תוכן מפורט:

הדין הצבאי והדין הבינלאומי

רוח צה"ל

עקרון הפרופורציונליות (מידתיות) בדיני הלחימה (אתר הפרקליטות הצבאית)

מגילת האו"ם, סעיפים 2-1, 51

אמנת ג'נבה (12.8.49), הפרוטוקול הנוסף הראשון (1977), ס' 58-57

 

א. קריאה לשלום

דברים, פרק כ, פסוק י

תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ו, הלכה א

רש"י, דברים, שם

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה א

רמב"ן, דברים, פרק כ, פסוק י

מנחת חינוך, מצוה תקכז

פירוש אברבנאל, דברים, פרק כ

 

ב. מוסר ומלחמה

דברים, פרק כג, פסוקים י, טו

מורה נבוכים, חלק ג, פרק מא

רמב"ן, דברים, פרק כג, פסוק י

שמות, פרק כ, פסוק כא

דברי הימים א', פרק כב, פסוק ח

דברי הימים א', פרק כח, פסוק ג

יערות דבש, חלק א, דרוש ב

שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן יד

הרב אהרן ליכטנשטיין, תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 185

הרב אברהם כהנא-שפירא, תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 181

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו

פירוש אברבנאל, דברים, פרק כ

משך חכמה, בראשית, פרק כב, פסוק טז

דברים, פרק יג, פסוק יח

אור החיים, שם

העמק דבר, שם

 

ג. חוקיות המלחמה

מנחת חינוך, מצווה תכה

העמק דבר, בראשית, פרק ט, פסוק ה

שו"ת משפט כהן, סימן קמג, עמ' שטז

איגרת הרב ש"ז פינס אל הרב קוק (נ' רקובר, מסירות נפש, עמ' 233-235)

שו"ת משפט כהן, סימן קמד, עמ' שלה

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז

ר' שלמה זלמן אוירבך, "מלחמת מצוה ומלחמת רשות בשבת" (מוריה כא, ג-ד (טבת תשנ"ז), עמ' מא)

עמוד הימיני, סימן טז, פרק ה, אותיות יא, טו, כד

 

ד. חמלה על רשעים

קהלת, פרק ז, פסוק טז

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כב, עמוד ב

מורה נבוכים, חלק ג, פרק לה

רבנו יונה, על הרי"ף, ברכות, פרק ט, דף מד ע"ב (בדפי הרי"ף)

אגרות הראיה, כרך א, אגרת פט, עמ' ק

 

ה. כיתור האויב

במדבר, פרק לא, פסוק ז

ספרי, מטות, פסקה קנז

מדרש תנאים (מהד' הופמן), דברים, כ, יב, עמ' 121

ספרי דברים כ, יב

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ז

שו"ת פעולת צדיק, חלק ב, סימן קנא

תורה תמימה, במדבר, שם, אות ט

רמב"ן, הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, מצוה ה

ספר החינוך, מצוה תקכז

שו"ת חכם צבי, סימן כו

רדב"ז, על הרמב"ם, שם

מנחת חינוך, מצוה תקכז

משך חכמה, במדבר, שם

הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, עמ' רסד-רסה

הרב שאול ישראלי, "מצור ביירות לאור ההלכה", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 29-36

 

ו. פגיעה באוכלוסיה אזרחית

שמואל א', פרק טו, פסוק ו

בראשית, פרק לד, פסוק יג

גור אריה, שם

הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן טז, פרק ג, אות א, ופרק ה, אות לא

מנחת אשר, דברים, עמ' ריז-ריח, רכ-רכא

מסכת סופרים, פרק טו, הלכה י

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה יא

כסף משנה, שם

באר הגולה, באר השביעי, פרק ה

 

ז. התחייבויות בינלאומיות, קידוש השם וחילול השם

יהושע פרק ט, פסוקים ג-כא

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מו, עמוד א

תוספות שם, ד"ה כיון

חידושי הרמב"ן, שם

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ג

רדב"ז, שם

רמב"ם, שם, הלכה ה

מכתב הרב שאול ישראלי

 

הדין הצבאי והדין הבינלאומי

רוח צה"ל

צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה"ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי, ובכפוף לחוקי המדינה. מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה"ל מחוייבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם, ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה"ל יפעלו עפ"י ערכי צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

"רוח צה"ל" - הגדרה ומקורות

"רוח צה"ל" הוא תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת בשירות סדיר ובשירות מילואים. "רוח צה"ל" וכללי הפעולה הנגזרים ממנו הם הקוד האתי של צה"ל. "רוח צה"ל" ישמש את צה"ל, על חייליו, מפקדיו, יחידותיו וחילותיו, בעיצוב דפוסי הפעולה שלהם...

 

"רוח צה"ל" יונק מארבע מקורות:

- מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל.

- מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטים, חוקיה ומוסדותיה.

- מסורת העם היהודי לדורותיו.

- ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו.

 

ערכי היסוד

הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה...

אהבת המולדת ונאמנות למדינה...

כבוד האדם - צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד.

 

הערכים

דבקות במשימה וחתירה לניצחון... אחריות... אמינות... דוגמה אישית...

 

חיי אדם - החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה.

 

טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

 

מקצועיות... משמעת... רעות... שליחות...

 

עקרון הפרופורציונליות (מידתיות) בדיני הלחימה (אתר הפרקליטות הצבאית)

1. מאז ספטמבר 2000 מצוי צה"ל בלחימה קשה ובלתי פוסקת נגד הטרור הפלסטיני ופועל במציאות שיש להגדירה מבחינה משפטית כ"עימות מזוין".

 

2. על עימות מזוין זה חלים "דיני הלחימה" שבמשפט הבין-לאומי, המחייבים גם את מדינת ישראל. עקרון היסוד של דיני הלחימה הוא שמותר למדינה לפגוע במתקנים הצבאיים של האויב ובלוחמי האויב. אך חובה עליה להימנע עד כמה שניתן מלפגוע באזרחים שאינם מעורבים בלחימה.

 

3. ההחלטות המתקבלות על ידי מפקדים בלחימה הן קשות מאין כמותן. המונח "חיים או מוות משקף החלטות אלה בצורה הטובה ביותר ובמשמעותו כפשוטה. בלחימה המפקד הצבאי נדרש לקבל החלטות הכרוכות בחיי אדם - חיי חייליו, חיי אזרחי המדינה שעליה הוא מגן וגם חיי אזרחים חפים מפשע שאותם הוא עלול לסכן. היכולת לחזות בכל פעולה מי יהיו הנפגעים, מה תהיה זהותם, ומה יהיה מספרם, היא מוגבלת ביותר בעולם הלחימה. זה אופייה וזו מהותה של הלחימה.

 

4. בזמן מלחמה חפים מפשע עלולים להפגע. המשפט הבין-לאומי מכיר בכך וקובע כי פעולה צבאית היא פעולה פרופורציונלית כל עוד היתרון הצבאי הצפוי כתוצאה ממנה עולה על הפגיעה הצפויה בחפים מפשע. זהו עיקרון הפרופורציונליות (או המידתיות) שהוא עיקרון מרכזי של המשפט הבין-לאומי. חשוב להדגיש כי על מנת שפעולה צבאית תהיה חוקית, עליה לעמוד בתנאים נוספים כגון צורך צבאי, הבחנה בין מטרות צבאיות למטרות לא צבאיות וכדומה.

 

5. חלק ממדינות העולם (בריטניה למשל) טוענות כי כאשר האויב פוגע באזרחים באופן שאיננו פרופורציונלי, מותר למדינה להגיב במתקפה שגם היא איננה עומדת בעיקרון הפרופרוציונליות. למרות זאת, מדינת ישראל נוקטת במדיניות מתונה הרבה יותר, וצה"ל מקפיד על עקרון הפרופורציונליות גם כאשר הוא תוקף מחבלים המתקיפים אזרחים חפים מפשע בפיגועי התאבדות ופעולות אחרות שאין בהן שמץ פרופורציונליות.

 

6. האחריות לבחינת הפרופורציונליות של הפעולה, בזמן אמת ובתנאי הקרב, מוטלת על כתפיהם של אנשי הצבא. יש לבחון כל מקרה דרך עיניו של "המפקד הסביר", וכאשר החלטתו והאיזון שעשה בין השיקולים הם סבירים אין מדובר במעשה פסול, גם אם בדיעבד נפגעו חפים מפשע.

 

7. המשפט הבין-לאומי מכיר בקושי העצום שבקבלת החלטות בתנאי הוודאות והמחסור במידע המאפיינים את שדה הקרב. מן הטעם הזה, מגן המשפט הבין-לאומי על מי שקיבל החלטה בתום לב ועל יסוד המידע שהיה ברשותו בזמן הפעולה, גם אם בדיעבד התגלתה החלטה זו כשגויה.

 

8. גורמי הביטחון של ישראל מודעים היטב לדרישת הפרופורציונליות ומונחים להקפיד עליה בכל פעילות מבצעית. מעבר להיותה של דרישה זו דרישה משפטית, המדובר גם בדרישה המחויבת מטעמים מוסריים, אשר עומדים ביסוד ערכיה של מדינת ישראל בכלל, ושל כוחות הביטחון בפרט. עקרון "טוהר הנשק" שברוח צה"ל מחייב את צה"ל להקפיד על עיקרון זה בכל פעולה.

 

9. אין משמעות הדבר שגורמי הבטחון של מדינת ישראל (או של כל מדינה אחרת) יכולים להבטיח כי בכל מקרה ומקרה, ייפגעו רק מחבלים ולא אף אדם אחר. דרישה כזו היא בלתי אפשרית בנסיבות לחימה, במיוחד כאשר המחבלים פועלים בסביבה אזרחית מתוך כוונה לנצל אזרחים חפים מפשע כ"מגן אנושי".

 

10. סכנת הפגיעה באזרחים תמימים נשקלת ביחס לכל פעולה צבאית. רשויות הביטחון משקיעות מאמץ רב באיסוף מודיעין בזמן אמת ובבחירה קפדנית של כלי הנשק, מקום ביצוע הפעולה ומועד הפעולה, והכל על מנת למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים. אין זה סוד שפעולות מתוכננות רבות מבוטלות ברגע האחרון בשל מידע על הימצאות אזרחים בקרבת מקום.

 

11. לאחרונה הוקם בית הדין הפלילי הבין-לאומי. ישראל איננה חברה בבית הדין, אך למרות זאת כדאי לציין שגם חוקת בית הדין הפלילי קובעת כי כל עוד נשמר עקרון הפרופורציונליות, פעולה צבאית לא תהווה פשע מלחמה, גם אם כתוצאה ממנה נגרמה תוצאה טראגית של פגיעה באזרחים. כלומר, עצם העובדה שאזרחים נהרגים מפעולה צבאית, איננה הופכת את הפעולה לפשע מלחמה, כל עוד נשמר עקרון הפרופורציונליות.

 

12. ברוח זו בחנה לאחרונה התובעת של בית הדין הבין-לאומי בעניין יוגוסלביה, טענות שהועלו כנגד נאט"ו בגין פגיעה באזרחים רבים במהלך פעולות לחימה ביוגוסלביה. התובעת החליטה כי הפעולות קיימו את עקרון הפרופורציונליות ולכן לא מדובר בפעולות אסורות.

 

13. סוגיית הסיכול הממוקד, לרבות תחולת עיקרון הפרופורציונליות בהקשר זה, נמצאת בימים אלו תחת בחינה של בית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת הדיון בעתירות שהוגשו בנושא זה.

 

מגילת האו"ם, סעיפים 2-1, 51

1(1). מטרות האומות המאוחדות הן: לשמור על השלום והביטחון הבינלאומי, ולמטרה זו לנקוט צעדים קולקטיביים למניעת והסרת איומים על השלום ולדיכוי פעולות תוקפנות או הפרות אחרות של השלום, ולהביא בדרכי שלום ובהתאם לעקרונות צדק ומשפט בינלאומי לתיקון או ליישוב של סכסוכים בינלאומיים או מצבים שעלולים להביא להפרת השלום.

 

2(3). כל המדינות החברות תיישבנה את כל הסכסוכים ביניהן בדרכי שלום באופן שלא יסכן את הביטחון והשלום הבינלאומי.

 

2(4). כל המדינות החברות תימנענה ביחסים הבינלאומיים מהאיום או השימוש בכוח כנגד העצמאות והשלמות הטריטוריאלית באופן שאינו מתיישב עם מטרות האו"ם.

 

51. שום דבר האמור במגילה זו לא יפגע בזכות הטבועה להגנה עצמית אינדיווידואלית או קולקטיבית במקרה של התקפה צבאית כנגד מדינה החברה באו"ם, עד שמועצת הביטחון תנקוט את הצעדים הדרושים כדי לקיים את השלום ואת הביטחון הבינלאומי. אמצעים שננקטים ע"י מדינות חברות תוך זכותן להגנה עצמית ידווחו באופן מיידי למועצת הביטחון ולא ישפיעו בשום צורה על הסמכות של מועצת הביטחון של האו"ם לנקוט באיזשהו זמן את הצעדים שהיא סבורה שהם נחוצים כדי לקיים או להשיב על כנו את השלום והביטחון הבינלאומי.

 

אמנת ג'נבה (12.8.49), הפרוטוקול הנוסף הראשון (1977), ס' 58-57

 

א. קריאה לשלום

דברים, פרק כ, פסוק י

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.

 

תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ו, הלכה א

דאמר רבי שמואל בר נחמן: שלש פרסטיגיות שילח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה.

 

גרגשי פינה, והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי; "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" - זו אפריקי. גבעונים השלימו, שנאמר "וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל" (יהושע י, א). שלשים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.

