גיטין, פרק ג
משנה א
כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה - פָּסוּל.
כֵּיצַד?
הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין:
אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי,
וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי -
פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
יָתֵר מִכֵּן:
כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ,
מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ:
שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ -
פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
יָתֵר מִכֵּן:
הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִים,
כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה - לא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה;
יָתֵר מִכֵּן:
אָמַר לַלַּבְלָר: כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ -
פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
ברטנורא משנה א
כל גט.
קול סופרים מקרין. הגדולים מקרין לתלמידיהם, כשיבא גט לפניך כתבהו כך. והזכירו שם אינש בעלמא.
יותר מכן. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין אלא להתלמד, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורים ונמלך, פסול.
יתר מכן, היו לו שתי נשים כו'. ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין של אדם זה, פסול. אלא אף זה שהיו לו שתי נשים, שנכתב לשם גירושין דהאי גברא, פסול, כיון שנכתב שלא לשם גירושין של זו.
גדולה וקטנה. לאו דוקא.
יתר מכן אמר ללבלר וכו'. הא קמ"ל, דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה.
משנה ב
הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִטִּין,
צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה, וּמְקוֹם הַזְּמַן;
שְׁטָרֵי מִלְוָה -
צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלֹּוֶה,
מְקוֹם הַמָּעוֹת, מְקוֹם הַזְּמַן;
שְׁטָרֵי מֶקַח -
צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ, וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר,
וּמְקוֹם הַמָּעוֹת, וּמְקוֹם הַשָֹּׂדֶה, וּמְקוֹם הַזְּמַן;
מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכֻלָּן.
רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ג) "וְכָתַב לָהּ" - לִשְׁמָהּ.
ברטנורא משנה ב
הכותב טופסי גיטין. סופר שרוצה שיהיו מזומנין אצלו, שפעמים אדם בא לשכרו, והוא טרוד בשטרות אחרים.
צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את מותרת לכל אדם.
מפני התקנה התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות שלא לשמן, מפני תקנת הסופר שיהיו מזומנים לו, ובלבד שישייר תורף לכתבו לשמה. וגזרינן תורף שאר שטרות, אטו תורף דגיטין.
רבי יהודה פוסל בכולן. דגזר טופס אטו תורף, ושאר שטרות אטו גיטין.
רבי אליעזר מכשיר בכולן. דלא גזר שאר שטרות אטו גיטין.
חוץ מגטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. וגזרינן טופס אטו תורף.
והלכה כרבי אליעזר.
משנה ג
הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ:
מְצָאוֹ לְאַלְתַּר - כָּשֵׁר, וְאִם לָאו - פָּסוּל;
מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלֻסְקְמָא,
אִם מַכִּירוֹ - כָּשֵׁר.
הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה -
נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
בַּת יִשְֹרָאֵל הַנְּשׁוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם -
אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם -
מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
ברטנורא משנה ג
לאלתר. מיד. כשר.
ואם לאו פסול. ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות, דאיכא למימר מעוברים ושבים נפל. אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה כשר. ואפילו אבד במקום שהשיירות מצויות, אם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד, כשר, ואפילו לאחר זמן מרובה.
בחפיסא או בדלוסקמא. אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות, ויש בהן סימן שהם שלו.
אם מכירו כשר. מלתא באנפי נפשה היא. והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא, אע"פ שאינו מכירו לגט, או שמכירו לגט אע"פ שמצאו בכל מקום, כשר.
נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת וביטל שליחותו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו. אבל אם נודע שמת קודם שהגיע גט לידה, הגט בטל, דאין גט לאחר מיתה.
מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מתו בעליה, וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת.
משנה ד
שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים,
וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו:
עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם,
וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן - שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין;
אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם,
וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג -
נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים:
בַּת יִשְֹרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְֹרָאֵל - לא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה.
ברטנורא משנה ד
כרקום. תרגום "מצור" - כרכומין.
המטרפת. ועדיין לא טבעה.
לידון בדיני נפשות.
בת ישראל לכהן. חומרי מתים.
בת כהן לישראל. חומרי חיים.
משנה ה
הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל וְחָלָה -
הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר.
וְאִם אָמַר לוֹ: טֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי -
לא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר.
ברטנורא משנה ה
המביא גט בארץ ישראל. שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ולא בבית דין. ודוקא חלה.
ואם אמר לו בעל לשליח.
טול לי הימנה חפץ פלוני כשתתן לה את הגט. לא ישלחנו ביד אחר.
משנה ו
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם וְחָלָה -
עוֹשֶֹה בֵּית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ,
וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר:
בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם,
אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי.
ברטנורא משנה ו
עושה בית דין שליח, ומשלחו.
שליח בית דין אני. ומסתמא בית דין עשו הדבר בהכשרו. ושליח שני ממנה שליח שלישי עד מאה, וכולן בבית דין, מדתנן במתניתין אין השליח האחרון כו' אלא אומר שליח בית דין אני.
משנה ז
הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן, וְאֶת הַלֵּוִי, וְאֶת הֶעָנִי,
לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן -
מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין,
וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן, אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.
מֵתוּ - צָרִיךְ לִטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין;
אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין -
אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים.
ברטנורא משנה ז
להיות מפריש עליהן מחלקן. כשיפריש התרומה ימכרנה, ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן. ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני. אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן. ואם הוא רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לזה הכהן או הלוי או העני שהלוה להן, אין צריך לזכות להם מעשרותיו ותרומותיו על יד אחר, אלא לוקחן לעצמו מיד אחר שיפרישם. אבל אם רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו לאחרים, אינו יכול לעכבן בחובו, עד שיזכה להם ע"י אחר תחילה, ואחר כך יחזור ויטלם בחובו.
צריך ליטול רשות מן היורשים. שירשו מהם קרקע משועבדת לבעל חוב, צריך ליטול מהם רשות אם רוצים לפרוע חוב זה מתרומות ומעשרות הללו, דשמא רוצים הם ליקח מתנותיהן ולפרוע חוב מורישם ממקום אחר.
משנה ח
הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְֹרוֹת,
מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵֹר שֵׁנִי -
מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין.
אִם אָבְדוּ -
הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת;
דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן:
בְּקָדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הֶחָג, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר,
וּבְשָׁעַת כְּנִיסַת מַיִם בַּבֹּסֶר.
ברטנורא משנה ח
המניח פירות להיות מפריש עליהן כו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו, ואומר: הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך.
ואם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו.
הרי זה חושש. לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו. ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, שמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין.
מעת לעת. של בדיקה. כשבדקן ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו, ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים, צריך להפריש עליהם מספק. וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש, אלא סומכין אחזקה.
בודקין את היין. שהניחו להיות מפריש עליו, צריך לבדקו, שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין.
בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג.
ובשעת כניסת מים. כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהוא, היינו כניסת מים.
פירוש אחר, היו כותשים הענבים כשהן בוסר ונותנים לתוכו מים ועושים חומץ לטבול.
והלכה כרבי יהודה.