קידושין, פרק ד
משנה א
עֲשָֹרָה יֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל:
כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְֹרְאֵלֵי,
חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי,
מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי.
כַּהֲנֵי, לְוִיֵּי, וְיִשְֹרְאֵלֵי - מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה.
לְוִיֵּי, יִשְֹרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי -
מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה.
גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, וּנְתִינֵי, שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי -
כֻּלָּם מֻתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.
ברטנורא משנה א
עשרה יוחסין עלו מבבל. שהפריש עזרא כל הפסולים שהיו בבבל והוליכן עמו, כדי שלא יתערבו עם המיוחסין, מאחר שאין שם בית דין.
חללי. כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה חללה זונה לכהן הדיוט.
חרורי. עבדים משוחררים.
נתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל.
שתוקי ואסופי. מפרש להו ואזיל.
גיורי וחרורי ממזרין כו' כולם מותרין לבא זה בזה. דקהל גרים לא אקרי "קהל", ולא הוזהרו ממזרים לבא בקהל גרים. אבל לויי וישראלי בממזרי לא. ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם, ומותרין להתערב בממזר ודאי, דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא.
משנה ב
וְאֵלּוּ הֵם שְׁתוּקֵי?
כָּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו.
אֲסוּפֵי?
כָּל שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק וְאֵינוֹ מַכִּיר לא אֶת אָבִיו וְלא אֶת אִמּוֹ.
אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לִשְׁתוּקֵי: בְּדוּקֵי.
ברטנורא משנה ב
שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו. שקורא אבא, ואמו משתקתו.
בדוקי. שבודקין את אמו. אם אמרה לכשר נבעלתי, הולד כשר.
והלכה כאבא שאול.
משנה ג
כָּל הָאֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל - מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה;
רַבִּי יְהוּדָה - אוֹסֵר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וַדָּאָן בְּוַדָּאָן - מֻתָּר;
וַדָּאָן בִּסְפֵקָן, וּסְפֵקָן בְּוַדָּאָן, וּסְפֵקָן בִּסְפֵקָן -
אָסוּר.
וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵקוֹת?
שְׁתוּקֵי, אֲסוּפֵי, וְכוּתִי.
ברטנורא משנה ג
כל האסורים לבא בקהל. אע"ג דתנינן לה ברישא ממזרי ונתיני וכו' מותרים לבא זה בזה, הא קמ"ל כגון גר עמוני ומואבי עם ממזר שתוקי ואסופי.
רבי יהודה אוסר. מפרש בגמרא דהכי קאמר: אפילו רבי יהודה שאוסר גר בממזרת, הני מילי גר של שאר נכרים שמותר לבא בקהל הוא דאסור בממזרת לרבי יהודה, דסבירא ליה קהל גרים אקרי קהל, אבל גר עמוני ומואבי שאסור לבא בקהל מודה רבי יהודה שמותר בממזרת.
ודאן בודאן מותר. כגון ממזרי בנתיני.
ודאן בספיקן. ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי.
ספיקן בספיקן. שתוקי בשתוקית, ואסופי באסופית, ואסופי בשתוקית. אע"פ שזה ספק וזה ספק אסור, שמא זה כשר וזה פסול.
והלכה כרבי אליעזר.
כותי. הוי ספיקייהו, לפי שאין בקיאין בתורת גטין וקדושין.
והאידנא עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם.
משנה ד
הַנּוֹשֵֹא אִשָּׁה כֹּהֶנֶת -
צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת, שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה:
אִמָּהּ, וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ,
וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ.
לְוִיָּה וְיִשְֹרְאֵלִית - מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אַחַת.
ברטנורא משנה ד
ארבע אמהות. שתים מצד האב ושתים מצד האם.
שהם שמנה. ארבע מן האב. וארבע מן האם. ואלו הן, אמה, אם אמה, אם אבי אמה, אם אם אבי אמה, אם אביה, אם אם אביה, אם אבי אביה, אם אם אבי אביה. בודקים בהם שלא היה באחת מהן מן הפסולות.
ואם היתה לויה וישראלית. וכהן בא לכנסה.
מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג. כגון אמה ואם אמה ואם אם אמה, וכן כולם. והא דבדקינן באמהות ולא בדקינן באבות שמא יש פסול באביה או באבי אביה, משום דדרך האנשים כשמגנין זה את זה מתוך קטטה, מגנין ביוחסין, ואם היה שום פסול מצד האבות היה ידוע. אבל הנשים אין זו מגנה את זו בפסול יחס אלא בזנות, וכי איכא בהו מילתא בפסול יוחסין לית ליה קלא. ולא נאמרה חיוב בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערער, אבל משפחה שאין בה חשד אינו צריך לבדוק, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. והאיש בלבד הוא שצריך לבדוק כשבא לישא אשה ממשפחה שיש בה חשד, אבל כהנת שבאת לינשא אינה צריכה לבדוק אחר האיש, שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, וכהנת מותרת לכתחילהן להנשא לגר ולחלל, וכל שכן לויה וישראלית.
