טהרות, פרק ט

משנה א

זֵיתִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה?

מִשֶּׁיַּזִּיעוּ זֵעַת הַמַּעֲטָן, אֲבָל לא זֵעַת הַקֻּפָּה; כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שִׁעוּר זֵעָה שְׁלשָׁה יָמִים;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלשָׁה זֶה לָזֶה;

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים - כִּדְבָרָיו.

ברטנורא משנה א

זיתים מאימתי מקבלין טומאה. להיות מוכשרים בשמן היוצא מהן.

זיעת המעטן. כלי שנותנים בו את הזיתים והן נכמרות שם כדי שיהיו ראויים להוציא שמן. לשון עטיניו מלאו חלב [איוב כ"א כ"ד].

אבל לא זיעת הקופה. דקופה אינה מחזקת המשקין, והמשקה היוצא מהן הולך לאיבוד, ולא ניחא ליה, ואין מכשיר הזרעים לקבל טומאה אלא משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא י"א) וכי יותן מים על זרע, כתיב יתן וקרינן יותן, יותן דומיא דיתן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה.

שיעור זיעה שלושה ימים. דמשקה היוצא תוך שלושה אינו חשוב שמן אלא מוחל בעלמא ואינו מכשיר, שאין מכשירים לקבל טומאה אלא שבעה משקין בלבד, והן יין מים שמן דבש חלב טל דם.

משיתחברו שלושה זה לזה. דרך הזיתים מתחברים זה לזה כששהו במעטן.

משתגמר מלאכתן. מלאכת הכנסתן. דכל זמן שדעתו להביא עוד זיתים ממקום אחר להוסיף על אלו, אין הזיעה מכשירתן, משום דלא ניחא ליה. ומשתגמר מלאכתן, אפילו בן יומו מכשיר. והלכה כרבן גמליאל, שחכמים אומרים כדבריו.

משנה ב

גָּמַר מִלִּמְסוֹק אֲבָל עָתִיד לִקַּח,

גָּמַר מִלִּקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת,

אֵרְעוֹ אֵבֶל, אוֹ מִשְׁתֶּה, אוֹ אֹנֶס,

אֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִים עֲלֵיהֶן - טְהוֹרִין.

נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין -

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן,

וְהַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן - טָהוֹר.

ברטנורא משנה ב

גמר מלמסוק. מללקוט זיתיו.

אבל עתיד ליקח. לקנות זיתים מן השוק ולהוסיף על אלו.

גמר מליקח. שאין בדעתו לקנות עוד זיתים, אבל רוצה ללוות זיתים מאחרים ולהוסיף על אלו.

אירעו אבל או משתה. ולפיכך לא הוסיף עליהן, אבל דעתו להוסיף כשיעבור האבל.

טהורין. לפי שלא הוכשרו. כרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן.

אין טמא אלא מקום מגען. אין מוכשר אלא מקום נפילת המשקה.

פירוש אחר: נפלו על הזיתים הללו שלא נגמרה מלאכתן משקין טמאין, לא נטמא מהן אלא הזיתים שנגעו בהן המשקין טמאים בלבד.  

המוחל היוצא מהן. המים היוצאים מן הזיתים קודם שנגמרה מלאכתן אין להן דין משקין, ואין מכשירים את האוכלים, והן עצמן אין מקבלין טומאה. ומפני מה טהור המוחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן, לפי שאינו רוצה בקיומן.

משנה ג

נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן - הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין.

נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין - טְמֵאִין.

הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לא נֶחְלְקוּ עַל הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא טָהוֹר,

וְעַל מַה נֶּחֱלְקוּ?

עַל הַיּוֹצֵא מִן הַבּוֹר -

שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר - מְטַהֵר,

וַחֲכָמִים - מְטַמְּאִין.