 

רש"י, דברים, שם

כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) "כן תעשה לכל הערים הרחוקות" וגו'.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה א

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר "יהיו לך למס ועבדוך".

 

רמב"ן, דברים, פרק כ, פסוק י

רמב"ן (משה בן נחמן) ד"א, תקנ"ד (1194) - ה"א, ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.

כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' - במלחמת הרשות הכתוב מדבר... לשון רש"י. כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט), ששנו שם כלשון הזה, "במלחמת הרשות הכתוב מדבר".

 

והכוָנה לרבותינו בכתוב הזה אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, "כי החרם תחרימם" (פסוק יז) ו"לא תחיה כל נשמה" (פסוק טז).

 

אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שציוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה ציוה להחרים גם הנשים והטף.

 

וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג)... אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו. מה עשה יהושע? היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כותב בה: מי שמבקש להשלים יבוא וישלים... מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם.

 

ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג, לג) "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלקיהם". ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם", ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח, לא שיתגיירו להיותם גרי צדק.

 

ובמסכת סוטה (לה ע"ב) אמרו שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות", הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורש"י פירש שם, להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה, אומרים להם: אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב. ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם", שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג, לג) "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלקיהם", הא אם עזבו את אלקיהם מותרין לישב שם.

 

וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מלכים א' ט, טו-כב) "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד", והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות. ודבר ברור הוא, כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו, גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו.

 

מנחת חינוך, מצוה תקכז

ר' יוסף באב"ד, נפטר בשנת תרל"ד (1874). רבה של טרנופול (גליציה).

[ד] אבל דעת רש"י בחומש [דברים כ, י] דדין זה דקריאת שלום אינו אלא במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה אין קורין לשלום, וכן נראה דעת התוס' בגיטין מו ע"א, ד"ה כיון. ושלשה הכתבים ששלח יהושע, כל הרוצה להשלים, היה קודם שעברו את הירדן. וכן דעת הראב"ד כאן [פ"ו הל' ה]. ועיין ברמב"ן על התורה שהאריך להשיג על רש"י, ועיין ברבנו אליהו מזרחי כאן, ובפר' חקת [במדבר כ"א, כ"ב] שהאריך ג"כ בדבר, ומה נאריך בדבר שהאריכו הראשונים, עיין בדבריהם ויונעם לך.

 

והרמב"ן דעתו כדעת הר"מ, דגם במלחמת מצוה נוהג דין זה דקריאת שלום, רק מחלק בין קריאת שלום של שאר אומות, שאינו רק שיקבלו מס ושיעבוד ולא שבע מצות, אבל בשבע אומות ועמלק צריכים שיקבלו עליהם שבע מצות ג"כ, וכן דעת הראב"ד כאן ה"ד. ונראה לדעת רש"י ודעמיה דיהושע שלח הכתבים קודם, ולאחר שעברו הירדן לא היו מקבלין אותם, אם כן אין מודיעים אותם לברוח ג"כ, רק צרים ללחום עמהם. כן נראה. ועיין בלחם משנה שם שהאריך ג"כ בזה.

 

פירוש אברבנאל, דברים, פרק כ

ר' יצחק אברבנאל, קצ"ז (1437) - רס"ח (1508). ממגורשי ספרד שעבר לאיטליה. נשא בתפקידים ממלכתיים בפורטוגל ובאיטליה. חיבר פירושים על התנ"ך ועל פרקי אבות, וספרים שונים במחשבת ישראל.

התועלת הראשון שראוי במלחמה לשאול לשלום ולחזור אחריו ולברוח מהריב ועוצם המלחמה. ויראה זה מן שלש טענות אמתיות:

 

הטענה הראשונה, לפי שראוי לשלמים שילכו בדרכי ה' יתברך, כמו שאמר (פ' תבא) "והלכת בדרכיו", וידוע שה' יתברך לא יחפץ במות המת ולא ירצה בהשחתת עולם כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ועמו הסליחה וימינו פשוטה לקבל שבים...

 

והטענה השניה, לפי שכיבוש הערים בדרך שלום ובהשלמת העם היושבים בהם מורה על היכולת ומורה על טוב תכונת המלך או השר הלוחם ושלמותו, כי הנה הכיבוש יורה רוממות יכלתו וגבורתו כיון שיכחשו אויביו לו, והשלימו אתם מורה על טוב תכונתו ושלמותו. אמנם כיבוש העיר בגבורת המלחמה, עם היות שיורה על היכולת, הנה גם כן על האכזריות ורוע תכונה, מה שהוא במלכים סכנה עצומה להתמדת מלכותם...

 

הטענה השלישית היא, כי נצחון המלחמות הוא דבר מסופק מאד... הלא ראינו אנשים רבים שיפלו ביד מעטים וחזקים ביד חלשים, ופעמים ינצחו דורשי המלחמות ופעמים ינוצחו מהיושבים בטח אשר לא נסו ללכת באלה...

 

התועלת השלישית, שהנשים והטף פטורים מפאת עצמה מעונשי המלחמה. וכבר יתבאר זה משתי טענות:

 

הראשונה, מאשר הנשים והטף לא יעשו מלחמה לא בגבורתם ולא בעצתם כפי טבעם, וכיון שאין עושים מלחמה אין ראוי שימותו בה...

 

הטענה השנייה היא, שמדרך הגבורים שלא ילחמו בחלשים, ולכן הנשים והטף שהם חלושים מאד ואין להם ידים לעמוד על נפשם, אין ראוי לאיש חיל שישלח יד בהם ויהרגם...

 

ב. מוסר ומלחמה

דברים, פרק כג, פסוקים י, טו

[י] כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע...

 

[טו] כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך, והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

 

מורה נבוכים, חלק ג, פרק מא

וממה שכלל אותו זה הספר התקנת יד ויתד, כי מכונת זאת התורה כמו שהודעתיך הנקיון והזהר מן הלכלוכין והמאוסין ושלא יהיה האדם כבהמות, ובזאת הכונה ג"כ חזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה ביניהם, כמו שאמר בסבת זה, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וגלגל ענין אחר ואמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מזנות אנשי החיל במחנה שיארך עמדם חוץ לבתיהם, וצונו יתברך בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו מפני שננצל מן המעשים ההם, ואמר והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, עד שבעל קרי צוה להוציאו מן המחנה עד שיערוב שמשו ואחר יבא אל המחנה, עד שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבירות והזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כוונתנו אנחנו הישיר בני אדם לעבודת ה' וסדר ענייניהם, כבר הודעתיך שאני אמנם אתן סבת הנראה מן הכתוב. וממה שכלל אותו ג"כ זה הספר דין אשת יפת תאר, וידעת אמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו, והוא שאע"פ שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר, והוא אמרו אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה. כמו שבארו שם שאין מותר לבועלה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה, ואין מונעין אותה מהתאבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה, כמו שכתוב ובכתה את אביה ואת אמה, כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועוררם אבלם עד שיחלשו כחות הגופנים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כמו שלבעלי השמחה מנוחה במיני השחוק, ומפני זה חמלה התורה עליה ושם הרשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל, וכבר ידעת שהוא בעלה בגיותה, וכן כל השלשים יום תחזיק בתורתה בפרהסיא ואפילו בע"ז ולא יחלקו עליה באמונה עד הזמן ההוא, ועם זה אם לא ישיבנה אל חקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה, הנה שמרה התורה קרבת המשגל ואע"פ שהיא בקצת מרי, ר"ל היותה אז גויה, ועם זה אמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה, הנה התבאר מה שבאלה המצות מן המדות הטובות והתבארו סבות כל מצות זה הספר.

 

רמב"ן, דברים, פרק כג, פסוק י

ונשמרת מכל דבר רע - שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, לשון רש"י. והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, "ונשמרת מכל דבר רע". ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר.

 

ובספרי (תצא קיט): ונשמרת מכל דבר רע... כשהוא אומר "דבר" - אף על לשון הרע.

 

וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות, יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך". והנה העושה העבירות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיה ז, ל): "שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו". ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו. וזהו "ולתת אויביך לפניך".

 

והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים.

 

שמות, פרק כ, פסוק כא

ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה.

 

דברי הימים א', פרק כב, פסוק ח

ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית. לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני.

 

דברי הימים א', פרק כח, פסוק ג

והאלקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת.

 

יערות דבש, חלק א, דרוש ב

ר' יהונתן אייבשיץ, קרקוב, ת"נ (1690) - פראג, תקכ"ד (1764). עמד בראש ישיבות גדולות בהמבורג ובפראג. מחיבוריו: "בינה לעתים" ו"בני אהובה" על הרמב"ם, ו"כרתי ופלתי" ו"אורים ותומים" על השולחן ערוך.

הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרים המוכנים לבית ה'. וזה פירוש הפסוק 'דמים הרבה שפכת', כי לחמת מלחמת רשות ולא היה הצורך, כי היה לך לפרנס מן האוצרות ואתה קמצת בשלך בצדקה.

 

שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן יד

ר' עובדיה יוסף, נולד בבגדד תר"פ (1920). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.

שאלה: כהנים חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב, האם דינם ככהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו לברך את ישראל?

 

תשובה: במסכת ברכות (דף לב:): אמר רבי יוחנן, כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, ידיכם דמים מלאו...

 

ולכאורה יש להעיר ממה שכתוב בדברי הימים א' (כב, ח), שאמר ה' לדוד, "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני". הרי שאף על פי שמלחמות ה' נלחם, לא רצה הקב"ה שיבנה בית המקדש על ידו (ועיין עוד בשמונה פרקים להרמב"ם, פרק ז). אולם בפירוש הרד"ק שם כתב, שמה שאמר "דם לרוב שפכת", כי דם נקיים היה, במה שגרם להחריב נוב עיר הכהנים, והוא היה הסיבה להריגת הכהנים, כמו שנאמר "אנכי הסיבותי בכל נפש בית אביך"... וגם בדמי הגוים אשר שפך אותם, שלא היו בני מלחמתו, ואפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, ואף על פי כן לא נענש על זה, שכוונתו היתה לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל, אלא כיון שנזדמן על ידו שפיכות דמים לרוב, מנעו הקב"ה מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה. ע"כ. ומשמע שעל עצם המלחמות לא היה ראוי למונעו...

 

ואמנם האריכו האחרונים בתשובותיהם בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה אם כשרים הם לנשיאות כפים, כשיודעים שפגעו בצבאות האויב... אבל כאן במלחמת מגן זו, ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

 

הרב אהרן ליכטנשטיין, תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 185

הרב אהרן ליכטנשטיין, נולד בצרפת תרצ"ג (1933) ועבר לארה"ב. שם למד אצל ר' יצחק הוטנר ואצל ר' יוסף דוב סולובייצ'יק, חותנו לעתיד. בעל דוקטורט בספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד. עלה לארץ ישראל ונתמנה ראש ישיבת הר עציון.

המלחמה פוגעת באופיים של האדם והחברה הלוחמים, וכמש"כ הרמב"ן עה"פ "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י): "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב וכו"'. מדוד המלך נמנע לבנות את בית הבחירה משום שדמים רבים שפך ארצה (דהי"א כב ח) אף שהיה זה במלחמות מצוה. אפילו חרב ששימשה במלחמות מצוה אינה ראויה לסייע כבנין המזבח, וכמו שנאמר במכילתא עה"פ (שמות כ כב) "כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

 

הרב אברהם כהנא-שפירא, תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 181

הרב אברהם כהנא-שפירא, תרע"ג (1913) - תשס"ח (2008). הרב הראשי לישראל, תשמ"ג (1983) - תשנ"ג (1993). ראש ישיבת מרכז הרב, תשמ"א (1981) - תשס"ח (2008). מחיבוריו: 'מנחת אברהם', ו'מורשה'.

 

התביעות המוסריות נקבעות גם על פי הנושא שבהן הן אמורות להתבצע. הטענה כלפי דוד המלך "כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" (דהי"א כח ג) איננה אלא כלפי בנין המקדש. לבנין מקום השכינה לא ראוי אפילו הכסף והזהב שנאסף על ידי דוד המלך שנלחם מלחמות ישראל מפני שלא פרנס בהם עניים בימי רעבון. אבל חלילה אין זו טענה כלפי דוד שלא נהג כהלכה, אדרבא, לו היה מתרשל בניהול המלחמות היה עושה מלאכת ה' רמיה. רק בנושא המקדש נדרשת הכנה מיוחדת עד שהשתתפות במלחמה - ולו מלחמת מצוה - נחשבת לפגם.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם, ח): "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): "ארור עושה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך וגו', והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך".