משנה ה
אֵין בּוֹדְקִין לא מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה,
וְלא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה, וְלא מִן סַנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה.
וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה -
מַשִֹּׂיאִין לַכְּהֻנָּה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֵיהֶן.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בְּעַרְכִי הַיְשָׁנָה שֶׁל צִפּוֹרִי.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה מֻכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ.
ברטנורא משנה ה
אין בודקין מן המזבח ולמעלה. התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שימש על גבי המזבח, אין צריך לבדוק אחר אם אבי אביה, דכיון דבנה שמש על גבי המזבח בידוע שמיוחס היה.
ולא מן הדוכן ולמעלה. אם מצא שהיה משורר על הדוכן.
ולא מן הסנהדרין ולמעלה. ודוקא מן הסנהדרין שבירושלים ואפילו מאותן שדנין דיני ממונות בלבד, שלא היו מעמידין מן הסנהדרין בירושלים אלא כהן ולוי וישראל מיוחס, שנאמר (במדבר י"א) "והתיצבו שם עמך", בדומין לך ביחס ובחכמה.
וגבאי צדקה. כיון דמנצו בהדי אינשי, שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, אי הוה בהו מלתא, קלא הוה להו.
בערכי ישנה של צפורי. בסנהדראות של עיר ששמה ישנה, הסמוכה לצפורי.
ערכי. סנדראות שהיו עורכין ומסדרין היחסין.
אסטרטיא של מלך. בחלוקת חודש בחודש לצאת למלחמת בית דוד משפחה פלונית בחודש פלוני. ולא היו יוצאים למלחמה אלא מיוחסין, שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן.
משנה ו
בַּת חָלָל זָכָר פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה לְעוֹלָם.
יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּשָֹא חֲלָלָה - בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה.
חָלָל שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל - בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּת גֵּר זָכָר - כְּבַת חָלָל זָכָר.
ברטנורא משנה ו
בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם. בת בנו או בת בן בנו, עד סוף כל הדורות. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה, דבת חלל עצמה מישראל כשרה לכהונה.
בת גר זכר. אפילו מישראלית, פסולה לכהונה כבת חלל זכר.
משנה ז
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּשָֹא גִּיּוֹרֶת - בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה,
וְגֵר שֶׁנָּשָֹא בַּת יִשְֹרָאֵל - בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה;
אֲבָל גֵּר שֶׁנָּשָֹא גִּיּוֹרֶת - בִּתּוֹ פְּסוּלָה לַכְּהֻנָּה.
אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים,
אֲפִלּוּ עַד עֲשָֹרָה דּוֹרוֹת, עַד שֶׁתְּהֵא אִמּוֹ מִיִּשְֹרָאֵל.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָֹא גִּיּוֹרֶת - בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לַכְּהֻנָּה.
ברטנורא משנה ז
רבי אליעזר בן יעקב אומר כו'. מסקינן בגמרא שהבא לימלך מורין לו כרבי אליעזר בן יעקב שלא ישא כהן בת גר וגיורת. אבל אם נשא, הלכה כרבי יוסי, ואין מוציאין אותה מידו, וזרעו ממנה כשר.
משנה ח
הָאוֹמֵר: בְּנִי זֶה מַמְזֵר - אֵינוֹ נֶאֱמָן.
וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים עַל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ: מַמְזֵר הוּא -
אֵינָם נֶאֱמָנִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים.
ברטנורא משנה ח
האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין קרוב כשר להעיד.
ואפילו שניהם. הבעל ואשתו. ולא מבעיא כשהאב לבדו מעיד שהוא ממזר, דלא מהימן, דלא קים ליה בגויה. אלא אפילו אמו דקים ליה בגויה, אינה נאמנת.
אפילו על עובר שבמעיה. שלא היה לעולם בחזקת כשרות.
רבי יהודה אומר נאמנים. טעמא דרבי יהודה דכתיב "יכיר", יכירנו לאחרים. מכאן שהאב נאמן לפסול את בנו, ואין האם נאמנת על בנה. ודוקא על בנו הוא נאמן, אבל לא על בן בנו שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם.
והלכה כרבי יהודה.
משנה ט
מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ,
וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ;
אִם שֶׁלּוֹ קָדְמוּ - קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין,
וְאִם שֶׁל שְׁלוּחוֹ קָדְמוּ - קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין,
וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ - שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט;
וְאִם רָצוּ - אֶחָד נוֹתֵן גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס.
וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ,
והלכה וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ;
אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ - קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין,
וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ - קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין,
וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ - שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים לָהּ גֵּט;
וְאִם רָצוּ - אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס.
ברטנורא משנה ט
וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה. אצטריך תנא לאשמועינן באב שעשה שליח לקדש את בתו ובאשה שעשתה שליח לקדש את עצמה. דאי אשמועינן באב, הוא אמינא אב דקים ליה ביוחסין, וכשמצא מיוחס זה קידשה לו, הוא דאמרינן דבטל את השליח, אבל אתתא דלא קים לה ביוחסין אע"ג דקדשה את עצמה לא סמכה על קדושיה ולא בטלה את השליח, דסברה דלמא משכח שליח אדם מיוחס מזה. ואי אשמועינן בדידה, הוה אמינא משום דאתתא דייקא ומנסבא, כי קדשה עצמה בטלה את השליח, אבל אב דלא קפיד על בתו אם תנשא לבעל כל דהו, לא בטליה לשליחות דשליח, והאי דקדים וקדשה, סבר דלמא לא משכח, צריכא.