ברטנורא משנה ג

נפלו עליהן משקין טמאין. לאחר שנגמרה מלאכתן והוכשרו לקבל טומאה, הרי כל הזיתים טמאין ואפילו אותן שלא נגעו בהן המשקין הטמאין, שהמשקה שיצא מהן לאחר שנגמרה מלאכתן שעל ידו הוכשרו לקבל טומאה הוא מתערב באלו המשקין הטמאין ומקבל טומאה מהן, ומטמא אחר כך כל שאר הזיתים.

המוחל היוצא מהן. מן הזיתים שנגמרה מלאכתן.

רבי אליעזר מטהר. דלא חשיב מוחל משקה לא להכשיר הזרעים ולא לקבל טומאה כשאר משקין.

וחכמים מטמאין. דמוחל חשוב משקה בין להכשיר בין לטמא, כשיוצא מן הזיתים לאחר שנגמרה מלאכתן.

המוחל היוצא מן הבור. לאחר שמוציאין השמן מן הבור נשאר בקרקעית הבור מוחל כמו מים, וקאמר רבי שמעון דעליה אפליגו רבי אליעזר ורבנן, רבי אליעזר לא חשיב ליה משקה, ורבנן סברי כיון דלא אפשר להיות מוחל בקרקעית הבור בלא צחצוחי שמן, חשיבי משקה כמו השמן.

והלכה כחכמים, וכמו שפירש פלוגתייהו תנא קמא, ולא כמו שפירש רבי שמעון.

משנה ד

הַגּוֹמֵר אֶת זֵיתָיו וְשִׁיֵּר קֻפָּה אַחַת -

יִתְּנֶנָּה לְעֵינֵי הַכֹּהֵן; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹלִיךְ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִיָּד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵעֵת לְעֵת.

ברטנורא משנה ד

הגומר את זיתיו. לאחר שעבר זמן הגתות והבדים. דבשעת הגתות והבדים הא תנן בחגיגה שהכל נאמנים על התרומה בשעת הגתות והבדים.

ושייר [צ"ל ישייר וכן הוא בס"י] קופה אחת. כדי שיפריש ממנה תרומה ומעשר בטהרה [ויתננה לעיני הכהן, שהכהן] עצמו יראה שגמר עתה את זיתיו, שאם לא יתננה לעיני הכהן, הוא אינו נאמן לומר ששמרן בטהרה, כיון שעבר זמן הגתות והבדים.

ואית ספרים דגרסי לעני הכהן, משום דתרומה מועטת כזו שמפריש לאחר הגתות והבדים אין רגילין לתת אותה אלא לכהן עני, משום הכי תני כהן עני, והוא הדין דמצי לתת אותה לכהן עשיר.

יוליך לו את המפתח מיד. ומהימנינן ליה במאי דאמר שעתה גמר זיתיו.

רבי שמעון אומר מעת לעת. של גמר לקיטת הזיתים, אם הביא לו את המפתח מהימנינן ליה.

והלכה כרבי יהודה. ובתוספתא (פרק י') משמע דמיד דקאמר רבי יהודה, היינו כל אותו היום.

משנה ה

הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכֹּתֶשׁ שֶׁיִּמְתֹּנוּ, שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתּוֹשׁ -

הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים;

שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיִּמְלָחֵם -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֻכְשָׁרִים,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן מֻכְשָׁרִים.

הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת - טִמְּאָן.

ברטנורא משנה ה

המניח זיתים בכופש. גרסינן. והוא סל גדול שמניחים בו זיתים לכמור.

שימתונו. שיתרככו ותהיה בהן לחלוחית. ויש ספרים שגורסים בכותש, שמניחים אותם במכתשת ימים רבים כדי שייעשו רפים ורכים ויהיו נוחין להכתש.

הרי אלו מוכשרים. במוהל היוצא מהן, שכבר נגמרה מלאכתן.

בית הלל אומרים אין מוכשרים. דלא נגמרה מלאכתן עדיין.