 

פירוש אברבנאל, דברים, פרק כ

...והג', שיתנו אל לבם שהם נלחמים באויביהם, ומפני זה ראוי הוא שישתדלו בכל מאמצי כחם לנצחם, לפי שאם יפלו בידיהם יכו בהם מכת אכזרי כמדת האויבים. וזה הוא אמרו "על אויביכם". ובעבור זה כולו הזהירם "אל ירך לבבכם", וענינו אצלי שהחוטא במלחמה יהיה חטאו אם בקצה ההסתכנות ואם בקצה הפחד ומורך הלבב, לפי שפעמים רבות יכשלו האנשים במלחמות להסתכנותם ולעברם החק הראוי מהגבורה יותר מדאי, ופעמים לרוב הפחד ורכות הלבב. ולזה הזהירם ואמר על ב' הקצוות שהם רעים בעצמם, כי הראוי הוא הגבורה שהוא האמצעי. אמר על קצה הפחד "אל ירך לבבכם אל תיראו", לפי שרכות הלב באדם הוא שלא יוכל בטבעו לראות מכת חרב ושפיכת דם ויתעלף בראותו זה. והיראה היא הפחד מהמות. הנה על שני אלה אמר "אל ירך לבבכם אל תיראו" וגו'. וכנגד קצה ההסתכנות אמר "אל תחפזו ואל תערצו", רוצה לומר, אל תמהרו בעניני המלחמה יותר מהראוי, כי המהירות הרב במלחמות פעמים רבות תביא סכנה עצומה. וגם כן "אל תערצו", כלומר לא תעשו עצמכם חזקים עריצים ותקיפים במלחמות יותר מהראוי. כי הקצוות בכל הדברים מזיקים, וקצה ההסתכנות הוא רע כקצה הפחד ומורך לבב. כל שכן לעם ה' יתברך שאין ראוי להם שישימו בטחונם בגבורתם, כי לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. ולמה יתעצמו בגבורה? והנה הקב"ה יתברך לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, אבל רוצה ה' את יראיו. ואין ראוי גם כן שיפחדו מהאויבים אחרי שאין המלחמה להם. והוא אמרו בסיבת אזהרות שתי הקצוות אשר זכר, "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם כל אויביכם להושיע אתכם". רוצה לומר שהוא יתברך הוא הלוחם האמתי ואין זולתו מושיע, והוא ילחם באויביכם ויושיע אתכם באופן שלא יפול מהם איש, שמדרך העולם שגם מן הנוצחים יפלו במלחמה, אבל ה' יתברך יושיעם...

 

משך חכמה, בראשית, פרק כב, פסוק טז

ר' מאיר שמחה מדווינסק, תר"ה (1845) - תרפ"ו (1926). מגדולי הרבנים בדור שלפני השואה. שימש כרב בעיר דווינסק. מחיבוריו: 'אור שמח' על משנה תורה לרמב"ם, ו'משך חכמה' על התורה.

האכזריות הוא מדה נשחתה והיא מחלה המתדבקת, כי אם יעשה האדם זה פעם אחד יקנה בו מדה הפחותה הזאת ויהי כחיתי טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת. והפליגו בזה עד כי השובר כלים בחמתו כו' אמרו בשבת (דף קה ע"ב) כי הוא כעובד ע"ז. ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל, אבל אין דרך בני אדם להתברך בו. אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו אשר הוא נגד הטבע, ולא כוון רק לקיים רצון ה' יתברך ולפרסם אלקותו, לכן מעתה "ירש זרעך את שער שונאיו", שמעתה נתונים העמים הנשחתים הם הז' אומות שבארץ ישראל שנאמר עליהם "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), ואסור לחמול אף על עולל ויונק, שלזה צריך אכזריות לכאורה. ובכ"ז אני יודע כי "והתברכו בזרעך" כו', שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות ה' יתברך, וכמו שדרך יהושע בעצמו על צוארי המלכים (יהושע י, כד) לקיים מצותו יתברך בלבד, אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה. והבן.

 

דברים, פרק יג, פסוק יח

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך.

 

אור החיים, שם

ר' חיים בן עטר, מרוקו תנ"ו (1696) - ארץ-ישראל תק"ג (1743). בקיא בתורת הנגלה והנסתר. מחיבוריו: 'אור החיים' על התורה, 'פרי תואר' על השולחן ערוך, 'ראשון לציון'.

ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן, לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת.

 

לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו "ורחמך", העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי, כמו כן יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן (שבת קנא ע"ב)...

 

ואומרו "כי תשמע" - נתן טעם להבטחתו, כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנדחת לנקמה אנושית, יש מקום להנמשך מהדבר, מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו "כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו", כי כשעושים משפט בעיר הנדחת כאלו קיימו כל מצות ה', כאומרם ז"ל (סנהדרין קיא ע"ב).

 

העמק דבר, שם

הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין.

ונתן לך רחמים - דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל. (א) שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד. אבל עיר שלמה בע"כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. (ב) שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. (ג) שנעשה קרחה ומיעוט בישראל.

 

על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. ונתן לך רחמים - מדת רחמים.

 

ג. חוקיות המלחמה

מנחת חינוך, מצווה תכה

...דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן (במדבר ה, כ), ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן, חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן.

 

העמק דבר, בראשית, פרק ט, פסוק ה

מיד איש אחיו - פירש הקב"ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כן נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות לה: מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש.

 

ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אע"ג שכמה מישראל יהרגו על ידי זה.

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג, עמ' שטז

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

...וממלחמת מצוה, לעניות דעתי אין ללמוד כלל, דעל כרחך עניני הכלל דמלחמות, יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם". שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה, בשביל הרווחה?! אלא דמלחמה והלכות צבור - שאני.

 

ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכתב הרמב"ם פרק ג ד[הלכות] מלכים, הלכה ח, דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיוצא בהם, הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד. ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר.

 

(ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה. ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל הספר תורה ששייך לכל בן ישראל, נאמר (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו... ולבלתי סור" וגו', אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו").

 

אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל, היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין.

 

איגרת הרב ש"ז פינס אל הרב קוק (נ' רקובר, מסירות נפש, עמ' 233-235)

ר' שלמה זלמן פינס, נולד במינסק בשנת תרל"ד (1874). בעקבות מלחמת העולם הראשונה עבר לציריך. חיבר יותר מעשרה ספרים, ובהם הספר 'מוסר המקרא והתלמוד'.

...נחזור לעניננו. אם העמדת עצמו בסכנה בשביל הצלת כלל ישראל היא חובה ולא רשות, לא אדע לפי עניות דעתי מקור אחר לזה, אלא המקור שהערותי עליו במכתבי הראשון, והוא החיוב לצאת למלחמת מצוה, שאחד מאופניה הוא עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, כמו שכתב הרמב"ם, בהלכות מלכים, פרק ה, הלכה א.

 

ומה שדחה שם הדר"ג דזה הוא ממשפטי המלוכה, היוצאים מכלל זה ד'וחי בהם' [ויקרא יח, ה], ואין למדים מהם, דהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה? אלא שהוא ממשפטי המלוכה, שהיו רבים ונמסרים באומה, לפי דבריו, ואין ללמוד מזה על החובה התדירית למסור נפשו בשביל הצלת הכלל. כל אלו דבריו, שאחרי בקשת מחילה, אינם מתקבלים כלל על לבי לפי עניות דעתי. דהרוָחה זו, דמלחמת הרשות, כבר פירשה הרמב"ם ז"ל שם, שהיא המלחמה 'כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו', ומאן יימר לן דמשום תכלית נשגבה כזאת אין היתר הכי נמי לדורות להכניס נפשו בסכנה?...

 

וגם ההנחה שזהו ממשפטי המלוכה, איני מכיר. שמשפטי המלוכה הם הדינים הנוגעים לזכויותיו [וחובותיו] של מלך, ולא מענין זה הוא מלחמת מצוה, שלא באה בשביל המלך, אלא המלך בא בשבילה, כמו שהביע זה הרמב"ם במתק לשונו לעיל מזה, בסוף פרק ד מהלכות מלכים [הלכה י], בזה הלשון: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו' [שמואל א' ח, כ]". ואטו בימי החשמונאים, כשלא היה מלך בישראל, לא היה חובה על כל אחד לצאת למלחמה כנגד חיילות סוריא כשבאו לא"י להלחם?

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמד, עמ' שלה

ועל דבר מה שכתבתי, שעניני המלחמות הם ממשפטי המלוכה, משיג כת"ר ואומר שאין משפט המלוכה כי אם בדבר שהוא כבוד המלך. אין הדבר כן, כי אם כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה, לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו, אפילו כשאינו נוגע כלל לטובתו ולכבודו, כי אם לטובתן ולכבודן של ישראל, וכמו שכתב בפי"ג דמלכים ה"י: כל ההורגים נפשות שלא בראיה ברורה כו' יש רשות למלך להורגן, ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה כו' ולשבר יד רשעי העולם; הרי שכח משפט המלוכה מגיע הרבה יותר מחוג כבודו וזכותו של המלך. ובפ"ח דסנהדרין ה"ו כתב, שי"ל שמה שהרג יהושע את עכן, ודוד את הגר העמלקי, ע"פ הודאת עצמם, ממשפט המלוכה היה. ואף שגבי דוד יש לדחוק, שתבע כבוד המלוכה בכלל, אע"פ שאינו שלו, אבל ענין עכן היה דבר נוגע לכלל ישראל. אלא שאפשר לדחות, שהוא מפני שעבר על החרם של יהושע, אם כן זהו כבודו. אבל נראה מענין הכתובים בדבר עכן, שעיקר החרון על הכלל לא היה מפני המרידה בדבר יהושע, אלא בשביל חומר החרם מצד עצמו. שהרי מטעם מורד במלכות אין רשות כ"א להרגו בסייף, כד' הרמב"ם בפ"ג דמלכים ה"ח, וכאן נסקל עכן. וגם ממה שכתב הרמב"ם שם, שאין לו רשות להפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל, וכאן הרי על פי הדיבור שרפו כל אשר לו, נראה שהיה עיקר המשפט לא מטעם מרידתו במלכות, אלא מטעם חומר החרם ותקלת הכלל שבאה על ידו. וכל זה הוא ממשפט המלוכה.

 

ומעתה אין שום חידוש, שיהיה זה צורך השעה הגדול של מלחמה, ובפרט מלחמת הרשות שהיא נעשית על פי ב"ד של ע"א, ויש בה תרי טעמי: מגדר מילתא להוראת שעה, שזה תלוי לפי דעת בית דין וראות עיניהם לטובת האומה הרוחנית והגשמית, שהן אחוזות תמיד זה בזה, וגם משום כח משפט המלוכה. ולא שייך ללמוד מזה ענינים אחרים, כמו שכתבתי.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז

ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.

...ונשאלתי, מה יהא הדין בזה במלחמה, אם חייל מחויב או רשאי להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו החייל מסכנה ודאית, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא ימהר ויחיש להוציא אותו מהשטח, ימות בודאי מפצעיו, וכל הדומה לזה.

 

...אבל לאחר העיון נראה, דיש לומר דבמלחמה שאני. וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא, שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה...

 

יעוין בספר שו"ת אמרי אש, חלק יורה דעה, סימן נב, שנשאל אם מותר למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא וכו'. ובדברי תשובתו מבאר, דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו כמאבד עצמו לדעת, חס ושלום, דאם כן היתה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על "ונשמרתם", ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמת הרשות וכו'. הרי דמותר ללחום מלחמת הרשות... וכן בזמן בית שני, נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוָחה וכו'. עיין שם.

 

והנצי"ב ז"ל, בפירושו על התורה (בבראשית ט, ה), מסביר ענין זה בפירוש הכתוב "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם"...

 

למדנו מזה שתי הגדרות, הא דמלחמה שאני: האחת, מפני שכך נוסד העולם; והשנייה, מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני...

 

ומכיון שכן, מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה. וכשם שהכלל של "וחי בהם" לא חל במלחמה, כך הכלל של "חייך קודמים" גם כן לא חל במלחמה, אלא כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. ונכנס זה גם כן בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה...

 

...במלחמה דין מיוחד מה שבעלמא פטור, והוא שבמלחמה צריך ומחויב כל אחד ואחד להכניס את עצמו בסכנה, כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל האויב. והגם שיש לדחוקי ולומר, שהחיוב הזה הוא רק בשעת עמידה בקרב ממש, ולא כשחבירו נמצא כבר מחוץ לקרב הממשי ומוטל פצוע וכדומה לזה - מכל מקום, לא מסתבר כלל לחלק בכך, אלא דדין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה הקרב אין הדין של "חייך קודמין", אלא כל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה, אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בודאות לידי ספק סכנה. וכן, אפילו כשספק השקול הוא גם על חבירו, אם בלי הצלתו ישאר בחיים או ימות או יהרג... וזהו מהלכות ציבור לתקנת המדינה וטובת העם.

 

ר' שלמה זלמן אוירבך, "מלחמת מצוה ומלחמת רשות בשבת" (מוריה כא, ג-ד (טבת תשנ"ז), עמ' מא)

ר' שלמה זלמן אוירבך, ירושלים תר"ע (1910) - תשנ"ה (1995), מגדולי הפוסקים בדורנו. ראש ישיבת "קול תורה" בירושלים. מחיבוריו: שו"ת מנחת שלמה, 'מאורי אור' על הלכות חשמל בשבת, ו'מעדני ארץ' על הרמב"ם.

...ועל כרחך דאיבוד נפשות על ידי מלחמה קיל טפי, וכמו שכתוב במס' שבועות לה, ב, "מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא". ועיין גם ב"משפט כהן" לגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק עמ' שכז, שכתב "ואין שייך ללמוד כלל ממה שנכנסים בה לסכנת נפשות להרוג וליהרג על פי טבע העולם וכו'".

 

וקצת דוגמא לכך, ממה שכתוב בכמה מקומות "והאידנא שומר פתאים ה"', עיין כתובות לט, א, ובעוד כמה מקומות. ומה שייך לומר "מן השמים ירחמו" בדבר שיש בו סכנת נפשות? ועל כרחך כיון דנהיגין בהכי, אין רואין אותו כסכנה, וכמו כמה דברים שרגילים בני אדם לעשותם אף על פי שמקצרין בכך את חייהם. והכי נמי במלחמות.

