מסך נעול

מחבר: שמחה אהרוני

כתבות אוהדות על נוער דתי ציוני ממלאות באחרונה יותר ויותר טורים בעיתונות, והצעירים הללו, חובשי הכיפות הסרוגות, תופסים יותר ויותר "זמן מסך" בטלוויזיה. הם נראים על הטנקים בהרי לבנון, במסלולי טייסות הקרב, במשטרה, במוסדות המחקר, בהתיישבות, איפה לא. מפקדים מכנים אותם כיום "מיטב הנוער" נאבקים לקבל אותם ליחידותיהם. הציבור רואה אותם במיטבם.

ודווקא עכשיו, כאשר המציאות נראית מבטיחה כל כך, הולכת ונשחקת תדמיתה של היהדות הדתית-ציונית בציבור. איך קרה שלמרות חלקה המכריע במפעל הביטחוני, ההתיישבותי והמדעי בארץ, לא עלה בידי הציונות הדתית המאורגנת להתמודד כראוי עם בעיות התדמית שלה?

"התקשורת אשמה" היא תשובה קלה ומוכרת, היא נובעת מכך שרבים בציבור הדתי רואים בכלי התקשורת שופר רב עוצמה של אנשים ממגזר חברתי ופוליטי מסוים שמטרתם לפגוע ביהדות, בדת ובמוסד הדתי, ועל כן יש להלחם בהם אישית.

בהכללה ניתן לומר, כי הציבור הדתי טעה בכך, שלא ייחס עד כה משקל רב לעוצמתה של המדיה, על כל ענפיה, ולא ניסה להפיק ממנה את מלוא התועלת, גם כשכבר נעזר בה, פה ושם, עשה זאת בלי ניסיון להבין לעומק את כלליה ואת דרכי פעולתה, כדי להימנע מתוצאות מכאיבות.

אף שרוב שנות המדינה הייתה היהדות הדתית חלק מהממסד השלטוני בארץ ומילאה תפקידי מפתח, היא הסתפקה בפירורים שנותרו לנושאים ערכיים-יהודיים בלוח שידורי הרדיו והטלוויזיה. גם את השעות החודשיות הבודדות שהוקצבו לה, ראתה כשעות בידור, המיועדות רק לקהל שלה - "תוכניות גטו", המעוטרות בזמירות ומלוות בטפיחות שכם עצמית.

גם ערוץ 7, שאנשיו מכירים בעוצמת המדיה התקשורתית בארץ וניסו ליצור לה אלטרנטיבה, נפתח בשידורים מרעננים שסיקרנו רבים, אך מהר מאד נפל ברשת של חובבנות מקצועית, חלוקת כיבודים, ניפוח אגו ואינדוקטרינציה פוליטית ודתית.

עם קבלת החלטה להקים את הערוץ השני (המסחרי), הוקמה מועצת מנהלים, שתפקידה היה לקבוע דפוסים ותוכניות שידורים. בוועדה משתתפים גם נציגים דתיים, והללו בישרו לנו כי כל זכיין יחוייב להקציב 9 שעות שנתיות לתוכניות דתיות, עד היום, שנה מאז תחילת השידורים, לא שודרה אפילו שעה אחת - לא שבועית ולא חודשית - במסגרת מה שהוגדר כ"נושאי דת" בערוץ 2, אפילו מילת מחאה אחת לא נשמעה עדיין על כך.

נוצר איפה, מצב מוזר, הצעיר שומר המצוות כאדם בודד, זוכה בדרך כלל, לאהדה בסביבה היומיומית שלו - במעבדות המחקר, על הג'בלאות בשירות מילואים או בסדיר, בעסקים, באוניברסיטה. מי לא נתקל עדיין במשפט המוכר "אתה בסדר, הלוואי שכל הדתיים יהיו כמוך". לעומת זאת, הציבור הדתי ככלל מתקשה "למכור" את עצמו ואת מסריו.

תדמית של קבוצה חברתית איננה נקבעת על פי התנהגותו היומיומית של כל אחד מחבריה. לרוב, די בתפוח אחד רקוב כדי לפגוע בערמה שלמה, אבל היא מושפעת מאוד מהתנהגותה של ההנהגה.

בציבור הדתי ציוני מדובר ברבנות הראשית, שתפקידה המקורי, לתפיסתה, היה להוות את ההנהגה הרוחנית של העם. רגישות לבעיות הכלל והתערות בחיי המדינה הן אבן בוחן למילוי תפקידה.

לצידה חייבים להיות אנשי מקצוע, בתחום ההסברה, יחסי הציבור והעיתונות, אלה יידעו להצביע על אירועים ומעשים שכדאי שהרבנים יביעו בהם דעה ואף יתערבו בהם, ידאגו לכך שמעשיהם יועברו לידיעת הציבור, ושיפרשו את החלטותיהם - גם החלטות קשות ולא פופולריות - בשפה מובנת לכל.

כאשר אין משאבים ואין כוח אדם מקצועי שיודע "למכור נכון את הסחורה" - כמקובל בכל מוסד, ציבורי או פרטי בעידן המודרני - הופכים היתרים או איסורים, שהושקעו בהם מאמץ אינטלקטואלי רב, דיון מעמיק ואומץ הלכתי, לידיעה מחוייכת ומגוחכת בעיתון, המנוסחת בזילזול, והופכת לבדיחת היום, רצף של ידיעות כאלה, לטווח ארוך, הוא שמביא ליחס המנוכר ליהדות ולערכיה.