הפוצע זיתים. ממעכן בידים מסואבות.

טימאן. דידים מסואבות פוסלות את התרומה, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. והן מוכשרים בפציעתו, דניחא ליה במשקה דטייף עלייהו, שמתוך כך הן מרבים טעם.

משנה ו

הַמַּנִּיחַ זֵיתָיו בַּגַּג לְגַרְגְּרָם,

אֲפִלּוּ הֵן רוּם אַמָּה - אֵינָן מֻכְשָׁרִים.

נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ, וְעָתִיד לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג,

נְתָנָן בַּגַּג שֶׁיִּלְקוּ, אוֹ שֶׁיִּפְתָּחֵם -

הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין.

נְתָנָן בַּבַּיִת עַד שֶׁיְּשַׁמֵּר אֶת גַּגּוֹ,

אוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיכֵם לְמָקוֹם אַחֵר -

אֵינָן מֻכְשָׁרִין.

ברטנורא משנה ו

לגרגרם. לעשות מהן גרגרים. כלומר לעשות שכל גרגיר וגרגיר יתיבש בחמה ויתנגב.

אפילו הן רום אמה. דכשנתייבשו העליונות, התחתונות מזיעות ומתלחלחות במשקה, מכל מקום הואיל ודעתו שיתנגבו, אינן מוכשרים.

ויש מפרשים לגרגרן, למתקן בחמה כדי לסופתם במלח ולאכלן. ולפי שאין מתמתקין כולם בבת אחת, משום הכי נקט לגרגרן, כלומר שיקח הגרגרים המתמתקין ראשון ראשון ויאכלם. וגורסין אפילו הן רום אמה הרי אלו מוכשרים, כלומר אפילו שהן גבוהים אמה דהשתא אותן התחתונות אינן מתמתקות, הרי אלו מוכשרים במשקה היוצא מהן, דניחא ליה שיזיעו שם, דחזי לאכילה טפי.

שילקו. שיתמעכו ויתפצעו.

ועתיד להעלותן לגג. אחר כך למתקן שם בחמה.

נתנן בגג שיפתחם. שיתבקעו הזיתים וימלחם.

הרי אלו מוכשרים. דכל הני ניחא ליה בזיעת השמן הנפלט.

עד שישמר. שיתקן שומרה לגגו. סוכה מקנים וקש שעושים בראש הגג לשבת שם לשמור.

אינן מוכשרים. דלא ניחא ליה בזיעה שיוצאת מהן.

משנה ז

רָצָה לִטּוֹל מֵהֶן בַּד אֶחָד אוֹ שְׁנֵי בַדִּין -

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קוֹצֶה בְּטֻמְאָה, וּמְחַפֶּה בְּטַהֲרָה;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מְחַפֶּה בְּטֻמְאָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוֹפֵר בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת,

וּמוֹלִיךְ לְבֵית הַבַּד בְּטֻמְאָה.

ברטנורא משנה ז

רצה ליטול מהם בד אחד. זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו כגון שהיה דעתו ליקח ולהוסיף עליהן כדתנן בריש פירקין, ובא ליקח מהן שיעור מועט שמשימים בבית הבד בפעם אחת, או שני בדין, ולעשות מהן שמן, ומשאיר מהן במעטן הרבה.

בית שמאי אומרים קוצה בטומאה. חותך מה שרוצה לחתוך מן האום של זיתים שבמעטן, בד או שני בדים בטומאה, כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו.

ומחפה בטהרה. כשגמר ליקח מה שרצה ליקח, מכסה המותר שבמעטן בטהרה כאילו הוכשר, דמועלת לקיחתו מה שלוקח להחשיב את המותר כאילו נגמרה מלאכתן.

אף מחפה בטומאה. דאף הנשאר לא הוכשר, כיון שלא נגמרה מלאכתן ודעתו להוסיף עליהם. ומיהו אם עקר כל הזיתים שבמעטן כדי לעשותן בבית הבד, היו מוכשרים לבית הלל.

