בבא בתרא, פרק ט

משנה א

מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת,

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים

הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ;

הַנְּכָסִים מֻעָטִין,

הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים.

אַדְמוֹן אוֹמֵר:

בִּשְבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי?

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל. רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

ברטנורא משנה א

מי שמת.

שהנכסים מרובים - כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות.

שהנכסים מועטין - שאין בהם כשיעור זה.

בשביל שאני זכר הפסדתי - בתמיהה. אלא לא אפסיד, וניזון כולנו יחד. ואין הלכה כאדמון. ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים, כבת אצל האחין. מה בת אצל האחין הבת נזונית והבנים ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים.

משנה ב

הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם,

בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים

הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַנְּקֵבוֹת;

הַנְּכָסִין מֻעָטִין,

הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל הַזְּכָרִים.

הָאוֹמֵר: "אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה",

יָלְדָה זָכָר נוֹטֵל מָנֶה;

"נְקֵבָה מָאתַיִם",

יָלְדָה נְקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם;

"אִם זָכָר מָנֶה, אִם נְקֵבָה מָאתַיִם", וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה

הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם;

יָלְדָה טֻמְטוּם אֵינוֹ נוֹטֵל;

אִם אָמַר. כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל

הֲרֵי זֶה יִטֹּל.

וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא

יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל.

ברטנורא משנה ב

וטומטום - ספק זכר ספק נקבה.

הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות - דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול.

הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים - דאמרי ליה אייתי ראייה דנקבה את ותזון עמנו.

ילדה זכר נוטל מנה - ואף על גב דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.

ילדה זכר ונקבה - תאומים יחד.

ילדה טומטום אינו נוטל - האי מתניתין אדחיא לה. והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם.

יורש את הכל - דלא תימא בריה בפני עצמה הוא, ולאו בר ירושה הוא, קמשמע לן.

משנה ג

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים,

הִשְׁבִּיחוּ הַגְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים

הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.

אִם אָמְרוּ. רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִֹים וְאוֹכְלִין,

הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.

וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים

הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע.

אִם אָמְרָה. רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעֲלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָֹה וְאוֹכֶלֶת,

הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.

ברטנורא משנה ג

השביחו גדולים את הנכסים - בעודן בתפוסת הבית.

השביחו לאמצע - והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן, שלא הוציאו משלהן כלום, אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן. אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן, מה שהשביחו השביחו לעצמן.

וכן האשה שהשביחה - בגמרא מוקמינן לה אשה יורשת, כגון שנשא ראובן את בת שמעון אחיו, ומת בלא בנים, ובנות שמעון אחיו יורשות אותו, נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו, יורשת אותו עם שאר אחיותיה. וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת, אפילו כי אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת", אפילו הכי מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע, קמשמע לן שהשביחה לעצמה.

משנה ד

הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת

נָפַל לָאֶמְצַע.

חָלָה וְנִתְרַפָּא נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

הָאַחִין שֶׁעָשׁוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב,

חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, חָזְרָה לָאֶמְצַע,

שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין;

אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,

אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים.

ברטנורא משנה ד

שנפל אחד מהן לאומנות - לעבודת המלך. שכן מנהג להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חודש אחד או שני חודשים.

נפל לאמצע - כל הריוח מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך, מה שהרויח - הרויח לעצמו.

חלה ונתרפא - אם חלה באונס, כלומר שלא פשע הוא בעצמו. מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים ופחים וכיוצא בהם, דכתיב בהו (משלי כב) "שומר נפשו ירחק מהם", בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו.

שושבינות - דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו, וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב.

חזרה לאמצע. מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיה נשואי השני כנשואי ראשון. אם בתולה – בתולה; ואם אלמנה – אלמנה; ואם בפרהסיא – בפרהסיא; ואם בצנעא – בצנעא, שיכול השני לומר לראשון איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי.

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן - בלא חופה, או אי נמי: בחופה, ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות, אלא מתנה. ואינה נגבית בבית דין.

משנה ה

הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו,

שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה, וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְּדִינָר,

אֵינָן נִגְבִּין;

לא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן

הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.

שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין, שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעֲלָהּ,

הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין;

סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין, שֶׁתִּשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ,

אֵינָן נִגְבִּין.

ברטנורא משנה ה

השולח סבלונות - מנהג חתנים למחרת הקדושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים הולך החתן ואוכל שם.

אינן נגבין - אם מת הוא או מתה היא. או שבא לגרשה, דמחמת חיבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר. אבל אכל פחות מדינר לא מחל, וגובה הסבלונות.

שלח סבלונות מרובין - ואפילו מועטים אם פירש על מנת שיבואו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט, שדרך סבלונות ששולחין כדי שיבואו לבית בעלה - להיות מרובין. ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה, דרכן להיות מועטין.