 

עמוד הימיני, סימן טז, פרק ה, אותיות יא, טו, כד

ר' שאול ישראלי, סלוצק, תר"ע (1910) - ירושלים, תשנ"ה (1995). רבו של כפר הרא"ה, ולאחר מכן חבר בית הדין הגדול, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ונשיא מכון 'ארץ חמדה'. מחיבוריו: 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', ו'פרקים במחשבת ישראל'.

[יא] אלא שראיתי לרב בעל התניא בשו"ע שלו בקו"א (ח"ה, ה' הפקר והשגת גבול), שנראה ממנו שרוצה לחלק ולומר שיש שני יסודות שונים לדינא דמלכותא, שבפנים המלכות ושמחוצה לה. שכ' שם בפנים השו"ע: מלך אפי' נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה וכו' לפי שזהו ממשפטי וחוק המלכות שכל הארץ כולה עם הנהרות והיערים היא ברשות המלך בין מדינתו בין מדינה שכובש במלחמה. וזהו כפי שכתבנו לעיל מהראשונים שיש גם ד"ד במדינות הכיבוש. אולם בקו"א כתב שם וז"ל: דהכא (בכיבוש) אין הטעם כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' גזילה שהרי הסכימו עליו בני אותה ארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, דהא עיקר הקנין הוא באומה אחרת, אלא שכ"ה משפטי כל המלכים במלחמותיהם עכ"ל. נראה מדבריו שרוצה לומר שדינא דמלכותא בפנים המלכות הוא מכח הסכמה וקבלה ברצון של חוקי המלכות. והוא כנימוקו של הרשב"ם (ב"ב נ"ד:) לדינא דמלכותא, שכ"ה גם דעת הרמב"ם כמש"כ "שהרי הסכימו וכו'". אולם בכיבוש לא יתכן לומר מצד הסכמה, שהרי כיבוש בא בעל כרחם של הנכבשים, אלא שמ"מ גם בזה דד"ד והוא ע"כ מטעם אחר. ולכאורה כונתו צ"ע, שא"כ מנין לנו יסוד חדש זה לד"ד, כיון שתמיד כל עיקר ד"ד הוא מצד הסכמה. והנראה שסובר שזה נלמד ממה שאמרו "עמון ומואב טיהרו בסיחון" (גיטין ל"ת.) שיש קנין ע"י כיבוש מלחמה, וכאן לימדתנו התורה, שכל שהיא מלכות ודינה דין בפנים המלכות מצד קבלת הסכמת בני המדינה, דינה דין גם כלפי חוץ כל שנוהגת עפ"י משפטי כל המלכים.

 

ולפי דברים אלה הי' קצת מקום לומר שע"כ לא מצינו שחמסנותא דמלכא לאו דינא אין זה אלא בפנים המלכות, שהוא מצד הסכמת בני המדינה וסתמא דמילתא שאין הסכמתם אלא שינהוג במשפט ולא בחמסנות. אבל הד"ד כלפי חוץ למדינה שהוא מכח דין וחידוש של התורה ולא מצד הסכמה, בזה לא קיים ההבדל בין דינא לחמסנותא, וכל שמלכות זו חקקה זאת לחוק דינה דין.

 

אולם לא כן שמענו מדברי הרמב"ם והרמ"ה שהבאנו לעיל שחילקו בין כיבוש מלחמה למה שלוקח בזמן שלו', וכן מההגדרה שבזה דיניו דין וכן ממה שכללם הרמב"ם עם שאר דיני המלכות של מסים וכיו"ב, נראה ברור שגם במה שנוגע לבין מדינה למדינה אין חמסנותא דינא אלא רק דינא, והיינו מה שמקובל ונהוג בין הממלכות, ואם יעלה על לב מלכות אחת לנהוג שלא לפי המקובל אין זה כיבוש ואין זה קנין.

 

שומעים אנו מזה, שהמלחמה כל שהיא נעשית עפ"י הנהוג בין העמים היא מותרת מן התורה והיא בכלל דינא דמלכותא.

 

[טו] והנלע"ד בזה, שהנה כבר הערנו לעיל בדברי הרב שו"ע שנראה ממנו שיסוד ד"ד בין מדינה למדינה הוא על בסיס אחר מאשר בפנים המדינה מה שאנו רואים בכל זאת שגם כיבוש ומלחמה צריכים להתנהל עפ"י חוק מסוים לפי מנהג שנהגו המלכים. ולכאורה אין לזה הבנה לפי הסברו שזה אינו מטעם הסכמת בני האדם מה לנו אם נהגו או לא, ובמה המנהג יכול להפקיע האיסור של ז' מצוות.

 

ע"כ נ"ל שיסוד של ד"ד אחד הוא וגם בין עם לעם הוא רק מצד הסכמה, כי הרי גם באמרנו הסכמת בני המדינה אין פירושו, שכל אחד ואחד הסכים לזה, אלא שהולכים אחרי הסכמת הרוב, והמיעוט בטלה דעתם. וכמו כן אפשר לומר שמה שנהגו בו המלכים והמלכויות השונות נחשב כהסכמה כללית של באי עולם. וע"כ אף אם יש איזה עם שאינו מסכים לזה בטלה דעתו. והרי זו ודאי הסכמה כללית היא בעולם, שמלחמה היא אחת הדרכים לפתרון סכסוכים שבין עם לעם. ורק בדורותינו עמלים ע"ז שהמלחמה תוכר כבלתי חוקית ועדיין לא איכשר דרא, ואינם מוכנים להכנס בהתחייבות הדדית מעין זו. וע"כ יש לראות הסכמת העמים שמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים, כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה. (בדורותינו למשל, התנאי שטרם יתחילו בפעולות יש להכריז על מלחמה. כמו כן נחתמים מדי פעם הסכמים על הגבלה בשימוש בנשק מסוים, ועוד כיו"ב). וכשם שד"ד בפנים המדינה הוא מטעם הסכמה, כמו כן י"ל שגם במובן בין-ממלכתי ד"ד הוא מטעם הסכמה זו. ואי"צ לכל הדוחק שנכנס בו הרב שו"ע הנ"ל לחדש שיש שני סוגי ד"ד, שלא נזכר מזה בגמרא כלל.

 

אלא שכאן ישראל השואל, מה תועיל בזה הסכמה. התינח בענייני ממונות שהאדם הוא הבעלים על ממונו, אבל הן המדובר שלנו על היתר שפ"ד ומה שייך ע"ז הסכמה.

 

אולם שאלה זו הן יש לשאול גם על ד"ד שבפנים המדינה שגם הוא מקיף דיני נפשות כמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהי רוצח ה"ד) שרשות ביד המלך להרוג הרצחנים שאינם מחויבים מיתת ב"ד. והרי בפנים המדינה ודאי הטעם לרמב"ם מצד הסכמת בני המדינה. וא"כ גם שם תעמוד השאלה מה תועיל ההסכמה. אלא צ"ל שבתנאים מסוימים הסכמה מועילה גם במה שנוגע לדי"נ. ואעפ"י שדבר זה נראה כמחודש, מ"מ נראה שהוא נכון, ונבאר הדברים.

 

[כד] ויוצא מכל זה שבב"נ מועילה הסכמתו לסלק האיסור של שפי"ד. ואם כי באופן פרטי זה ל"ש שהרי אין אדם מוחל על ראשי אברים וכ"ש על גופו וכנ"ל, ובזה שהוא נלמד מסברא אין הבדל בין ישראל לב"נ. מ"מ כשזה נוהג מקובל וכך הוא סדרו של עולם, ודאי ל"ש לומר אין אדם מוחל וכו' והוא משטה, בזה הסכמה מועילה.

 

ומעתה נאמר שד"ד שבין מדינה למדינה היא ג"כ מטעם הסכמת בני המדינות ואעפ"י שזה נוגע לדי"נ הסכמתם מועילה. וזהו היסוד של חוקיות המלחמה. ואין ה"נ, אם יבאו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה, באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהא המלחמה חוקית ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נידון בדין רוצח ושופך דמים. אולם כל עוד שהנוהג של מלחמה הוא מקובל בעמים, אין המלחמה אסורה גם לפי הדין, ומטעם זה מותרת גם לישראל מלחמת רשות.

 

ולפ"ז יוצא שגם בזה"ז תתכן פעולה מלחמתית ע"י ישראל בתור מלחמת רשות. ובמלחמה אי"צ לדקדק ולהבחין בין צדיק לרשע כי זהו טיבה של מלחמה שאינה נותנת אפשרות דקדוק, וגם בדרך זו הותרה המלחמה, כל עוד שנוהג זה מקובל על העמים. וע"כ יש לבדוק גם בנידון (של קיביה וכיו"ב) אם תגובה מסוג זה היא נקוטה ומקובלת בין העמים, כי אז יש לראות זאת כהסכמה מטעם כל הנוגעים בדבר, ואין בזה משום שפי"ד.

 

ד. חמלה על רשעים

קהלת, פרק ז, פסוק טז

אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

 

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כב, עמוד ב

בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א' טו) "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה! ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו! יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה". ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א' כב): "סב אתה ופגע בכהנים", יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז): "אל תרשע הרבה".

 

מורה נבוכים, חלק ג, פרק לה

ראיתי לחלק המצות כלם לפי זאת הכוונה אל י"ד כללים... הכלל השלישי כולל המצות התלויות בתקון המדות, והם אשר ספרנום בהלכות דעות, וידוע שבטוב המדות תשלם חברת בני אדם וקבוציהם אשר הוא הכרחי לסדור בני אדם. הכלל הרביעי כולל המצות התלויות בצדקות ובהלואות ובמתנות ומה שנמשך עמהם, כערכין וחרמין ודיני המלוה והעבדים וכל המצות אשר נמנו בספר זרעים מלבד הכלאים והערלה, וסבת אלו כולם מבוארת, כי תועלתם חוזרת על הכל חלילה כי העשיר היום הוא או זרעו יהיה עני למחר והעני היום הוא או בנו יהיה עשיר למחר. הכלל החמישי כולל המצות התלויות במניעת העול והחמס, והם אשר כלל אותם ספרי נזקין מחבורנו, ותועלת זה הכלל מבוארת. הכלל הששי כולל המצות התלויות בדיני ממונות כדין גנב וגזלן ודין עדים זוממין ורוב מה שספרנום בספר שופטים, ותועלת כל אלו מבוארת, שאם לא יענש החוטא והחומס לא יסתלק נזק בשום פנים ולא יסתלק חושב להרע, ולא כשטות החושבים שהנחת דיני התשלומין הוא חמלה על בני אדם, אבל הוא אכזריות גמורה והפסד סדר המדינה, אבל החמלה הוא מה שצוה בו השם יתעלה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

 

רבנו יונה, על הרי"ף, ברכות, פרק ט, דף מד ע"ב (בדפי הרי"ף)

ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, מגדולי חכמי התורה והמוסר במאה הי"ג. בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. ספרו 'שערי תשובה' הוא מספרי המוסר המפורסמים ביותר בישראל. בין תלמידיו, ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א. נפטר בשנת כ"ד (1263).

[ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך' (דברים ו:ה)] - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע... עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות, וכיוצא בזה. ויצר הרע נברא לאכזריות. וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע. מפי מורי הרב נר"ו.

 

אגרות הראיה, כרך א, אגרת פט, עמ' ק

ועניני המלחמת, אי אפשר היה כלל בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות רק עם צפיה להביא אח האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה.

 

ודע שבהלכות הציבור לא החמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתקבע ההערה השכלית בכח אהבה ונדבה. וזהו יסוד כמה קוּלות שיש בדין תורה ביחש לסדרי המלחמות, ועזיבת האלילים היא נאותה לתעודת ישראל הכוללת, ומובן שמכל מקום היה הדבר מסור לב"ד לראות מצב המוסר של הע"ז ההיא, ולא היו כל הענינים שוים. ובעוונותינו הרבים לא נתפרשו לנו הדברים לפרטיהם, ממיעוט השימוש המעשי מאז אבדנו חסננו הלאומי עד אשר ישיב לנו ה' יתברך עטרת תפארתנו במהרה בימינו.

 

ה. כיתור האויב

במדבר, פרק לא, פסוק ז

ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר.

 

ספרי, מטות, פסקה קנז

"ויצבאו על מדין" - הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.

 

מדרש תנאים (מהד' הופמן), דברים, כ, יב, עמ' 121

"וצרת עליה" - הקיפום מארבע רוחותם. ר' נתן אומר: נותנין להן דרך אחד שיברחו. "ואם לא תשלים עמך" - הכתוב מבשרך שהיא עושה עמך מלחמה. "וצרת עליה" - אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים.

 

ספרי דברים כ, יב

"ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה עד רדתה" - אף להרעיבה ולהצמיאה.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ז

כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר: 'ויצבאו...". מפי השמועה למדו שבכך ציווהו.

 

שו"ת פעולת צדיק, חלק ב, סימן קנא

ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ), תימן, תע"ד (1713) - תקס"ה (1805). עסק בצורפות ואח"כ בסופרות לפרנסתו, ובשנת תקי"ז נתמנה רב ראשי לתימן. מספריו: שו"ת 'פעולת צדיק', 'עץ חיים' על תכלאל (הסידור בנוסח תימן), ו'זבח תודה' על הלכות שחיטה.

כתב הרמב"ם... ותמיהא לי, אמאי פסק רבי' כר' נתן ולא כתנא קמא. וראיתי בילקוט ב' הספרי דגורס בהיפך וזה לשונו: ויצבאו על מדין הקיפוה משלוש רוחותיה, ר' נתן אומר נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו, עכ"ל. והשתא לפי גירסה זו ניחא דפסק כת"ק. וראיתי להר' גדליה בפירושו לילקוט, וזה לשונו: נתנו להם רוח ד' כדי שיברחו פירושא קא מפרש, דלהכי לא הקיפן רוח ד' כדי שיהיו יכולים לברוח, דתחלת נפילה ניסה, א"נ לפלוגי אתא, והכי פירושו: גם רוח ד' הקיפן, דאם לא כן יברחו. עכ"ל.