רבי יוסי אומר חופר בקרדומות. ועוקר כל הזיתים שבמעטן.

ומוליך לבית הבד בטומאה. לפי שלא הוכשרו. וקרדומות דנקט, לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. והלכה כבית הלל.

משנה ח

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם -

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ;

אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ - הַכֹּל טָמֵא.

נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים -

יִשָּׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים לוֹמַר: לא נָגַעְנוּ.

אִם הָיָה נוֹגֵעַ בָּאֹם, אֲפִלּוּ בְּשַֹעֲרָה -

טָמֵא.

ברטנורא משנה ח

בריחים. שטוחנים בהן זיתים קודם נתינתן לבית הבד ואחר כך נותנן בבית הבד וטוענן בקורה.

ואם היה משקה. נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע"י חיבור משקה.

נמצא על גבי העלים. נמצא השרץ על גבי העלים המכסים את הזיתים, ועלים לאו בר קבולי טומאה נינהו.

ישאלו הבדדים. עמי הארץ שטיהרן בעל השמן לעשות זיתיו בטהרה, ונאמנים לומר לא נגענו בשרץ שעל העלים ולא נטמינו.

ואם היה נוגע באום. אם היה השרץ יוצא מן העלים שמכסים את הזיתים ונוגע באום.

אפילו וכו'. שער אחד מן השרץ נוגע באום.

טמא כל האום, דחשיב חיבור. אום, הזיתים המקובצים יחד ומחוברין זה בזה במעטן, נקראים אום.

משנה ט

נִמְצָא עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים, וְהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה - טָמֵא.

פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְּרוּדִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה -

אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ.

נִמְצָא בֵּין כֹּתֶל לַזֵּיתִים - טָהוֹר.

נִמְצָא בַּגַּג - הַמַּעֲטָן טָהוֹר.

נִמְצָא בַּמַּעֲטָן - הַגַּג טָמֵא.

נִמְצָא שָֹרוּף עַל הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלִית מְהוּהָא -

טְהוֹרָה,

שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.

ברטנורא משנה ט

נמצא על גבי פרודים. לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים, ובכל גוש וגוש מאלה החלקים הפרודים מהאום יש זיתים מדובקים.

והוא נוגע בכביצה. שאם באת לצרף זיתים שהשרץ נוגע בהן יש בהן כביצה.

טמא, כל הגוש. אע"ג דאין הגוש חיבור משתקע את היתד באום להפרידם, מכל מקום כיון דיש בגוש זה זיתים טמאין כשיעור לטמא אחרים, דהיינו כביצה, נעשה חיבור לטמא כל שאר הזיתים שבו.

פרודים על גבי פרודים. שיש גושים על גבי גושים והשרץ על הגוש העליון.

אף על פי שהשרץ נוגע בכביצה. של אותו גוש.

אין טמא אלא מקום מגעו של שרץ, כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו, אבל שאר גושים, טהורים.

נמצא השרץ בין הכותל לזיתים טהור. ולא חיישינן שמא היה על הזיתים.

נמצא בגג. המעלה זיתים מן המעטן לגג ונמצא שרץ אחר כך בזיתים שעל הגג.

המעטן טהור. כלומר זיתים שבמעטן טהורין, ולא אמרינן עם הזיתים הובא והיה במעטן.

נמצא במעטן. זיתים שהעלה בגג, טמאין, דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן.

נמצא שרוף. ושרץ שרוף לא מטמא, דכתיב במותם, כעין מותם. וכשנמצא שרוף על גבי זיתים טהורים, לא חיישינן שמא נגע בהן קודם שנשרף.

מהוהא. בגד שנתחרך באש ונעשה כמין קורי עכביש, ושוב אינו מקבל טומאה.

טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחילה קודם שנתחרך.

כשעת מציאתן. בין להקל בין להחמיר.