בבא בתרא, פרק י

משנה א

גֵּט פָּשׁוּט עֵדָיו מִתּוֹכוֹ,

וּמְקֻשָּׁר עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו.

פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו,

וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ

שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ כָּשֵׁר,

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׁוֹתוֹ פָּשׁוּט.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

ברטנורא משנה א

גט פשוט - שטר פשוט כעין שלנו, שאינן תפורים ומקושרין. וכל שטר קרוי גט.

עדיו מתוכו - מבפנים כעין שאנו עושים.

מקושר מאחוריו - כותב שטה אחת או שתים. וכורכן על החלק ותופר. ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ. וחוזר וכותב שני שטין או יותר מבפנים וכורכו על החלק. וחותם עד שני על הכרך מבחוץ. וכן עד שלישי. ותקנו רבנן גט מקושר. משום כהנים קפדנים. שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולין להחזירן, והתקינו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכשם שתקנו מקושר בגט. כך תקנו בשאר שטרות שלא חלקו חכמים.

שניהם פסולים - שלא נעשו כתיקון חכמים.

שניהם פסולים - שלא נעשו כתיקון חכמים.

שיכול לעשותו פשוט - שאם יקרע התפירות ויפתח השטר יהיה פשוט.

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה - פלוגתא דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר. ואמר ליה "עבד לי מקושר", ואזל ועבד ליה פשוט; או פשוט ועבד ליה מקושר, תנא קמא סבר מקפד קפיד ופסול, ורבן שמעון בן גמליאל סבר הואיל ומנהג המדינה בתרווייהו, לא קפיד וכשר. והלכה כתנא קמא.

משנה ב

גֵּט פָּשׁוּט עֵדָיו בִּשְׁנַיִם,

וּמְקֻשָּׁר בִּשְׁלשָׁה.

פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד,

וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים

שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.

כָּתַב בּוֹ.

זוּזִין מְאָה דְּאִנוּן סִלְעִין עֶשְֹרִין

אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְֹרִין;

זוּזִין מְאָה דְּאִנוּן תְּלָתִין סִלְעִין

אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.

כְּסַף זוּזִין דְּאִנוּן, וְנִמְחַק

אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם.

כְּסַף סִלְעִין דְּאִנוּן, וְנִמְחַק

אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתַיִם.

דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנוּן, וְנִמְחַק

אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם.

כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם,

מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן;

אִם כֵּן, לָמָּה כּוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן?

שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן.

ברטנורא משנה ב

פשוט שכתוב בו עד אחד – הכי קאמר: כשם שפשוט שכתוב בו עד אחד פסול מדאורייתא, כך מקושר שכתוב בו שני עדים פסול מדאורייתא.

אין לו אלא עשרים - ואף על גב דזוזים מאה, חמשה ועשרים סלעים הם. יד בעל השטר על התחתונה. והכי מפרשינן ליה לשטר. מאה זוזים גרועים, שאינם שוין אלא עשרים סלעים.

אין לו אלא מנה – עשרים וחמשה סלעים דהכי מפרשינן לשטרא. מאה זוזין. דאינון תלתין סלעים קלים וגרועים. שהם עשרים וחמשה מן הטובים.

ונמחק - שנמחק מנין שנכתב אחריו.

ומלמטה מאתים - כשכופל את דבריו בשטר.

הכל הולך אחר התחתון - ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה.

למה כותבין את העליון - הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל ואחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי.

משנה ג

כּוֹתְבִין גֵּט לְאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ;

וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ עִמָּהּ;

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן;

וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָֹכָר.

כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ;

וְאֵין כּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לוֶה עִמּוֹ;

וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָֹכָר.

כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ;

וְאֵין כּוֹתְבִין לַלּוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ;

וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָֹכָר.

ברטנורא משנה ג

כותבין גט לאיש – וחותמין, והוא יגרש מתי שירצה ואף על פי שאין אשתו עמו, שהרי היא מתגרשת בעל כרחה.