 

ויש לדקדק על מה שכתב דתחלת נפילה ניסה, דלפי זה מה שנתנו רוח ד' לא לטובת המדינים אלא כדי להכשילם ליפול דתחלת נפילה ניסה. ואלו להרמב"ם משמע דלטובת המדינים הוא כדי להמלט מי שרוצה להמלט. וי"ל דגם הרמב"ם יודה לטעם רבי' גדליה, שהרי דקדק וכתב "ומניחין מקום לברוח" (לבורח) והיינו לומר דתחלת נפילה ניסה, אלא שגם כן מי שירצה להמלט על נפשו ימלט, ולכך לא אמר ומניחין מקום לבורח להמלט על נפשו אלא כתב "ולכל מי שרוצה להמלט", ומשמע שהם שני דברים. ואפשר דהאי דקאמר "ולכל מי שרוצה להמלט", הכוונה לצאת דרך שם לבוא להשלים עם ישראל להמלט על נפשו, ולזה לא נקט גביה "לברוח", כמו חלוקה ראשונה. ואפשר ג"כ לפי זה ליישב פסק רבי' עם גי' הספרי דפסק כר' נתן משום דמסתבר טעמיה, וכדאשכחן גם במלחמת חובה דפותחים בשלום לכל מי שירצה להשלים. והכא נמי תרי טעמי: או משום דתחלת נפילה ניסה או כדי שישלים מי שירצה להמלט על נפשו לזה פסק כר' נתן.

 

תורה תמימה, במדבר, שם, אות ט

ר' ברוך אפשטיין, בוברויסק, תר"כ (1860) - ארה"ב, תש"ב (1942). בנו של ר' יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר ה'ערוך השולחן'. הוסמך לרבנות ע"י ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. עבד לפרנסתו כרואה חשבון בבנק, וסירב לשמש כרב.

ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כר' נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון "מפי השמועה למדו שבכך צוהו", איפה מרומזת שמועה זו, וגם מניין לו לר' נתן חידושו זה. ויתכן לומר שסמך על מה שכתוב בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, שלש פרסטיניות [הודעות גלויות] שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ... ע"כ. והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצריך לומר דלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת ר' נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך ר' נתן לחדש חידושו. ומכיון שסתם ברייתא כר' נתן, לכן פסק הרמב"ם כוותיה. וזו היא גם כונת הלשון "מפי השמועה למדו", כלומר מפי השמועה, ממנהג יהושע, למדו שכך נצטוה משה.

 

רמב"ן, הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, מצוה ה

מצוה חמישית, שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם,

 

כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה,

 

ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו,

 

שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה", ודרשו בספרי: הקיפוה משלש רוחותיה, ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו.

 

ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות.

 

ספר החינוך, מצוה תקכז

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבר חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו, ואם לא ישלימו עמנו על הענין הנזכר אנו מצווים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה, ועל זה כולו יאמרו ז"ל מלחמת הרשות. ואמרו בספרי: אם אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו.

 

משרשי המצוה לפי שמדת הרחמנות היא מדה טובה וראוי לנו זרע הקדש להתנהג בה בכל ענינינו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד.

 

שו"ת חכם צבי, סימן כו

ר' צבי אשכנזי, ת"ך (1660) - תע"ח (1718). מחכמי אשכנז הנודעים וממנהיגי הדור. למד שנתיים בבית מדרשו של הרב אליהו קובו בסלוניקי, שם סיגל לעצמו את נימוסי הספרדים והלכותיהם, והם עיטרוהו בתואר חכם. לחם בחריפות נגד ספיחי השבתאות.

וכשצרין על ערי הנכרים, נצטוינו להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו... ואף בבעלי חיים בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא, למאן דאמר, "ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ומצות שלוח הקן יש בה עשה ולא תעשה. ואף בצמחים נצטוינו "לא תשחית את עצה". וכל זה אינו בעבור הפעול אלא בעבורנו אנחנו הפועלים, לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו.

 

רדב"ז, על הרמב"ם, שם

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

כשצרין על עיר לתפשה וכו'. איכא בספרי דבי רב. ועל כרחך איירי בעיירות הרחוקות אשר לא משבעה עממים דומיא דמדיָן דיליף מינה, ואיירי נמי בשקראו להם לשלום ולא השלימו. וכל זה מדרכי התורה אשר כל נתיבותיה שלום.

 

מנחת חינוך, מצוה תקכז

והרמב"ם אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות, כיון דילפינן ממדיָן, מנא לן לחלק, ובפרט מלחמת מדיָן היתה על פי ציווי ה' יתברך הויא לה גם כן מלחמת מצוה, אף שהחיה מהם הטף ונשים גזירת הכתוב היה, על כל פנים מנא לן לחלק בין מלחמת מצוה לרשות? על כן סתם הרמב"ם.

 

והרב המחבר [=ספר החינוך] חילק דדין זה הוא במלחמת הרשות, ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד. ולא ידעתי מנא ליה זה, וצריך עיון.

 

שוב ראיתי ברמב"ן בספר המצוות במצוות עשה שלו מצוה ה', מנה זה למצות עשה בפני עצמה, וכתב דהוא במלחמת הרשות, וצ"ע.

 

משך חכמה, במדבר, שם

ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה - הרמב"ן בספר המצות (מ"ע ה) מנה מ"ע הך דדריש בספרי (פ' לח) כאשר צוה ד' את משה שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתן, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו ואם כן אין זה שייך למצוה.

 

ולעניות דעתי נראה כהרמב"ם, דבזה אתי שפיר בספרי (פ' לו): "וימסרו מאלפי ישראל" - מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר, ר' נתן אומר אחרים מסרום איש פלוני כשר יצא כו', ואחר כך איתא: "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נמוסיית], ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו, פירוש דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך רק בעל כרחן נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה.

 

וראיתי בספר המצות להרמב"ן שהגירסא היה לפניו "תן להם רוח רביעית", לכן דריש זה למצוה, אבל גרסתינו "נתן" מחוור יותר. יעו"ש. וראה במלכים ב' טו, "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה וכו' כי לא פתח ויך את כל" וכו'. והבן ודו"ק בכל זה.

 

הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, עמ' רסד-רסה

ר' שלמה גורן, זמברוב, פולין, תרע"ח (1918) - ירושלים, תשנ"ה (1995). הרב הצבאי הראשי, תש"ח (1948) - תשכ"ח (1968). הרב הראשי לישראל, תשל"ב (1972) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: 'נזר הקודש', שו"ת 'משיב מלחמה', 'תורת המועדים', 'תורת המקרא', ו'תורת המדינה'.

 

הרב שאול ישראלי, "מצור ביירות לאור ההלכה", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 29-36

ו. עוד כ' שם המשך חכמה שנראה יותר כשיטת הרמב"ם:

 

"ולענ"ד נראה כהרמב"ם שבזה א"ש בספרי "וימסרו מאלפי ישראל" מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא וכו'. ואח"כ איתא ויצבאו על מדין - הקיפוה מד' רוחותיה, פירוש דלטעמיה אזיל דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסי"נ, ולכן לא חששו לשום תחבולות מלחמה נמוסית. ר' נתן אמר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. פירוש דלטעמיה אזיל דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, וא"כ לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה. וראיתי בסהמ"צ לרמב"ן שהגירסא היה לפניו - תן להם רוח רביעית, לכן דריש זה למצוה. אבל גרסתנו - "נתן", מרווח יותר".

 

[נראה כוונתו דלר' נתן לא החזיקו עצמם כצדיקים אעפ"י שבאמת היו צדיקים, שמשו"כ מסרום אחרים שהכירו בהם כמתאימים לתפקיד הדורש צדיקים בדוקא. והם מתוך ענותם ראו לנכון למעט הסכנה כמה שאפשר כדין שאל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה, ע"כ השאירו בכוונה רוח רביעית למעט הסכנה שיברחו על נפשם ולא ילחמו בחרף נפש].

 

ונראה מהמשך חכמה שאימץ את הגירסא בדברי ת"ק שהקיפוה מד' רוחותיה, בניגוד למה שהובא בלשון הרמב"ן - "הקיפוה משלש רוחותיה". שסובר שהגירסא הנכונה היא בת"ק שהקיפוה מארבע רוחותיה. וזוהי שהיתה לפני הרמב"ם. כי כך מובנת יפה מחלוקת ת"ק עם ר"נ, שלת"ק הקיפוה מסביב ולא נתנו להם דרך בריחה. ואילו לר"נ השאירו רוח אחת פתוחה. ולכן גם גריס בדברי ר"נ "ונתן" במקום "תן" שלפי הרמב"ן. ורצה לומר שלשתי הדעות אין מתפרש שהציווי האלקי היה במפורש איך יעשו את המצור. ולא נחלקו אלא כיצד בוצע הצו האלקי לנקום במדין. וכל אחד מהחולקים לטעמו אזיל וכנ"ל.

 

וע"כ, אעפ"י שנחלקו ת"ק עם ר"נ איך היה במלחמה במדין, ס"ל הרמב"ם ושלדורות יש לנהוג כדעת ר"נ, כי מיהו זה שיכול להעיר על עצמו שצדיק הוא. ונכון יהיה לדורות לנקוט למעשה כר"נ, כדי למעט הסכנה. (ומיושב למה פסק הרמב"ם כר"נ לעומת ת"ק. כי למעט בסכנה ודאי עדיף).

 

אולם אין המשך חכמה מתקן הגירסא ברמב"ן שהרמב"ן ודאי גורס כפי שזה לפנינו בדבריו שגם לת"ק הקיפוה רק מג' רוחות. ומחלוקתם היא בזה, דלדעת ת"ק נעשה הדבר מהכרעת אנשי המלחמה בעצמם מבלי שהיה ציווי מפורש על זה. ואילו לר"נ היה ע"ז ציווי מפורש. וע"כ גורס הרמב"ן בדברי ר"נ - תן להם - כלומר שכך היה הציווי. ונוקט הרמב"ן שכך היא ההלכה כי כך מדויק יותר לשון הכתוב "ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה"'. בפרט שגם לת"ק הרי ג"כ מוגדרת התנהגותם שכיונו לאמת והראוי כפי שמעיד הכתוב "כאשר ציוה ה"'.

 

ו. השגות הגר"ש גורן על המשך-חכמה ויישובן

 

ה. הגר"ש גורן שליט"א ("הצופה" עש"ק פ' עקב, י"ז מנ"א תשמ"ב) דן בענין המצור שהוטל ע"י

 

צה"ל על ביירות במבצע של"ג, על המחבלים שהתבצרו שם, אם היה חיוב תורה להניח לרוח אחת פתוחה כדי לתת למחבלים אפשרות לצאת משם. (באשר לאזרחים, לא היה שום ס"ד למנע מהם אפשרות יציאה, ולא נתעוררו ספיקות אלא באשר למחבלים מאנשי אש"ף). והביא שם את דברי המשך חכמה שהו"ל בביאור המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן ודחה דבריו בשתי ידים. ונפרוט בזה טענותיו:

 

א. שאי אפשר לומר שנחלקו בנימוק של הצורך להניח רוח אחת פתוחה, שכן הרמב"ן עצמו הרי הביא, את שני הנימוקים גם יחד.

 

ב. שלשון הרמב"ם בס' היד נראה שאינו רק בגדר עצה טובה אלא שהוא הלכה פסוקה שאין לזוז ממנה.

 

ג. שלהלכה לא נקטינן כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואיך יחדש הרמב"ם הלכה עפ"י מתן נימוק וטעם לכתוב.

 

ד. המשך חכמה בונה דבריו בדעת הרמב"ם עפי"מ שגורס בספרי בדעת ת"ק בר"נ שהקיפוה מארבע רוחות. וכ' בזה שאם כי גירסא זו אמנם נמצאת באיזה מהספרים אולם גירסא "מוטעת" היא. וברמב"ן הרי הגירסא גם בת"ק שהקיפו משלש רוחות, ולא נחלקו בזה כלל. ועפ"י כל הנ"ל מסיים: "ויש לתמוה על המשך חכמה שלא שת לבו לגירסת הרמב"ן בדברי ת"ק בספרי ובנה מגדל הפורח באויר".

 

אף על עיקר דברי הרמב"ן שסובר שהמצוה להניח רוח רביעית אינה אלא במלחמת רשות (וכן כאמור, הדברים מפורשים כן גם בס' החינוך) תמה התמיה, וכפי שהבאנו לעיל כבר עמד המנ"ח עליה, שמלחמת מדין שהיא המקור לכל ההלכה הזאת הרי היתה מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות, ואיך נחלק אנן לומר שאין לומדים משם רק לענין מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה. כן מסתימת הרמב"ם נראה שאינו מחלק בזה בין מצוה לרשות.

 

ועפי"ז מסיק שההלכה היא כפי שמשתמע מהרמב"ם בהלכותיו שיש חיוב להניח רוח רביעית פתוחה בכל מלחמה, כולל גם מלחמת מצוה. וכ' שודאי גם הרמב"ן סובר כן, אלא שהרמב"ן מגדיר "כל מלחמה ומצור שמחוץ לגבולות א"י כמלחמת רשות" ומכאן המסקנא הלכה למעשה שבמצור ביירות על המחבלים היו חייבים מכוח הדין להניח להם דרך נסיגה. עכת"ד.

