טהרות, פרק א

 משנה א

שְׁלשָׁה עָשָֹר דָּבָר בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר:

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר,

וּמְטַמְּאָה טֻמְאַת אֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְכַזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וְהָאוֹכְלָהּ טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ,

וְחַיָּבִים עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ,

וְשׁוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה,

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָן מְטַהֲרוֹת;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת, אֲבָל לא מְלִיקָתָהּ.

ברטנורא משנה א

שלושה עשר דבר. צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם. שכל האוכלים המותרים אין צריכים מחשבה, אבל זו הואיל והיא אסורה באכילה צריכה מחשבה ואחר כך תטמא.

ודוקא בכפרים דליכא רוב עם, אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה, שכיון שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי נבילת עוף טהור. והכי מפורש בפרק בתרא דעוקצין.

ואינה צריכה הכשר. אלא מטמא טומאת אוכלים ככל שאר אוכלים שנגעו בשרץ שהם נעשים ראשון לטומאה, ואין צריך שיבואו עליהם מים או שאר משקים ולא שתגע בשרץ. דהכשר בזרעים הוא דכתיב (ויקרא י"א) וכי יותן מים על זרע וגו', ודרשינן מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופו ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאה אדם ובגדים בבית הבליעה, שאינה צריכה הכשר.

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. דכביצה ממנה אם נגעה באוכלים טהורים נטמאו.

וכזית בבית הבליעה. אדם שאכל כזית ממנה נטמא, ונטמאו בגדיו כשתגיע לבית הבליעה. דכתיב (שם יז) והנפש אשר תאכל נבילה וטרפה וגו', ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר, וכתיב תאכל, ואין אכילה פחות מכזית.

וטעון הערב שמש. ולא סגי בטבילה לחודה.

וחייבים עליה על ביאת המקדש. כשאר כל הטומאות. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה') לכל טומאתו אשר יטמא בה, ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור.

ושורפים עליה את התרומה. אם נגעה נבלת עוף טהור בתרומה, נשרפת, שכשאינה בבית הבליעה דין ראשון לטומאה יש לה ומטמאה את התרומה בנגיעה להיות שני.

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. ואפילו היה האבר פחות מכזית. וסתם מתניתין דלא כרבי מאיר. דאילו רבי מאיר הא שמעינן ליה בשלהי גיד הנשה דאמר אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

שחיטתה ומליקתה מטהרת את טריפתה. ומוציאה מידי נבלה שלא תטמא. לפי שהמליקה מתרת בפנים לכהנים כדרך שהשחיטה מתרת בחוץ, וכשם שטיהרתו שחיטתו, כך תטהרנו מליקתו. ושחיטה דמטהרת את הטריפה מידי נבלה נפקא לן מקרא, דכתיב (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה וגו' כל הנוגע בנבלתה יטמא, יש מן הבהמה שהיא מטמאה, ויש שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה, והוא הדין לטריפת עוף.

רבי יהודה אומר אינן מטהרות. דלא ילפינן טריפת עוף מטריפת בהמה.

רבי יוסי אומר שחיטתה מטהרת ולא מליקתה. והלכה כרבי יוסי.

משנה ב

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה -

מִטַּמְאוֹת וּמְטַמְּאוֹת, וְלא מִצְטָרְפוֹת;

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת.

הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם -

מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב - מִצְטָרְפִים,

שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת.

ברטנורא משנה ב

מיטמאות. אם נגע בהן שרץ נטמאו, ואם טמאים הן ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורים, נטמאו. דחשיבי יד להכניס ולהוציא, וכל שהוא יד מיטמא ומטמא.

ולא מצטרפות. אם היה אוכל פחות מכביצה אין הכנפים והנוצה מצטרפות להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים, דלא חשיבי שומר שמצטרף, כדתנן בריש עוקצין.

הנוצה מצטרפת. דחשיב לה שומר. ואין הלכה כרבי ישמעאל.

החרטום. שהעוף מנקר בו.

ראשי אגפים וראש הזנב. הנשארים מחוברים לגוף אחר שמרטו הנוצה, ורגילים לחתכם ולהשליכם דלא חזו לאכילה, אלא שבעופות המפוטמים מניחים אותן ואוכלים אותן עם העוף, והיינו דקאמר שכן מניחים בפטומות. ואין הלכה כרבי יוסי.

והני שלושה עשר דבר דחשיב במתניתין, בבבא קמייתא איכא תשעה, דשחיטתה ומליקתה חדא חשיב להו, דתרווייהו הוו טהרה לטריפתה, והכנפים והנוצה והחרטום והצפרנים, הרי שלושה עשר דבר.