ושובר ובלבד שיהא מכירן - שיהא הסופר והעדים מכירין האיש והאשה בין בגט בין בשובר. שאם אינו מכירן, שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו. ותוציא אותו הגט אשה שאינה מגורשת בו. וכן בשובר.

הלוה נותן שכר - ואפילו היא עסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפ"ה מקבל העסקא הוא נותן כל השכר לסופר.

משנה ד

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִין וְנִשֹּׂוּאִין, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם;

וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָֹכָר.

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם;

וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָֹכָר.

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵֹה בֵּית דִּין,

אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם;

וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים שָֹכָר.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם,

לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ.

ברטנורא משנה ד

שטרי אריסות - היורד לקרקע לעבדה ולשמרה למחצה לשליש ולרביע.

קבלנות - בכך וכך כורין לשנה בין עשתה בין לא עשתה.

שטרי בירורין - זה בורר לו אחד שידון לו, וזה בורר לו אחד, וכותבין בכתב פלוני בירר דיין פלוני וטענותיו כך וכך, כדי שלא יהיו חוזרים וטוענים.

כותבים שנים - לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהיו טענותיו סדורים בו. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא בשטר אחד כותבין טענות של שני בעלי דינים, ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו, ופלוני בירר פלוני דיין אחר שידון לו.

משנה ה

מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ,

וְאָמַר לוֹ.

אִם לא נָתַתִּי לָךְ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ;

הִגִּיעַ הַזְּמַן וְלא נָתַן

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא יִתֵּן.

ברטנורא משנה ה

והשליש את שטרו - המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש.

רבי יוסי אומר יתן - דסבירא ליה אסמכתא קניא.

המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד, וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים, וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים, זו קרויה"אסמכתא". ולדברי רבי יוסי קניא.

ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא, אלא אם כן קנו מידו בבית דין חשוב, והתפיס זכיותיו באותו בית דין שמסר שטרותיו וראיותיו. ואמר: אי לא אתינא מכאן ועד שלושים יום לבטלן זכיותי.

ורבותי מפרשים שכל בית דין שבקיאים ויודעים בדיני אסמכתא, נקראים בין דין חשוב לענין זה.

אבל הרמב"ם אומר שאין בית דין חשוב אלא בית דין הסמוך בארץ ישראל.

משנה ו

מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ

מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִֹין לוֹ קִיּוּם.

אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי,

וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו.

מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַחֲלִיף;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִכְתֹּב שׁוֹבָר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים;

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי. כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה.

ברטנורא משנה ו

מי שנמחק שטר חובו - ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו. או נטשטש על ידי מים.

מעמיד עליו עדים - שיודעים מאימתי נכתב. ומה היה כתוב בו. והן עושין לו קיום בפני בית דין, וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר.

יחליף - יקרע אותו שטר ויכתבו לו אחר כפי החשבון הנשאר.

נמצא זה - הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים. שאם יאבד, יגבה המלוה את כל חובו.

אמר רבי יוסי: וכן יפה לו למלוה. שיהא הלוה צריך לשמור שוברו. וימהר לפרוע לו. ולא ירע כוחו של מלוה לכתוב שטר אחר שהיה זמן חובו מוקדם, וישוב עתה מאוחר, ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני. והלכה כרבי יוסי. שכותבין שובר.

משנה ז

שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר,

וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד,

עֲשָֹאָן לְשָֹכָר הַשָֹּׂכָר לָאֶמְצַע;

עֲשָֹאָן לְעַצְמָן

הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי.

קַח לָךְ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ,

קַח לָךְ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵֹם בְּבֵית הַבַּד.

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת,

שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן

אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה,

וְלא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב.

נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו

שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ,

שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין.

כֵּיצַד יַעֲשׁוּ?

יְשַׁלֵּשׁוּ;

וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים יִכְתְּבוּ סִימָן;

וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין יִכְתְּבוּ כֹּהֵן.