 

ו. ואני במגילת ספר (פורסם אח"כ ב"הצופה", ער"ה תשמ"ג, יחד עם דברי תגובתו של הגר"ש גורן על דברי) השבתי על דבריו והשגותיו כדלהלן: על הטענה שהרמב"ן עצמו מביא גם הנימוק שזה אינו אלא מתכסיסי המלחמה, אעפי"כ ס"ל שזה מחייב, וזה מפני שאין דורשים טעמא דקרא ללמוד מזה שינוי בהלכה. ע"ז יש להשיב: שאם אמנם הזכיר ברמב"ן גם הא שיש בזה משום תכסיסי המלהמה, אך לא ראה בזה עיקר הטעם וכלשונו בזה "ובו עוד תיקון", והיינו מפני שלשון הכתוב "כאשר ציוה ה"' מורה בבירור שזהו ציווי, אלא שבעצם יש בזה גם תועלת ותיקון. וכן אין לזה שייכות למחלוקת דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא, שהרי הכתוב עצמו סתום הוא, ולא נאמר מהו הדבר שציוה. ואין זה אלא שכך נמסר "מפי השמועה", וכלשון הרמב"ם. ובזה לא נחלקו כלל ר"ש ורבנן, בפרט שהרי יתכן שמפי השמועה נמסר גם הטעם של הציווי, או שנמסר להכרעתם מסברא, ואשר טוען שגירסא מוטעת נזדמנה לו, ומסתמך על מה שלפנינו הגירסא ברמב"ן. כן מקשה על ה'לשיטתיה' שעושה לפי גירסתו ("המוטעת") שמתרגום יונתן ב"ע נראה שלמרות שמפרש שצדיקים היו ומסרו נפשם מרצון למלחמה, ומ"מ נוקט שהקיפו רק משלש

 

רוחות. על זה יש לענות שכידוע אין בידינו להכריע נכונות גירסא עפי"מ שנמצא בספר זה או אחר. שהרי פעמים אין ספור נחלקו רבותינו הראשונים באימות גירסא זו או אחרת. וכפי שהעלינו בביאור דברי המשך חכמה מסתבר שהניח שאכן גירסאות שונות היו לפני הרמב"ם והרמב"ן בזה.

 

זאת ועוד, שאין דברי המשך חכמה תלויים בעיקרם בגירסא זו או אחרת, אלא בהבדל שבין הרמב"ם והרמב"ן בטעם ההלכה אם היא מצוה מחייבת או שאינה אלא הוראה בתור תכסיס המלחמה, שבזה מתבארת השמטת הרמב"ם דבר זה ממנין המצוות.

 

ז. האם "עזרת ישראל מיד צר" היא מלחמת מצוה?

 

ז. ולנקודה העיקרית שבא לחדש בדברי הרמב"ן והחינוך שהם קוראים מלחמת רשות לכל מלחמה שהיא מחוץ לגבולות א"י, ומכאן שגם מלחמת נגד הצר הצורר, כל שהיא חוץ מגבולות א"י היא בגדר זה. "בניגוד להגדרה של הרמב"ם מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת רשות". ע"ז הערתי שהדברים אינם ניתנים להיאמר כלל.שהרי הרמב"ם לא מלבו הוציא מלים, כי זוהי ההגדרה שבין מלחמת רשות למלחמת מצוה היוצאת מתוך הסוגיות סוטה דף מד, ב בבבלי, ובסוגיא המקבילה שם בירושלמי.

 

והיתה כוונתי לאמור בנידון בשיירי קרבן על הירושלמי בסוגיא זו שהביא מש"כ הכנה"ג שהרמב"ם פסק כר' יהודא שמנה עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה. ותמה עליו:

 

"ודבריו תמוהים, מי איכא למ"ד דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו יחיד נרדף איכא עשה ול"ת להצילו וכו' והא דאמר בבבלי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו, אין הפירוש כמו שהבין הרב בכנה"ג דהיינו להצילם מיד צר שבא עליהם. אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה עכשיו מלחמה למעטם שלא יהיה בהם כוח לבא על ישראל. וזה מבואר מאד בלשון הש"ס בבלי. והדברים ברורים בלא גמגום" עכ"ד.

 

וכן הכ"מ מציין כמקור לדברי הרמב"ם את הגמרא בסוטה הנ"ל. והיינו שמחלק כנ"ל בין דאנן אזלינן עלייהו לבין שהם באים עלינו שבזה היא מצוה אליבא דכו"ע. וכן הבין הלח"מ עיי"ש. אלא שהוקשה לו אמאי לא הביא הרמב"ם החלוקה של למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלן, שזוהי לדידן מלחמת רשות. עיי"ש שתירץ "דהוזכרה במה שאמר להרבות גדולתו ושמעו, שהכוונה שיראו ממנו ולא יבואו עליו, דהיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלן".

 

הרי שכל הני רברבי הבינו שהגמרא דילן והירוש' מבחינים בין שאנו באים עליהם, לבין שבאו עלינו, שזהו בניסוחו הרמב"ם עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו. שזו מלחמת מצוה. ואיך יתכן שהרמב"ן (ואף החינוך שבדרך כלל הולך אחר הרמב"ם) יחלוק על היסוד הזה של הגדרת המלחמה כרשות או מצוה שמזה נפ"מ עצומות בהבדלים הקיימים בין מלחמת מצוה לרשות. ולא זו בלבד, אלא שהבליע את דעתו זו בנעימה, והוא כמסתיר פנים, מבלי לבא לבאר היטב שחולק עם הרמב"ם בהלכה יסודית זו ולבאר נימוקו.

 

וביותר, שהרי כאמור הרמב"ן מסיים דבריו "וכן כתב הרב בדיבורו הגדול וכו'" ואיך ישים בפיו של הרמב"ם דברים שנסתרים מתוכם, שהרי לרמב"ם זוהי מלחמת מצוה ולא רשות, כהגדרת הרמב"ן.

 

ח. על הדברים הפשוטים והנכוחים האלה השיב לי (פורסם בהצופה גליון הנ"ל): "מה שמשיג כב' על דברי ליישב את שיטת הרמב"ן והחינוך שכוונתם שמלחמת מצוה היא תמיד בתוך גבולות א"י ומלחמת רשות היא מחוץ לגבולות א"י. וכב' כותב שהדבר תמוה ומטעה. מיד אוכיח לכת"ר שלא רק הדבר תמוה ומטעה אלא שהוא אמת לאמיתה. כי הגדרה זו שלנו מפורשת בחינוך בסי' תקכ"ז: "ומלחמת מצוה היא כגון ז' עממים ועמלק". וכן להלן שם כותב.אבל כשלא השלימו יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה ובמלחמת רשות מניחין מהם הנשים והטף. וכן מניחים רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות כדי שיברחו משם כדאיתא בספרי וכו' ובמלחמת ז' עממים מקיפים איתם מכל צד " עכ"ל. הרי דברים מפורשים ומבוררים באר היטב, שהוא בא למעט רק מלחמת ז' עממים שצריך להקיף אותם מכל צד, ולא בעזרת ישראל מיד צר, שהחינוך אינו מזכיר כלל בין מלחמות מצוה בשום פנים. ואין היא שייכת לפי דעתו לסוג מלחמות מצוה, שהוא עוסק בהם שם, ובודאי שכן היא גם שיטת הרמב"ן בזה.

 

והנה תמיהת כת"ר על דברינו שמהגמ' בסוטה מ"ד ב' מוכח כהרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא נחשבת כמלחמת מצוה, אינה מובנת. שמהגמרא בסוטה משמע לכאורה ההיפך. שאם למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו זהה עם עזרת ישראל מיד צר שכתב הרמב"ם, הרי מפורש שם בגמרא דלרבנן היא מוגדרת כמלחמת הרשות ולא מצוה. ואם אין היא זהה עם עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, אין כל התייחסות בבבלי לעזרת ישראל מיד צר עליהם. ואם נסתמך על הירוש' בסוטה פ"ח ה"י ונאמר שמקורו של הרמב"ם במה שאמור שם לדעת ר' יהודא מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלן. הרי גם נאמר רק לדעת ר' יהודה שאין הלכה כמותו. ולרבנן לא נזכר כלל מה דעתם בזה וכו'. וכן יש לעיין בכ"מ בפ"ה מה' מלכים ה"א שתמה על הרמב"ם בסוגית הבבלי והירוש' בסוטה, אפשר יותר להצדיק את הרמב"ן והחינוך שאינם כוללים את עזרת ישראל מיד צר בין מלחמות המצוה שבתורה מאשר את הרמב"ם".

 

ט. הבאנו דבריו במילואם וכל הרואה יראה שלא קלע לנקודת האמת. דכפי שכבר הבאנו לעיל, דברי הרמב"ם מבוססים על הסוגיות בסוטה בבבלי וירוש', כפי שהבינום מפרשי הירוש' ונו"כ של הרמב"ם. והאריכות בזה רק למותר. ולא יתכן כלל מי שיחלוק בדבר. ומה שכ' בסוף דבריו בשם הכ"מ והלח"מ הם ההיפך ממה שמבואר בדבריהם שהרי הכ"מ הביא מקור הרמב"ם מהסוגיא בסוטה, ולא תמה כלל ע"ז. ולא הוקשה לו אלא למה לא הגדיר הרמב"ם את מלחמת ז' עממים ועמלק כמלחמת חובה (והלח"מ תירץ הקושיא שפיר). כן שם בפיו של הלח"מ דברים אשר לא כן, עיי"ש בדבריו.

 

ולפי מה שרצה להכניס בדעת החינוך והרמב"ן, הרי זה בחינת יצא שכרו בהפסדו, שאם עזרת ישראל מיד צר אינה מלחמת מצוה, כי אז הרי אין לנו בכלל רשות להלחם בזה"ז. כי מלחמת רשות אין גם למלך רשות להלחם אלא עפ"י בי"ד של ע"א כמבואר ריש סנהדרין. וא"כ כל מלחמת שלום הגליל היא באיסור ! ועי' מה שהארכנו בזה פנים שונות בס' "עמוד הימיני" עמ' קנ"א ואילך; "שבילין" תשל"ז עמ' צח-צט; "תחומין ב' עמ' 32-31.

 

ח. קריאה לשלום והנחת רוח רביעית במלחמת הגנה

 

י. והנה לביסוס דבריו ולהוכיח שהם "אמת לאמתה" מסתמך על שהחינוך בסימן זה שלא הזכיר כלל עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה, שלא מנה רק את מלחמת ז' עממים ועמלק בלבד ומזה בא להוכיח שכאילו החינוך (ועמדו הרמב"ן שארח אתו אורח בהגדרת מלחמת רשות) חולקים על הרמב"ם המונה את עזרת ישראל מיד צר בתור מלחמת מצוה. ולא הרגיש שכל עיקר דבריו של החינוך בזה שכתב: "שדין קריאת שלום בכל מקום כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות. ומלחמת מצוה היא כגון ז' עממים ועמלק", לקוחים הם מהרמב"ם כדרכו ברוב המקומות, והרי הם לפנינו שכ"כ (פרק ו הל' א והל' ד): "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה". ושם בהמשך הענין (הל' ד): כשלא השלימו ועושים עמהם מלחמה - - ואין הורגין לא אשה ולא קטן - - - בד"א במלחמת הרשות שהיא שאר האומות, אבל שבעה עממים ועמלק שלא השלימו אין מניחים מהם נשמה".

 

הרי לפנינו שגם הרמב"ם שבא לחלק בענין אם לא השלימו ועשו עמנו מלחמה וניצחו בין מלחמת רשות למצוה (בניגוד באשר לקריאה לשלום שהיא גם במלחמת מצוה וכנ"ל) לא הזכיר בתור מלחמת מצוה רק את שני אלה - ז' עממים ועמלק ! האמור יאמר שגם הרמב"ם חולק על עצמו ואלא שהדבר פשוט, כי אם אמנם החיוב לקרא לשלום הוא לכל אומה טרם מלחמה, אך אין הדבר אמור אלא כשאנחנו הננו היוזמים והבאים עליהם להלחם, כי אז החובה עלינו לדבר שלום עמהם. וכלשון הרמב"ם בראש דבריו בזה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם" ולא כן כשהם הם הבאים עלינו, וזה הרי הציור של מלחמה בתור עזרת ישראל מיד צר, רק צחוק נעשה עם עצמנו אם נקרא להם לשלום שתכנו כמבואר שם שיקבלו על עצמם שעבוד וז' מצוות ב"נ. הם מרגישים עצמם תקיפים, ובאים לצרור אותנו להשפילנו, ואנחנו נציע להם כניעה, ועפ"י תנאים שלנו, הרי ברור ופשוט הדבר שכש"המה למלחמה", אין לנו אלא לצאת לקראתם ביד חזקה ולהראותם את נחת זרוענו בעזרת אלקי מרום.

 

יא. והוא הדין והוא הטעם שהחינוך שם בהמשך דבריו בענין החיוב להשאיר רוח רביעית, שכתב שזה רק במלחמת רשות ואילו "במלחמת ז' עממים מקיפים אותם מכל צד" השמיט מלחמת עזרת ישראל מיד צר..אלא שלמרבית הפלא "שכח" גם להזכיר כאן את עמלק, למרות שלפני כן בענין הקריאה לשלום כן הביא אותו, שגם לו חייבים לקרא לשלום. אלא שגם כאן הדבר פשוט, כי מה שייך לחייב לתת להם רוח פנויה שיוכלו לברור, בעוד שכל עיקר בואנו עליהם למלחמה היא כדי להשמידם ולמחות זכרם. ולמה ניתן להם להתחמק מאתנו בזמן שהם תחת ידינו? בפרט שהחיוב להחרימם הרי לא נפקע, ובכל מקום שנמצאם עלינו לעשות בהם את הדין, כמבואר ברמב"ם.

