אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלא מִמֵּי הַקִּילוֹן.
וְאֵין עוֹשִֹין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים.
ברטנורא משנה א
משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום "עיף ויגע" - משלהי ולאי.
משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד, ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותו, אם אינו משקה אותו תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתני', זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה, שהוא שלחין, משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה.
שיצא בתחילה. שיוצא עכשיו מתחילה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא.
שלא יצא בתחילה. שהוא ישן.
אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות.
עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים.
ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה.
ויוצאין. שלוחי בית דין במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים.
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר.
מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָֹּׂדֶה;
זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד - לא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד;
וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.
ברטנורא משנה ג
מושכים את המים. שתחת אילן זה לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא שכשמשקין אותו הוי הרווחה טפי.
שלא שתו. דלא פסדי.
בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב, דסתם מתניתין משקין בית השלחין דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט, מותר להשקותה במועד אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, דכזרעים ששתו לפני המועד דמו.
האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים, ומפסדת את השדות.
ובשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות.
בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה.
שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאליה. אבל לא ע"י חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות.
ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפרצה של גינה מיירי, אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים.
רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו.
אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה.
לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר, שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא י"ג) "לטהרו או לטמאו", שאין כהן רשאי לשתוק, ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל.
מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון.
ששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כרבי מאיר בשתיהן.
לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן, שצועק ואומר "בואו בכו עמי כל מרי לב", ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו.
לא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה.
קודם לרגל שלשים יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל שלושים יום, מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל.
ואית דאמרי שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שלושים יום אחר הספדו.
משנה ו
אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד,
אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד.
וְעוֹשִֹין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד,
וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר.
רַבִּי יְהוּדָה - אוֹסֵר,
אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים.
ברטנורא משנה ו
אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד.
כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות - בבנין.
אבל מחנכין. שאם היה ארוך מקצרו. ואם היה קצר מאריך ומרחיב בו.
נברכת. של כובסין, מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי.
וארון עם המת בחצר שמת שם, מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם.
רבי יהודה אוסר להביא עצים לעשות נסרים בתחילה לצורך הארון, אלא א"כ מנוסרות קודם יו"ט. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ז
אֵין נוֹשְֹאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד,
לא בְּתוּלוֹת וְלא אַלְמָנוֹת; וְלא מְיַבְּמִין,
מִפְּנֵי שֶׁשִֹּׂמְחָה הִיא לוֹ.
אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ.
וְעוֹשָֹה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ.
ברטנורא משנה ז
מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך", בחגך ולא באשתך.
אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם.
ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פניה של מטה, וכן כל כיוצא בזה.