הָאוֹמֵר לִבְנוֹ.

שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָי פָּרוּעַ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ,

שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין.

נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם

הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ.

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב לא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב;

וְאִם אָמַר. עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה

יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.

וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְגָרְשָׁהּ

יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה,

שֶׁמָּא יַעֲשׁוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה,

וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.

ברטנורא משנה ז

קח לך עבדים - שיחממו לך המרחץ, דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם. ואף על גב דאית לן בפ"ק דבמידי דלית בה דין חלוקה, יכול למימר "גוד או אגוד", כלומר מכור לי חלקך, או אני אמכור לך חלקי. שאני הכא. שאין העני יכול לומר "אגוד", שאין לו במה לקנות.

אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה - דכל אחד מהם יוכל לטעון זה השטר שבידך אני החזרתי לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך.

ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב - דכל אחד מצי מדחי ליה לגבי חבריה.

ישלשו - יכתוב שם אבי אביו.

ואם היו משולשים - ששמותן ושמות אבותיהן. ואבות אבותיהן שווין.

יכתבו סימן - פלוני. שהוא גיחור. או ארוך. או גוץ. ואם הן שווין בסימנין.

יכתבו כהן - אם אחד כהן ואחד ישראל.

נמצא ללוה אחד - שם שני שטרות משתי הלואות שלוה ממנו.

הקטן אינו פרוע - דשטר אחד בין שטרותיו קאמר. ולא שנים.

לא יפרע מן הערב תחלה, עד שיתבע את הלוה לדין. ויחייבו אותו בית דין, ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב. לאו מכלל דתנא קמא סבר אפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הערב. אלא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. במה דברים אמורים: כשאין נכסים ללוה. אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן. אף על פי שיש נכסים ללוה. יפרע מן הקבלן.

רבי שמעון בן גמליאל אומר - אחד ערב. ואחד קבלן. אם יש נכסים ללוה. לא יפרע מהן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ערב. הוא שאומר תן לו ואני ערב. קבלן. הוא שאומר תן לו ואני נותן לך.

הערב לאשה בכתובתה ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב. ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד, ואינו חייב לפרוע ואפילו אין לו נכסים לבעל. מאי טעמא, דמצוה עבד ולאו מידי חסרה. ואי ערב כתובתה דבריה הוא משתעבד. דאבא לגבי בריה, שעבודי שעביד נפשיה. וקבלן דכתובה משתעבד, ויכולה האשה שתתבע ממנו תחלה, ואפילו יש לו נכסים לבעל. והוא שידירנה הבעל הנאה תחלה על דעת רבים.

משנה ח

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר

גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים.

עַל יְדֵי עֵדִים גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין.

הוֹצִיא עָלָיו כְּתָב יָדוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ

גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין.

עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת

גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין.

מַעֲשֶֹה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר.

גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין.

אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס.

אֵינוֹ גּוֹבֶה לא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלא מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין.

אָמַר לוֹ. לָמָּה?

אָמַר לוֹ. הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק,

וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ. הַנַּח לוֹ

פָּטוּר,

שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ;

אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב?

הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ חַיָּב,

שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת,

שֶׁאֵין לָךְ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן,

שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.

וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת,

יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

ברטנורא משנה ח

המלוה את חברו בשטר - אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים, גובה מנכסים משועבדים, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר. והרי הוא כאילו כתב.

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - ואין שם עדות אחר.

גובה מנכסים בני חורין - ולא ממשועבדים. דכיון, דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דלזהרו.

אחר חיתום שטרות - אחר שחתמו העדים בשטר, כתב אני פלוני בר פלוני ערב.

גובה - מן הערב מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות, הויא לה מלוה על פה.

אמר לו בן ננס וכו' - דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב, שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואף על פי שקילס רבי ישמעאל את בן ננס, הלכה כרבי ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין, ואי לא - לא משתעבד. ושלפני מתן מעות לא בעי קנין.