משנה ג

נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא

צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר,

וּמְטַמְּאָה טֻמְאַת אֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה,

וְכַחֲצִי פְרַס לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה,

וְאֵין בָּהּ כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה,

וְהָאוֹכְלָהּ אֵינוֹ טָעוּן הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ,

וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ,

אֲבָל שׁוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה,

וְהָאוֹכֵל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים,

וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ.

הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה -

מִטַּמְאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת.

הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם - מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין.

ברטנורא משנה ג

נבלת עוף טמא. שאין סופה לטמא טומאה חמורה, שאינה מטמאה אדם ובגדים. צריכה מחשבה. שיחשוב עליה לאכילה, והכשר מים או שאר משקין, ואחר כך תגע בשרץ.

לפסול את הגויה. אם נטמאת ואכל ממנה חצי פרס שהיא ביצה ומחצה, נפסל גופו לאכול בתרומה עד שיטבול.

ואין בה כזית בבית הבליעה. דכתיב (שם כ"ב) נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום אוכל נבילה מטמא באכילה בבית הבליעה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל דבר טמא.

והאוכלה אין טעון הערב שמש. האוכל חצי פרס ממנה לאחר שנטמאת, שהוא פוסל את הגויה לאכול בתרומה, אם טבל לאחר שאכלה מותר בתרומה מיד ואין טעון הערב שמש.

ואין חייבים עליה על ביאת מקדש. אם אכל חצי פרס נבלת עוף טמא ונכנס למקדש. דטומאה דרבנן היא, אע"ג דשורפין עליה תרומה.

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים. ואע"ג דאוכל כזית בין בשר וגידים ועצמות, דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב ביה, הכא איכא כזית, אפילו הכי אינו סופג את הארבעים. ומשום טמא לא מיחייב, דליכא כזית בשר.

ואין שחיטתה מטהרתה. באכילה, לבן נח שמותר בעוף טמא ואסור באבר מן החי, ואם שחטה והיא מפרכסת לא טיהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. אע"ג דבטהורה אפילו מפרכסת מתרת השחיטה לבן נח מיגו דמכשרא לישראל. והכי מיפרשה מתניתין בשלהי פרק גיד הנשה.

משנה ד

וּבַבְּהֵמָה:

הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּיפָה, וְהָאֲלַל,

וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם -

מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִין,

אֲבָל לא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

כַּיּוֹצֵא בוֹ:

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לַנָּכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת -

מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֹכָלִין, אֲבָל לא טֻמְאַת נְבֵלוֹת,

עַד שֶׁתָּמוּת, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֹכָלִין,

מִמַּה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.

ברטנורא משנה ד

ובבהמה העור והרוטב. כולה מתניתין מיפרשא בחולין פרק העור הרוטב.

משנה ה

הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה -

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן.

כֵּיצַד?

כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי,

שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

שֵׁנִי.

כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי,

שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

שְׁלִישִׁי.

כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

רִאשׁוֹן;

חֲלָקָן -

זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי.

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה -

פְּסָלוּהוּ.

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד - עֲשָֹאוּהוּ שֵׁנִי.

ברטנורא משנה ה

מצטרפין זה עם זה לטמא. אם אין באחד מהן כביצה מצטרפין לשיעור לטמא כקל שבשניהם, שאם נגע בתרומה פסלה, כדין אוכל שנטמא בולד הטומאה שפוסל את התרומה ואינו מטמאה.

כחצי ביצה וכו'. שבללן זה בזה.

שני. התערובת הזה תורת שני עליו ופוסל את התרומה.

שלישי. ופוסל את הקודש.

ראשון. ועושה מגעו שני. דהא איכא שיעורא דראשון בגויה ליתן טומאה.

חלקן זה שני וזה שני. שהרי בכל אחד חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני, ותנן לעיל ראשון ושני מצטרפין לקל שבהן.

משנה ו

כַּבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

שֵׁנִי;

חֲלָקָן -

זֶה שְׁלִישִׁי, וְזֶה שְׁלִישִׁי.

נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה -

לא פְּסָלוּהוּ;

נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד - עֲשָֹאוּהוּ שְׁלִישִׁי.

כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי, שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

רִאשׁוֹן;

חֲלָקָן -

זֶה שֵׁנִי, וְזֶה שֵׁנִי;

שֶׁאַף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן נַעֲשָֹה שֵׁנִי.

כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל רִאשׁוֹן, כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי,

שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

רִאשׁוֹן;

חֲלָקָן -

זֶה רִאשׁוֹן, וְזֶה רִאשׁוֹן;

לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה - הֲרֵי אֵלּוּ שֵׁנִי.

כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי וְכִשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שְׁלִישִׁי,

שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה -

שֵׁנִי;

חֲלָקָן -

זֶה שֵׁנִי, וְזֶה שֵׁנִי;

לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה -

הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלִישִׁי.

ברטנורא משנה ו

(כל הנך בבות פשוטות הן) וכל מקום שאני יכול לתלות שיש כביצה מן החמור בזה ובזה, אזלינן בתר חמור. ואם לאו, אזלינן בתר הקל.

משנה ז

מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִין זֶה בָּזֶה,

נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ - כֻּלָּן תְּחִלָּה;

פֵּרְשׁוּ - כֻּלָּן תְּחִלָּה.

בְּמַשְׁקִין - כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת;

פֵּרְשׁוּ - כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת.

בְּיָדַיִם - כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת;

פֵּרְשׁוּ - כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת.

ברטנורא משנה ז

מקרצות. חתיכות של בצק. לשון קרץ מצפון בא (ירמיה מ"ו).  

נושכות זו את זו. שהן דבוקות זו בזו וא"א להפרישן אלא אם כן נושכות זו מזו.

כולן תחילה. דחשובות כאחת וכאילו נגע בכולן.

פירשו. החתיכות זו מזו.

במשקין כלן שניות. דמשקין תחלה היו ועושין שני.

בידים כלן שלישיות. דידים שניות הן, ועושות שלישי בתרומה.

משנה ח

מִקְרֶצֶת שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת -

כֻּלָּן תְּחִלָּה;

פֵּרְשׁוּ -

הִיא תְּחִלָּה, וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת.

הָיְתָה שְׁנִיָּה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת -

כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת;

פֵּרְשׁוּ -

הִיא שְׁנִיָּה, וְכֻלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת.

הָיְתָה שְׁלִישִׁית וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת -

הִיא שְׁלִישִׁית, וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת,

בֵּין שֶׁפֵּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ.

ברטנורא משנה ח

מקרצת. חתיכת בצק שהיתה תחילה וחיבר לה חתיכות אחרות.

כולן תחילה. והנוגע באחרות כנוגע בראשון לטומאה, דחשיבא חיבור. וכן נמי היתה שניה, חשובות חיבור, מאחר דאם פרשו אשתייר בהו טומאה. אבל היתה שלישית, דאם פרשו לית בהו טומאה, דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, אפילו כי לא פרשו לא חשיבן חיבור, וטהורות.

משנה ט

כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּמוֹתֵיהֶם מַיִם מְקֻדָּשִׁים,

נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ -

כֻּלָּן טְמֵאוֹת.

בַּתְּרוּמָה -

מְטַמֵּא שְׁנַיִם, וּפוֹסֵל אֶחָד.

אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ -

אַף בַּתְּרוּמָה הַכֹּל טָמֵא.

ברטנורא משנה ט

ככרות הקודש. כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות וכיוצא בהן.

שבתוך גומותיהן מים המקודשים. שהיו בתוך הגומות שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקודש, ונטמא ככר אחד בשרץ, ונגע הככר שנטמא בשני, והשני בשלישי, ואפילו הן מאה כולן טמאים, ואף על פי שלא נגעו במים שבככר אלא נגע כל ככר בחבירו, נטמאו כולן, שחיבת הקודש עושה כאילו המשקה שבתוך כל ככר שהוא נעשה תחילה הוא שנגע בככר וטמאו.

אבל בתרומה אינו כן, אלא הככר הראשון הנטמא בשרץ בלבד מטמא את חבירו להיות שני, והשני פוסל את השלישי, ותו לא, ולא חיישינן למשקה שבתוך הגומא.

אם יש בין הככרות משקה טופח אף בתרומה כולן טמאות. שהמשקה טופח שבין כל ככר וככר חוזר להיות תחילה. ומטמא הככר שהוא נוגע בו לעשותו שני, וכן לעולם.

פירוש אחר: ככרות הקודש המונחות בטבלא העשויה גומות גומות, וכל ככר מונח בתוך גומא שלו. והמים המקודשים גרסינן. פירוש, וכן המים המקודשים המונחים בכלי העשוי גומות גומות, אם נטמא אחד מהן בשרץ, נטמאו כולן, שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה, דבתרומה אינו מטמא אלא ראשון ושני ופוסל שלישי היכא דנגעו זה בזה, ואין כלי מצרף. ואם יש בין הגומות משקה טופח הכל טמא, שהככר שהוא שני עושה המשקה ראשון וחוזר ומטמא ככר האחר, וכן כולם.