משנה ו

שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים,

וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת;

לא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.

לא כָּתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע,

הוּא אוֹמֵר: שְׁכִיב מְרַע הָיָה,

וְהֵן אוֹמְרִים: בָּרִיא הָיָה

צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ברטנורא משנה ו

שייר קרקע כל שהוא - והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין.

מתנתו מתנה - ואם עמד אינו חוזר. והוא שקנו מידו על אותו מתנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו, לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר "יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו", אינו צריך קנין, ואפילו שייר לעצמו. שכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים, אם לא שייר לעצמו כלום ועמד, חוזר ואפילו קנו מידו. ומצוה מחמת מיתה, דשמענא ליה דקאמר "וויי ליה דמיית", לעולם חוזר, בין שייר בין לא שייר. ואפילו קנו מידו. ואם מת - קנה מקבל המתנה, ואפילו בלא קנין.

לא כתב בה שכיב מרע - כדקציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא. כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום.

הוא אומר שכיב מרע הייתי - וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור.

צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע - דבתר השתא אזלינן דהאידנא בריא הוא. ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה.

וחכמים אומרים - לא אזלינן בתר השתא. אלא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק, עליו להביא ראיה שבריא היה באותו שעה.

והלכה כחכמים.

משנה ז

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן,

נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת

נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה;

וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת

אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.

אָמְרוּ לוֹ.

מַעֲשֶֹה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה,

וְאָמְרָה תְּנוּ כְּבִינָתִי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָֹר מָנֶה,

וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ.

אָמַר לָהֶן. בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב;

אֲבָל לא בַּחֹל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּחֹל.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ.

זָכִין לְקָטָן, וְאֵין זָכִין לְגָדוֹל.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְקָטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לְגָדוֹל.

ברטנורא משנה ז

רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן - רבי אליעזר לית ליה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר.

כבינתי - תרגום רדידים כבנתא.

תקברם אמן - כלומר אין מביאין ראיה מהם, שרשעים היו, וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן, אף על פי שלא היה מן הדין.

אבל לא בחול - אם חלק השכיב מרע מנכסיו בחול.

קל וחומר בחול - וכן הלכה, דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו. ואין צריך קנין. ואם שאל שיקנו מידו, קונים ממנו בין בחול בין בשבת, כדי שלא תטרוף דעתו עליו.

משנה ח

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו, אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָיו,

וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,

יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב;

בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים: הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלקוּ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

ברטנורא משנה ח

יורשי האב אומרים הבן מת ראשון - ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו, שהרי לא זכה בהן הבן מעולם.

ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון - ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו, שהרי לא זכה בהן הבן מעולם.

ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון - ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה. ובעלי חוב.

בית שמאי אומרים יחלוקו - דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו לפיכך יחלוקו.

ובית הלל אומרים הנכסים בחזקת יורשים, וכמוחזקים דמו, ובעל חוב בא להוציא מידם, ועליו להביא ראיה שהאב מת תחלה.

משנה ט

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ,

יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים: הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל;

יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים: הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲלקוּ;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן;

כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל,

נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

ברטנורא משנה ט

האשה מתה תחילה - ואין ליורשי האשה כלום. שהרי הבעל מת אחרון. וירש את אשתו.

נכסים בחזקתן - נכסי צאן ברזל בחזקתן, ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו. הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו. וכתובת אשה, שהם מנה מאתים ותוספות, נשארים בחזקת יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה, הם נכסי מלוג, שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה, אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה, אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל.

משנה י

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ

אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלקוּ.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא. מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן.

אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי. עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטָעֲרִין,

אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לַחֲלוֹק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין.

ברטנורא משנה י

נפל הבית עליו ועל אמו, ואין לה בן אחר אלא זה, יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה וירש הבן נכסיה ואנו יורשים הבן. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ואנו יורשים את האשה.

אלו ואלו מודים - בית שמאי ובית הלל.

שיחלוקו - דכיון ששניהם באים מכח ירושה, הוי ספק וספק . ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו, דהתם יש שני מיני נכסים, יש שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת. אבל הכא הכל בחזקת האשה, כיון שהיתה אלמנה, ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל, הלכך יחלוקו.

מודה אני בזה - דלדברי בית הלל הכי נמי אמרינן נכסים בחזקתן, בחזקת יורשיה מן האב, שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת, וממונה נמי בחייה היא בחזקת שבט אביה, הלכך יורשים מן האב יורשים אותה. והלכה כרבי עקיבא.

על החלוקין אנו מצטערין - כלומר על מחלוקת דלעיל דבית שמאי ובית הלל אנו מצטערים שלא השוו דעתן. ואתה אומר שגם בזה חלוקין. ובאת לחלוק על תנא קמא שאומר שהן שוין.