 

ומטעם זה עצמו אין להזכיר בזה עזרת ישראל מיד צר. שכן לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כוח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו. על כן לא היה מקום להזכיר את זה. (עי' האמור בכגון דא בס' מלכים א' כ' מ"ב) ורק בז' עממים היה מקום לסלקא אדעתין שניתן להם הזדמנות לברוח, כשם שטרם שעברו את הירדן שלחו להם הרוצה ליפנות יפנה. ולזה משמיענן שכיון שלא נענו לקריאה זו בעוד מועד מעתה לא נשארה להם אלא דרך הכניעה עפ"י התנאים שנקבעו עפ"י ההלכה.

 

נמצאנו למדים שממקום שבא הגר"ש גורן להוכיח ולחדש שקיימת כביכול מחלוקת בין הרמב"ן והחינוך עם הרמב"ם בענין מלחמת עזרת ישראל מיד צר, שלדעת הללו אין זו כלל מלחמת מצוה, משם מוכח ההיפך, ואין כל מחלוקת, ולא תתכן כלל מחלוקת בזה שעזרת ישראל מיד צר, בכל מקום היא מלחמת מצוה.

 

יב. וכאן אנו באים לתמיהתו - פליאתו של המנ"ח, איך יתכן לחלק בענין הנחת רוח רביעית בין מלחמת מצוה לרשות בעוד שעיקר הלימוד הוא ממדין וזו מלחמת מצוה היתה, שהרי היתה עפ"י ציווי מפורש מאת ה' כמבואר בכתובים.

 

ונראה שדברי הרמב"ן בסהמ"צ (וכן החינוך) מבוססים על מה שכ' הרמב"ן בפירושו על התורה (פר' מטות, האופן השני) וז"ל: "ושלח להם מועטים להכות בערי הפרזי, וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום. וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים. ולא ציוה להם דבר רק להתנקם כאשר תמצא ידם. והשי"ת אשר לו המלחמה נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם".

 

לפי זה יוצא שמטרת מלחמת מדין אם אמנם היתה עפ"י המקום, אם לא היתה מעיקרה במטרה להרגם רק להכאיב להם "כמנהג השוללים". אלא שמה' היתה הסיבה להתבצר בעריהם ולא היתה האפשרות לבצע את אשר נצטוו מבלי להסתכן (ע"י התנפלות מהעורף ומהמארב) והיו נאלצים להביא את הערים במצור. ומכל מקום כיון שמעיקר הדברים לא נתחייבו כליה לא היה בהם הדין באשר לעצמם אלא דין מלחמת רשות. וע"כ המצוה להניח רוח רביעית היתה כלפיהם, כדרך מלחמת רשות, ע"כ כ' הרמב"ן שלדורות ג"כ לא ניתן ללמוד מזה אלא למלחמת רשות. ולא ניתן ללמוד מזה מלחמת מצוה כשהמטרה היא השמדת האויב.

 

יג. הגר"ש גורן בתשובתו אלי תמה איך יתכן שלא נתחייבו המדינים מיתה, ובפרט הנשים, הרי הן הנה היו שהכשילו את ישראל בדבר עבירה. והרי במתן רוח רביעית ניתנה גם לנשים האפשרות לברוח ולהתחמק מהדין. על זאת אשיב, כי תמיהתו הן לא עלי תסוב כי על הרמב"ן בפירושו הנ"ל על התורה. וכן הרי מגוף הכתובים מוכח שלא דובר מעיקרא על הנשים, שהרי שרי הצבא חשבו לתומם להחיות כל נקיבה, ורק משה הוא שקצף עליהם בזה. והתשובה ע"ז היא, שאם אמנם הן חטאו אבל לא הוטל עלינו לעשות בהם דין כל עוד אינם תחת ידינו. ועל כן, רק כשהביאו הנשים לתוך מחנה ישראל קצף עליהם משה, שמשהם תחת יד ישראל יש לעשות בהם הדין.

 

(וידעתי כי יוכל לשאול השואל התינח ללשון שני של הרמב"ן שהבאנו. אך לפי הלשון הראשון שם פירש: "והנה משה לא ציוה להם מה יעשו רק אמר לתת נקמת ה' במדין, וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת ז' עממים".

 

אך אין זה דוחק אם נאמר שבסהמ"צ הגיע למסקנא שהלשון השני עיקר (כי עי"ז ייושב יותר מה שלא קצף משה רק על הנשים ולא על הטף (כהערת אבוהב, הובאו דבריו בהערות הוצ' הרב שעוועל ז"ל).

 

ואפשר לומר עוד ששני הפירושים יש להם מקום. והוא לפי הגירסא שנתאשרה ע"י המשך הכמה, ואולי היתה גם ברמב"ן. שבזה נחלקו ת"ק ור"נ בספרי שלת"ק הציווי היה באמת בכוונה שלא ישאירו להם שריד ופליט, וע"כ הקיפום לדעתו מארבע הרוחות. ואילו ר"נ ס"ל כפירוש הב' שלא היה הציווי אלא על נקמה "כמנהג השוללים", ומשו"כ סובר שהיה להם להניח להם דרך בריחה כמו בכל מלחמת רשות. ולא נחלק ת"ק עם ר"נ בדין, ומודה הוא שבמלחמת רשות, היינו כשאין הנצורים חייבים מיתה יש להניח להם דרך לברוח, אלא שנחלק עליו מפני שלדעתו אכן נתחייבו כולם כליה. ובזה א"ש גם הא דלהלכה יש לנקוט כר"נ במלחמת רשות, ול"ק משו"מ נקטינן דלא כת"ק. כי כנ"ל הרי גם הוא מודה במלחמת רשות לדורות שיש להניח להם דרך בריחה.]

 

ט. הנחת רוח רביעית רק במלחמה לכיבוש שטח

 

יד. ומשהגענו עד הלום, מקום אתנו ליישב הרמב"ם באופן אחר ממה שפירש דבריו המשך חכמה, שפירש דעת הרמב"ם שאין כאן חיוב אלא עצה טובה מתכסיסי המלחמה, כי בזה צדק הגר"ש גורן שאין משמעות לשון הרמב"ם נוטה לזה. על כן נראה בכוונתו, וזה עפי"מ שיש לדקדק שכ' ההלכה בזו הלשון: "כשצרים על העיר לתפסה", שהמלה "לתפסה" היא לכאורה מיותרת ללא משמעות. ויתבאר לנו זה מלשון הרמב"ן בסהמ"צ שם (מצ' ו): "שהוזהרו על כריתת והשחתת העצים ודע כי זו המצוה בעשה ול"ת שלה כשנצור על עיר להלחם עליהם לתפסה, שנצוינו לחמול עליהם כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה וכו"'. שומעים אנו מלשונו שההגדרה "לתפסה" כלשון הכתוב שם היא כשמהטרה היא לכבוש העיר כדי להתיישב בה. ולפ"ז נראה שגם הרמב"ם במלה זו בא לרמוז לנו שדין זה של הנחת רוח רביעית היא רק כשהמטרה אינה להשמיד האנשים, אלא לתפוס העיר כדי להתיישב בה, ואין ענין עם האנשים שבתוכה. ואכן מצינו כזאת במטרות מלחמות בית דוד להרווחה (סוטה מד, ב) שפירש"י להוסיפה על א"י, וכן ברמב"ם (רפ"ה ממלכים) "להרחיב גבול ישראל". וזה יתכן הן בא"י עצמה כשהיא מיושבת ע"י עממים אחרים חוץ מז' האומות, והן מחוץ לא"י כשמוצאים לנכון לעשות זאת לפי המסיבות. בכל כהאי גוונא שאין לנו תביעות מיוחדות לאנשי המקום, ואין המטרה אלא בגלל העיר עצמה, אז יש ההלכה להניח רוח רביעית. נמצא שהרמב"ם עצמו במתק לשונו השמיע לנו בס' היד את מה שלמד ממנו הרמב"ן, שאין דין להניח רוח רביעית רק בגונא דמלחמת רשות, ולא במלחמת מצוה כשהמטרה היא פגיעה באנשים עצמם. ומסתלקת הטענה שהרמב"ם סתם ולא פירש, כי אכן השמיענו גם הרמב"ם חילוק זה שקיים בענין זה בין רשות למצוה.

 

ומיושב בהנ"ל שלא אמר הרמב"ם בפירוש שבזה מחולקת מלחמת מצוה מרשות. שהרי כנ"ל, בא"י עצמה גם כשאין המקום מיושב ע"י הז' עממים, זו כן מלחמת מצוה (בזמן הבית הראשון עכ"פ) ומ"מ יש להניח רוח רביעית כיון שהמטרה אינה לתפוס האנשים רק לתפוס העיר.

 

ובזה ניתן ליישב גם הא שלא מנה זאת הרמב"ם במנין המצוות. כיון שהמדובר כאן על עכו"ם שאין עליהם חיוב מיתה, הרי זה כבר כלול במש"כ הרמב"ם בהל' עכו"ם (פרק י'): - - - - לאבדו בירים או לדחפו לבור וכיו"ב, אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה". הרי יוצא מזה ברור שרק בעשותו עמנו מלחמה הוא שחל עליו חיוב להרגו. וא"כ אין זה אלא א"כ נתת לו אפשרות שלא לעשות מלחמה. ולא כן אם סגרת עליו מכל צד. נמצא שאין זו הלכה מחודשת אלא כלולה היא בהלכה שאין להרוג עכו"ם כשלא התגרו בנו ולא עשו אתנו מלחמה. וזהו בכל מקרה שהמלחמה באה עליהם מצדנו כדי לכבוש המקום, ואילו הם לא באו עלינו. א"כ חיוב זה להשאיר רוח אחת פתוחה אינו חידוש דין רק הדרכה כיצד ליישם האיסור להרוג העכו"ם שלא נתחייב לכך גם במקרה של עשיית מלחמה. ואין למנות זאת במנין המצוות. (ומה"ט גם בעיר זו כשלא ברחה אלא עשתה מלחמה וכבשוה, אין לפגוע רק בגברים עושי המלחמה, ולא בנשים וטף, כי לא להם המלחמה ולא רשעו למות).

 

י. מסקנה לדינא

 

טו. מסקנא העולה מכל הנ"ל א. המחבלים שמטרתם המוצהרת והפעולות החבלניות שהם עושים להשגת מטרתם, היא - לפגוע ביהודים יושבי א"י וידם שלוחה גם ביהודים בכל מקום. והפגיעה היא בגוף ובנפש ומבלי הבחנה בין צעיר לזקן בין נשים וטף, בכל מקום ובכל דרך שידם הרצחנית מגעת דינם פסוק למיתה כדין רודף אחר אחר להורגו. (וע"ע ברמב"ם פ"י מה' עכו"ם הנ"ל).

 

ב. המלחמה במחבלים אלה על מנת לקטוע היד הרצחנית המגואלת בדם נקיים היא מלחמת מצוה, המוגדרת ברמב"ם בשם "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", שאין צורך בקבלת רשות מסנהדרין על כך.

 

ג. דין זה הוא מוסכם ומקובל על כל הראשונים באין חולק.

 

ד. במלחמת מצוה השיקול להניח דרך בריחה לנצורים או לא, נתונה לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית למעשיהם.

 

אין הדברים האמורים מתחייסים אלא באשר למחבלים. אולם האוכלוסיה האזרחית אשר אינה מעורבת בפעולות המחבלים אינם בכלל זה ויש לאפשר להם לצאת מהמצור באין מפריע.

 

יא. בשולי המאמר: תוצאות המתרחשות לעינינו

 

מאז נכתבו הדברים עברה שנה (תשמ"ג) רבת גלגולים ותהפוכות, כעת, עם הופעת הדברים בדפוס, מתחוללים קרבות עקובים מדם בין עדות שונות בלבנון, לאחר שצה"ל נסוג מאחיזתו. במערבולת המתרחשת שם שומעים אנו כי גם המחבלים חוזרים ונוטלים חלק פעיל בקרבות ועי"כ חוזרים ומתבססים במקומות שמשם ברחו בעקבות פעולות צה"ל.

 

במהירות מסחררת מתנקמת בנו ההססנות של הממשלה שנכנעה ללחץ מבחוץ ומרשיעי ברית מבפנים ונתנה לצוררינו אפשרות להתחמק, בניגוד להדרכת התורה שנתבררה לעיל בדברינו שבמלחמת מצוה עם הצר הצורר עלינו אין להניח דרך בריחה.

 

אין לנו אלא להתפלל לאבינו שבשמים שישוב וינחנו בדרך אמת ויתקננו בעצה טובה מלפניו, לצאת מן המיצר ולהעמיד במרחב רגלינו.

 

ו. פגיעה באוכלוסיה אזרחית

שמואל א', פרק טו, פסוק ו

ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק.

 

בראשית, פרק לד, פסוק יג

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם.

 

גור אריה, שם

מהר"ל מפראג (ר' יהודה בר' בצלאל ליואי), פוזנא, רע"ב (1526) לערך - פראג, שס"ט (1609). רב, מקובל ובקי בחכמות. כתביו מהווים אבן יסוד במחשבת ישראל.

 

קשה, אם שכם חטא, כל העיר מה חטאו להרוג? ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר - נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין - היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם?

 

ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות.