דוגמא אחת, מתוך עשרות שפורסמו בשנים האחרונות; בעקבות ידיעה שהופיעה בעיתוני העולם, לפיה הצליחו מדענים לאמן קופים שיעזרו לנכים בחיי היום (כמו פתיחת דלת, הדלקת חשמל, רדיו ועוד), מיהר מישהו לשאול את אחד מחשובי הרבנים בארץ אם מותר לצוות על קוף להדליק חשמל בשבת. הרב בדק את הסוגיה - תוך בחינת ההיבט האנושי והצער הרב הנגרם לנכה מוגבל, שומר מצוות, החי לבדו ונזקק לעזרה גם בשירותים אלמנטריים - ופסק, כי שימוש בקוף כזה בשבת, אכן מותר. התשובה התפרסמה באחת העיתונים הגדולים בארץ, תחת הכותרת: "פסק הלכה: מותר לקוף להדליק חשמל בשבת". מובן שהסיפור המגוחך צבר מהר מאוד תאוצה וכבר למחרת הוכנה בעקבותיה כתבת המשך. היא נפתחה במילים אלו "מה יעשה יהודי החוזר לביתו מבית הכנסת בליל שבת? עליו להצטייד בעוד מועד בקוף מאולף, שידליק עבורו את האור וימנע ממנו חילול שבת. הדבר הזה לא גרם ליהודים לבוא בהמוניהם לבית הכנסת ביום שישי כשקופים על כתפיהם".

אין כל חשיבות לשאלה עד כמה הכותבת, או עורכה, מתמצאים בנושאים דתיים. אם הידיעה המקורית הייתה מועברת לכלי התקשורת בהקשר הנכון שלה, בדרך הנכונה, תוך ליווי וטיפול של דובר מקצועי - כתבה כזו, אם הייתה מתפרסמת, הייתה מקבלת מיקוד שונה לגמרי.

אחת הדילמות הקשות ביותר של העוסקים בתקשורת הדתית לגווניה, היא השאלה עד כמה עליהם "לכבס את הכביסה המלוכלכת" בחוץ. כלומר, האם להכין תוכניות המבקשות להציג בפני הצופה הלא-דתי את פניה היפות של היהדות (או של היהדות הדתית), או ליצור במה לדיון ולוויכוח בבעיות דתיות וחברתיות, גם כאלה הקשות לציבור הדתי וקורעות אותו מבפנים. הניסיון המגוחך להחביא מחלוקות או קשיים מתחת לשטיח ולומר "מחננו קדוש" כבר אינו תופס.

יתרה מזו - באופן פרדוקסלי, צופים לא דתיים עשויים למצוא עניין בתוכנית הדת רק אם אלה יתנו קרדיט לאינטליגנציה ויעסקו בבעיות ממש.

באחרונה נקרתה בפני הציבור הדתי הזדמנות נדירה להרחיב את מעגלי המפגש שלו עם כלל הציבור - באמצעות הערוץ השני, המסחרי, של הטלוויזיה. שני נושאים עיקריים רלוונטיים לבעלי הקבוצות שזכו במכרז על השידורים בערוץ, והם מתחרים זה בזה; פרסומות ורייטינג (מספר הצופים) הפרסומת תלויה ברייטינג וזה תלוי במידת העניין והסקרנות שמגלה קהל הצופים בתוכנית.

אני מאמין, שבמחנה הציוני-דתי יש כיום די בעלי מקצוע (וכישרון) המסוגלים ליצור תוכניות בנושאים ערכיים עבור הציבור הדתי, שיסקרנו גם ציבור חילוני. "טוק שאו", כמו "פופוליטיקה" אינה מהווה בעיה הפקתית גדולה. ניתן להזמין אליה אישים מרכזיים, מומחים בתחומם, דתיים וחילוניים, בעלי השקפות פוליטיות שונות, שידונו מדי שבוע בנושאים ערכיים העומדים על סדר היום הציבורי, בכל מקרה, בתוכנית כזו לא ישותפו "הדתיים" כקוריוז או כשק חבטות בלבד.

דוגמאות לסוגיות אקטואליות טעונות, השוות דיון וניתוח: קבורתו של החייל הלא יהודי לב פסחוב בקצה בית הקברות הצבאי, סירוב פקודה מימין ומשמאל, גיוס בנים ובנות לצבא, שטחים, פיקוח נפש.

קרוב לוודאי, שבעלי הזכיונות בערוץ המסחרי יסכימו לשדר תוכניות איכותיות, שיזכו לקהל צופים גדול ויביאו עמן פרסומות; השאלה היא האם יסכימו להמר מראש. יתכן שכדי לאפשר "הרצה" של תוכנית כזו, עד שתתפוס בציבור ותביא לבעל הזכיון את הפרסומות המיוחלות, יש לפנות לבעלי מפעלים וחברות כלכליות, שהציונות הדתית יקרה ללבם, ולבקשם להפנות אליה תשדירי פרסומת. אם תצליח - יבואו בעקבותיהם רבים.

כדי לגבש תוכנית מעשית מקצועית ומפורטת, למאבק על שיקום תדמיתה של היהדות הציונית דתית חשוב להקים גוף ציבורי, המורכב מעיתונאים, עורכי תוכניות, אנשי משק ואנשי חינוך שומרי מצוות. אלה יוכלו להצביע בדיוק על המצוי ועל הרצוי, ולגבש הצעות ספציפיות.