יבמות, פרק יא

משנה א

נוֹשְֹאִין עַל הָאֲנוּסָה וְעַל הַמְפֻתָּה.

הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה עַל הַנְּשׁוּאָה - חַיָּב.

נוֹשֵֹא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו, וּמְפֻתַּת אָבִיו;

אֲנוּסַת בְּנוֹ, וּמְפֻתַּת בְּנוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה - אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו.

נושאין על האנוסה. לאחר שאנס או פתה אשה, מותר לישא בתה או אמה או אחותה, דכתיב (ויקרא כ') "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה", בכולן נאמר "שכיבה", וכאן נאמרה "לקיחה", לומר לך דרך לקיחה אסרה תורה.

רבי יהודה אוסר. דכתיב (דברים כ"ג) "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו", כנף שראה אביו לא יגלה. ואין הלכה כרבי יהודה.

אבל חכמים אסרו לנטען מן האשה לישא בתה או אחותה או אמה או אחת מקרובותיה, מפני שהיא מצויה אצלם תמיד, ואתו לידי הרגל עבירה. ואם עבר ונשא אחת מקרובות אנוסתו ומפותתו, או מקרובות האשה שנחשד עליה, אין מוציאין אותה מידו. ומתניתין דקתני נושאין על האנוסה, דמשמע אפילו לכתחילהן, מיירי לאחר מיתת האנוסה והמפותה, דהשתא ליכא למיחש שמא לאחר שישא בתה יזנה עם הראשונה.

משנה ב

הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ -

לא חוֹלְצִין וְלא מְיַבְּמִין,

אֲפִלּוּ הוֹרָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה,

וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה.

וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ.

ברטנורא משנה ב

לא חולצין. דאחוה מן האב בעינן, וגרים אין להם שאר מן האב.

משנה ג

חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶן,

הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרֹבוֹת, וְנָשְֹאוּ נָשִׁים, וָמֵתוּ -

אַרְבָּעָה חוֹלְצִין לְאַחַת, וְאֶחָד מְיַבֵּם אוֹתָהּ.

הוּא וּשְׁלשָׁה חוֹלְצִין לְאַחֶרֶת, וְאֶחָד מְיַבֵּם.

נִמְצְאוּ אַרְבַּע חֲלִיצוֹת וְיִבּוּם לְכָל אַחַת וְאַחַת.

ברטנורא משנה ג

שנתערבו ולדותיהן. ויש לכל אחת מהן בן ודאי, שלא נתערב.

ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבעה חולץ לאחת מהן, דכל אחת מספק לה לאשת אח. ובן החמישית ישאנה ממה נפשך, אם אשת אחיו היא - הרי מיבם לה, ואם לאו - הרי חלץ לה יבמה.

הוא ושלשה. זה שיבם חולץ לאחרת ושלשה עמו. והחמישי מיבם ממה נפשך. וחוזרין השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהם והחמישי מיבם, וכן כולם.

ארבע חליצות. תחילה, לפי שאין אחד מהם רשאי ליבם עד שיחלצו לה הארבעה, כי היכי דלא לפגע ביבמה לשוק. והוא הדין דמצו הארבעה למחלץ לכולהו, והאחד כונס את כולן, אלא דהכי שפיר טפי, דלמא לכל חד וחד מתרמי דיליה ומתקיימא מצות יבום.

משנה ד

הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרַב וְלָדָהּ בִּוְלַד כַּלָּתָהּ,

הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרֹבוֹת וְנָשְֹאוּ נָשִׁים וָמֵתוּ -

בְּנֵי הַכַּלָּה חוֹלְצִין וְלא מְיַבְּמִין,

שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו, סְפֵק אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו;

וּבְנֵי הַזְּקֵנָה אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין,

שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו.

מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים,

בְּנֵי הַתַּעֲרֹבוֹת לִבְנֵי הַזְּקֵנָה - חוֹלְצִין וְלא מְיַבְּמִין,

שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו;

וּבְנֵי הַכַּלָּה - אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

ברטנורא משנה ד

מתו כשרים. הודאין.

אחד חולץ. תחילה, והדר מיבם אידך, ממה נפשך, אי האי דחלץ הוא בן הכלה, וחלץ לאשת אחיו, הא אשתריא לה בהך חליצה, ושפיר נסיב לה אידך שהוא בן הזקנה, דאשת בן אחיו מותרת לו. ואי האי דחלץ הוא בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ, הויא לה כחולצת מן הנכרי, ובן הכלה כי מיבם לה שפיר קמיבם.

משנה ה

כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרַב וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ -

הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים בַּתְּרוּמָה, וְחוֹלְקִים חֵלֶק אֶחָד בַּגֹּרֶן,

וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים,

וְאֵין נוֹשְֹאִין נָשִׁים, בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת.

הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרֹבוֹת, וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה -

נוֹשְֹאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהֻנָּה;

וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים,

וְאִם נִטַּמְּאוּ - אֵינָן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים;

וְאֵינָן אוֹכְלִים בַּתְּרוּמָה,

וְאִם אָכְלוּ - אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ;

וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגֹּרֶן;

וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם;

וְאֵינָן חוֹלְקִים בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,

וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם קֳדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין שֶׁלָּהֶם מִיָּדָם;

וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ, וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּיבָה;

וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב;

וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְֹרְאֵלִים.

ברטנורא משנה ה

אוכלים בתרומה. דאחד כהן ואחד עבד כהן אוכלין בתרומה.

וחולקים חלק אחד. מפרש בגמרא דהכי קאמר, וחולקים חלק כאחד, אם באו שניהם על הגורן כאחד נותנים להם, אבל זה בלא זה אין חולקין להם, דקסבר האי תנא אין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו.

בין כשרות בין פסולות. דכל אחד מהם ספק כהן ספק עבד; כשרות אסורות לעבד, ופסולות אסורות לכהן, וספק איסורא לחומרא.

אין סופגין את הארבעים. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא.

אין משלמין. דכל חד אמר כהן אנא, ולא מפקינן ממונא מספיקא.

ומוכרין התרומה. תרומת תבואתן אין נותנין אותה לכהן כשמפרישין אותה, דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא, ומכל מקום אי אפשר להן לאכלה אלא מוכרין אותה לכהן והדמים שלהן.

ואין חולקים בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים, דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול.

ואין נותנין להם קדשים. להקריב.

ואין מוציאין שלהם. כגון אם נולד להם בכור אין מוציאין אותו מידן, וירעה עד שיסתאב.

חומרי ישראל וחומרי כהנים. מפרש בגמרא, שמנחתן נקמצת כמנחת ישראל וקרב בפני עצמו, ואין שייריה נאכלין כמנחת ישראל אלא נשרפת כמנחת כהנים שהיא כליל.

משנה ו

מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים,

וְנִשֵֹּׂאת וְיָלְדָה,

וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן,

הָיוּ לָהּ בָּנִים מִן הָרִאשׁוֹן וּבָנִים מִן הַשֵּׁנִי -

חוֹלְצִין וְלא מְיַבְּמִין;

וְכֵן הוּא לָהֶם חוֹלֵץ וְלא מְיַבֵּם.

הָיוּ לוֹ אַחִים מִן הָרִאשׁוֹן וְאַחִים מִן הַשֵּׁנִי,

שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הָאֵם -

הוּא חוֹלֵץ וּמְיַבֵּם;

וְהֵם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם.

ברטנורא משנה ו

הן חולצין ולא מיבמין. לאשתו של ספק. ואחד מבני הראשון חולץ שמא בן אביהם היה. ולא מיבמין, שמא בן האחרון הוא, והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב, ואשתו עליהן בכרת. וכן בני האחרון. וכן הוא חולץ לנשותיהן ולא מיבם.

היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון. שלא מאותה האם.

הוא או חולץ או מיבם. לאשת בן הראשון, אם אחיו הוא הרי טוב, ואם לאו, נכרית היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק. וכן לאשת בן האחרון.

הם אחד חולץ ואחד מיבם. או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחבירו מיבם. אם יבמתו היא הרי טוב, ואם לאו נכרית היא. ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה.

משנה ז

הָיָה אֶחָד יִשְֹרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן -

נוֹשֵֹא אִשָּׁה רְאוּיָה לַכֹּהֵן;

וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַמֵּתִים,

וְאִם נִטַּמָּא - אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים;

וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה,

וְאִם אָכַל - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ;

וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגֹּרֶן;

וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ;

וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,

וְאֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים,

וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ;

וּפָטוּר מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה;

וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב;

וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְֹרְאֵלִים.

הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים -

הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו;

הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם, וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ;

הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן, אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ;

וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה;

וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק;

אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד - נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.

ברטנורא משנה ז

היה אחד ישראל. אחד מן הבעלים ישראל ואחד כהן.

הוא אונן עליהן. שמא זה אביו וביום מיתתו אסור לאכול בקדשים.

והם אוננים עליו. וביום מותו אסורים שניהם בקדשים. ומשכחת לה דרואה במיתת שניהן, וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להן, כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי, ולא נתקיים, דנפקא מיניה בלא גיטא, ונישאת תוך שלשה. ובכהאי גוונא משכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא, לפיכך אינו מיטמא להן.

הוא לא יורש אותן. דיורשין מדחין אותו אלו אצל אלו.

והן יורשין אותו. דמי מעכב על ידן, וחולקים הממון בין שניהן.

ועולה במשמרו לעבוד, ואין בני משמר מעכבין עליו. אבל אינו חולק, דכל בני משמר דחו ליה גבי חבריה.