 

הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן טז, פרק ג, אות א, ופרק ה, אות לא

[פרק ג אות א] כפי הנמסר, האוכלוסיה של כפרי הגבול הערביים נותנת מחסה מדעת לכנופיות הרצחניות, כך שהן יכולות לעשות מעשיהן ללא פחד הענשה. מאחר שברור שכנופיות אלו יש לדונן לא רק מצד מעשיהן בעבר כדין רוצחים, אלא גם כדין רודפים מחמת מגמותיהן בעתיד הרי האוכלוסיה העוזרת על ידם, מסייעתם ומחזקת ידיהם בכל מיני צורות בגדר עוזרים לרודף לעשות מעשי רצח. ואם אמנם כלפי מעשה מסוים בעבר י"ל שגם אילולי עזרה זו היו עושים את המעשה וממילא אין לראות את האוכלוסיה כגורם לרצח, הרי מ"מ ברור שמתן עזרה זו נותנת בסיס רחב יותר לפעולותיהם בעתיד, כך שמספר ההתנפלויות יגדל ע"י עידוד זה שניתן ע"י האוכלוסיה. יש איפוא לברר מה דין העוזר לרודף ומשמש לו מחסה בכדי שיוכל לעשות את מעשי הרצח ללא מפריע?

 

ה"אור שמח" (פ"א מרוצח ה"ח) מוכיח שגם הרודף להרוג ע"י גרם מ"מ דין רודף עליו, כי לדין רודף אין נפ"מ אם בעשיית מעשה זה יתחייב מיתת בי"ד, אלא כל שיש במעשיו פעולה מכוונת המביאה לידי הריגת אדם מישראל יש עליו דין רודף. ולפ"ז פשוט הדבר שאם נראה את האוכלוסיה (או את אותו חלק ממנה) כמסייעת לרודפים לעשות פעולות הרצח שלהן, הרי כל האוכלוסיה הזאת היא בדין רודף שניתן להציל הנרדף בנפשם.

 

[פרק ה אות לא] ולפ"ז נראה שמ"ש שכל שעוד לא באו אלא שמתכננים לבא אין זו מלחמת מצוה, היינו כשלא באו עוד בכלל. אבל אם כבר באו קודם, אלא שנסוגו ומטרתם לחזור ולבא, הרי הם בגדר צוררי ישראל יש בהם דין מלחמת נקמה שהיא מצוה לכ"ע. ונוהגים בה כל דיני מלחמה ואין שום חובה לדקדק בעשיית הפעולה שלא יפגעו בה אלא אלה שהשתתפו, כי זו דרכה של מלחמה שנספה בה צדיק עם רשע.

 

ועדיפא מיניה מוצאים אנו במלחמת מדין שהוציאו בה להורג גם הילדים הקטנים. וזה לכאורה תמוה מה חטאו הם? אולם כבר מצינו דברי חז"ל שהקטנים מתים בעון אבותם ביד"ש (ע" רש"י דברים כ"ד ט"ז וכ"ה בגמרא בכמה דוכתי) והרמב"ם (פ"ד מה' תשובה ה"א) כתב: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעוה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל שצוות כקנינו הן וכתיב איש בחטאו יומת עד שיעשה איש, עכ"ל. ולא הזכיר בלשונו כלל שהמדובר רק בדי"ש, והרי פסוק זה לא יומתו אבות על בנים וכו' הולך על דיני בי"ד. ובאמת שיטת הרמב"ם בעיה"נ (פ"ד מע"ז ה"ו) שהורגים גם הטף. אלא שבמו"נ הגביל זאת רק לענין ע"ז (ח"א פנ"ד): "ודע כי אמרו פוקד עון אבות על בנים אמנם זה בחטא של ע"ז בלבד". על כל פנים שומעים אנו שהבנים יכולים להתפס בתנאים מסוימים בעוון אבותם. וצריך לומר שמסוג זה היתה גם הנקמה במדין, כיון שהחטיאו את ישראל והמחטיא לאדם קשה מן ההורגו (מד' מטות שם). והרי היתה על ידם ההחטאה גם בע"ז של פעור כמפורש בדבר שכתובים ובגמרא, ע"כ הי' בזה ג"כ הדין שמצינו בעיה"נ שגם הקטנים נענשו. וע"כ לא מצינו בשום מקום ברמב"ם ואף לא בדיני מלכות ובב"נ שיענישו גם הקטנים. ולפ"ז אין ללמד ממדין דין זה של הריגת הטף במתכוין. אולם יסוד הדין שקיימת מלחמת נקמה שפיר יכולים ללמד אלא שזה לא באותו החומר שבמדין. וע"כ א"ש שלא הוזכרו דינים מיוחדים במלחמת נקם, אלא כללו זאת במלחמת מצוה. ומ"מ יש בזה תורת מלחמת מצוה, וע"כ כל הפעולות המלחמתיות הנעשות כרגיל במלחמה, אעפ"י שיתכן שיפגעו בהם ילדים אינם בכלל איסור. תראה שבאופן זה שאין עושים פעולה מכוונת נגד הילדים, ה''ז בכלל עונש ביד"ש, שבזה ודאי הקטנים נענשים בעון אבותם.

 

מנחת אשר, דברים, עמ' ריז-ריח, רכ-רכא

ר' אשר וייס, נולד תשי"ג (1953), אב בית דין לדיני ממונות בירושלים.

 

מסכת סופרים, פרק טו, הלכה י

טוב שבגוים הרוג בשעת מלחמה.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה יא

אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן, אין מסבבים להן המיתה.

 

כסף משנה, שם

ודקדק רבינו לכתוב "הגוים שאין בינינו וביניהם מלחמה", כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמסכת סופרים "טוב שבגוים הרוג", היינו בשעת מלחמה, וכמו שכתב התוספות בשם הירושלמי.

 

באר הגולה, באר השביעי, פרק ה

ומה שנמצא בדברי חכמים (רש"י שמות יד, ז) 'כשר שבגוים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ מוחו'. אפילו נודה לדבר זה, כי מפני שאמר 'טוב שבגוים הרוג', היינו אפילו אינו עובד אלילים, כי אותו הוא טוב שבגוים. ועם כי דבר זה אין ראיה כלל, כי פירוש 'טוב', אף שאותו גוי רגיל שעושה לו טוב, מכל מקום כיון שהוא עובד אלילים, הרוג. אבל אפילו אם נאמר שלשון 'טוב שבגוים' משמע שאינו עובד עבודה זרה, הרי הוציאו זה ממה שכתיב (שמות יד, ז) "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים", 'משל מי היו הסוסים, אם תאמר משל ישראל, והרי כתיב (שמות י, כו) "גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה". אם תאמר משל מצרים, והכתיב (שמות ט, ו) "וימת כל מקנה מצרים". משל מי היו, משל הירא את דבר ה', שנאמר (ר' שמות ט, כ) "הירא דבר ה' הניס מקנהו". מכאן אמר רבי שמעון בן יוחאי, טוב שבגוים הרוג'. ופירושו 'טוב שבגוים הרוג' במלחמה, כמו שהיה במצרים, שהיו המצריים מצירים את ישראל והורגים אותם, אין לך מלחמה יותר מזאת. והטוב שבגוים אין ראוי לרחם במלחמה, שאם יפול הוא בידו, לא יהיה הגוי מרחם עליו, לכך אל ירחם עליו, שלא יבא אליו רע מאותו גוי עצמו, כיון שהוא במלחמה. כמו שהיה במצרים, שהגוי שהיה טוב כאשר באו המכות, מכל מקום לבסוף השאילו סוסים שלהם לרדוף אחר ישראל, שמזה תראה שאין שום גוי טוב במלחמה, ועל זה אמרו 'טוב שבגוים הרוג'.

 

וכבר מפורש זה במרדכי בפרק אין מעמידין (ע"ז סימן תתיד), וזה לשונו: הגוים לא מורידים (ע"ז כו ב), ומיהו במלחמה, בהא אמרינן בקידושין טוב שבגוים הרוג, עד כאן. הרי כי הוא ז"ל מפרש שהגוים, אשר הם נבדלים מישראל, ובאו במלחמה על ישראל, אף על פי שהוא טוב, אל תאמין לו במלחמה, והרוג אותו במלחמה.

 

הרי הדברים האלו מבוארים, כי איך יהיו דבריהם סותרים, שאמרו (ע"ז כו ב) אין מורידים אותם לבור. אבל מפני כי דבריהם צריכים באור והבנה, לכך האדם אשר יקח דבריהם בהבנה ראשונה, אין עומד על דבריהם, והוא רחוק להם.

 

ז. התחייבויות בינלאומיות, קידוש השם וחילול השם

יהושע פרק ט, פסוקים ג-כא

(ג) וישבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי.

 

(ד) ויעשו גם המה בערמה וילכו ויצטירו ויקחו שקים בלים לחמוריהם ונאדות יין בלים ומבקעים ומצררים.

 

(ה) ונעלות בלות ומטלאות ברגליהם ושלמות בלות עליהם וכל לחם צידם יבש היה נקדים.

 

(ו) וילכו אל יהושע אל המחנה הגלגל ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית.

 

(ז) ויאמרו ויאמר איש ישראל אל החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות אכרת לך ברית.

 

(ח) ויאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו ויאמר אלהם יהושע מי אתם ומאין תבאו.

 

(ט) ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלקיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים....

 

(יד) ויקחו האנשים מצידם ואת פי ה' לא שאלו.

 

(טו) ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה.

 

(טז) ויהי מקצה שלשת ימים אחרי אשר כרתו להם ברית וישמעו כי קרבים הם אליו ובקרבו הם ישבים.

 

(יז) ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים.

 

(יח) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלקי ישראל וילנו כל העדה על הנשיאים.

 

(יט) ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו להם בה' אלקי ישראל ועתה לא נוכל לנגע בהם.

 

(כ) זאת נעשה להם והחיה אותם ולא יהיה עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם.

 

(כא) ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו ויהיו חטבי עצים ושאבי מים לכל העדה כאשר דברו להם הנשיאים.

 

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מו, עמוד א

רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים יחזיר. אמר רבי יהושע בן לוי: מאי טעמא דר' יהודה, דכתיב "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה". ורבנן, התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל?! כיון דאמרו להו "מארץ רחוקה באנו" ולא באו, לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם.

 

תוספות שם, ד"ה כיון

כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו' - ואם תאמר, בלאו הכי מי חיילא שבועה? והא הוי נשבע לבטל את המצוה, דכתיב (דברים כ) "לא תחיה כל נשמה".

 

ואף על גב דאמרינן בירושלמי דשביעית פרק ששי, אמר רבי שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ.... - היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר "עד שלא יכנסו לארץ", אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים, ולכך הוצרכו להערים ולומר "מארץ רחוקה באנו".

 

ויש לומר, דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב "לא תחיה כל נשמה", כדמוכחי קראי (דברים כ) "וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' רק מערי העמים וגו' לא תחיה כל נשמה".

 

ואם תאמר, מאי טעמא דרבי יהודה, הא ודאי שבועה בטעות הואי? ועוד, לר' יהודה איך הניחום בארץ, הכתיב (שמות כג) "לא ישבו בארצך" וגו', והוה ליה נשבע לבטל את המצוה, ועל כרחך משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן?

 

ויש לומר, דקסבר ר' יהודה דאי איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם...

 

ויש לומר, דאי לאו חילול השם, נהי שלא היו יכולין להרגן, היו יכולין לגרשן מעריהם. ועוד, דבאותה שעה לא באו להתגייר, כי אם אחרי כן.

 

חידושי הרמב"ן, שם

הא דאמרינן בגבעונים מאי טעמא דר' יהודה דכתיב "כי נשבעו להם נשיאי העדה", לומר שהיה להם לישאל על השבועה, אלא משום דכיון שהודר ברבים אין לו הפרה.

 

אי קשיא, ומי חיילא שבועה עלייהו, והא אין נשבעין לעבור על המצוות, וכתיב "לא תחיה כל נשמה"?

 

לאו קושיא היא, שהרי אמרו לעיל (מה ע"א): "לא ישבו בארצך" - יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר וכו', וההוא קרא בשבעה עממין כתיב. ובמס' סוטה בפ' אלו נאמרין אמרינן: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם", הא למדת שאם עשו תשובה מקבלים אותם, ומשבעה עממין קאמר, שלא כדברי רש"י ז"ל שנדחק בה שם בפירושיו.

 

ואם תאמר, אם כן למה היו רוצים להרגן אם לא מפני השבועה שאין לה היתר או מפני חילול השם, ותירוץ קושיא זו, מדאמרינן בסיפרי ובמדרש (פ' שופטים): שלש פרוזטמאות שלח יהושע, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לפנות יפנה, הרוצה לעשות מלחמה יעשה, דכלפי מה שאמרה תורה "כי תצור אל עיר להלחם וקראת אליה לשלום", היה צריך לעשות כן. והם לא רצו להשלים, וכיון שלא רצו, הרשות ביד ישראל להרוג או לקיים. ועוד, כיון שלא קבלו עליהם מסים ושעבוד אלא ברית כרתו עמהם, אין זו השלמה, ומכל מקום הרשות בידם לקיימם כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז. והיו רוצים להרגם מפני שרימו אותם לכרות להם ברית, ומפני השבועה נצלו. כן נראה לי. ושלא כדברי רש"י ז"ל, שכתב בפירוש התורה דבשבעה עממין אין קורין לשלום, משום דכתיב "כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד". ואין הכתוב ממעט אלא משום שאם לא רצו להשלים אין מקיימין את הטף כשאר הגוים. ובתוספות מפרשים בענין אחר.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ג

ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.

 

רדב"ז, שם

ואסור לשקר וכו'. זה נלמד מענין הגבעונים כי יש בדבר זה חילול השם:

 

רמב"ם, שם, הלכה ה

שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר "לא תכרות להם ברית", אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.

 

השגת הראב"ד: אמר אברהם: כל זה שבוש, שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן.

 

מכתב הרב שאול ישראלי