משנה י
מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם,
וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וְאָמַר:
אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ -
אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לא עַל הָאִשָּׁה וְלא עַל הַבָּנִים.
מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ -
מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים, וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה.
ברטנורא משנה י
אינו צריך להביא ראיה לא על האשה. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה.
ולא על הבנים. בבנים קטנים שכרוכים אחרי אמן.
משנה יא
אִשָּׁה נָשָֹאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ -
מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים.
מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ -
צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים.
משנה יב
לא יִתְיַחֵד אָדָם עִם שְׁתֵּי נָשִׁים,
אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ;
וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בַּפֻּנְדְּקִי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרַתּוּ.
מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ, וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָֹר;
וְאִם הִגְדִּילוּ -
זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.
ברטנורא משנה יב
לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות.
אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. שהאחד בוש מחברו. ופסק ההלכה, לא תתיחד אשה אחת עם שני אנשים, וכל שכן איש אחד עם שתי נשים, אלא אם כן היו שתי הנשים צרות או יבמות, או אשה ובת בעלה, או אשה וחמותה, או אשה עם תינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, לפי שאלו שונאות זו את זו, ומתיראות זו מזו. וכן היא מתיראת מן הקטנה שמא תראה ותגיד. ומלקים על יחוד הפנויה, ועל יחוד עם העריות, חוץ מאשת איש שאין מלקין עליה שלא להוציא לעז על בניה. ומותר להתיחד עם הבהמה ועם הזכר, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה.
הגדילו זו ישנה בכסותה וכו'. והוא שתהיה הבת משתים עשרה שנה ויום אחד, והבן משלוש עשרה שנה ויום אחד. ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה, אפילו בפחות מכן ישנים הוא בבגדו והיא בבגדה.
משנה יג
לא יִלְמַד אָדָם רַוָּק סוֹפְרִים, וְלא תִּלְמַד אִשָּׁה סוֹפְרִים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה - לא יִלְמַד סוֹפְרִים.
ברטנורא משנה יג
רווק. פנוי בלא אשה.
לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, כלומר מלמד תינוקות. מפני אמותיהן של תינוקות, שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר.
אף מי שאין לו אשה. אע"פ שאינו פנוי, אלא יש לו אשה ואינה שרוייה עמו, לא ילמד סופרים.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
משנה יד
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה,
וְלא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אַחַת;
וַחֲכָמִים - מַתִּירִין.
כָּל שֶׁעִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים - לא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים.
וְלא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה,
וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעֹשֶר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ;
שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת,
שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת, וְלא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת,
אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת?
וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְּצַעַר;
וַהֲלא, לא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי,
וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי -
אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר?
אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַֹי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי.
אַבָּא גֻּרְיָן אִישׁ צַיְדָּן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻּרְיָא:
לא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ
חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי;
שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: הַחַמָּרִין רֻבָּן רְשָׁעִים,
וְהַגַּמָּלִין רֻבָּן כְּשֵׁרִים,
הַסַּפָּנִין רֻבָּן חֲסִידִים;
טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לְגֵיהִנָּם,
וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי
אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְֹּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא.
וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן;
כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי, אוֹ לִידֵי זִקְנָה, אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין,
וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ,
הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב.
אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן;
אֶלָּא מְשַׁמְּרַתּוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ,
וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ.
בְּנַעֲרוּתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר?
"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיה מ, לא) ;
בְּזִקְנוּתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר?
"עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵֹיבָה" (תהלים צב, טו) ;
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
"וְאַבְרָהָם זָקֵן... וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א) ;
מָצִינוּ שֶׁעָשָֹה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ
עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו, ה) "עֵקֶב אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי
וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי".
ברטנורא משנה יד
וחכמים מתירין.
והלכה כחכמים. שלא נחשדו ישראל על הזכור.
כל שאומנתו בין הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים, והנשים צריכות לו.
לא יתיחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים. לפי שלבן גס בו ומחפות עליו. ואילו אינש אחרינא עם שתי נשים תנן דלא, שלש וארבע שפיר דמי.
ורמב"ם פירש דלא שרינן אפילו משום כדי חייו להתיחד עם הנשים הואיל ופרנסתו מהן.
חמר גמל וספן. כל אלו אומנות לסטות, כשלנין בדרכים נכנסים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירין על תנאם.
רועה. [בהמות שלו] שמעביר הבהמות לרעות בשדה אחרים.
חנוני. מלומד באונאה, להטיל מים ביין, וצרורות בחיטין. שחייב אדם ללמד את בנו אומנות נקיה.
סליק מסכת קידושין
הדרן עלך סדר נשים