ביכורים, פרק ב
משנה א
הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים,
חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לַזָּרִים,
וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה,
וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ.
הֲרֵי אֵלּוּ בַּתְּרוּמָה וּבַבִּכּוּרִים,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵֹר.
ברטנורא משנה א
התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים, דכתיב בתרומה (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו. ובכורים אקרו תרומה, דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים, שנאמר בהן (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך.
וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה.
ואסורים לזרים. בחינם היא שנויה, דכיון שחייבין עליהם מיתה וחומש, פשיטא שאסורים לזרים. ולר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, מצינן למימר דתנן אסורים לזרים לחצי שיעור, שהוא אסור מן התורה, ואין בו לא מיתה ולא חומש.
והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה.
ועולים באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין.
וטעונים רחיצת ידים. הבא ליגע בהן צריך ליטול ידיו תחלה, שסתם ידים פוסלות את התרומה. ובכורים נמי אקרו תרומה.
והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והוא הדין לבכורים.
מה שאין כן במעשר. דשרי לזרים, ואסור לקנות בדמי מעשר שני בהמה טמאה ועבדים וקרקעות, ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין, והנוגע בו אין טעון רחיצת ידים, ואין צריך הערב שמש, דאמרינן טבל ועלה אוכל במעשר.
משנה ב
יֵשׁ בַּמַּעֲשֵֹר וּבַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה:
שֶׁהַמַּעֲשֵֹר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם, וּטְעוּנִים וִדּוּי,
וַאֲסוּרִין לָאוֹנֵן;
רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.
וְחַיָּבִין בַּבִּעוּר;
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר.
וַאֲסוּרִין כָּל שֶׁהֵן מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם,
וְגִדּוּלֵיהֶן אֲסוּרִים מִלֶּאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם,
אַף לַזָּרִים וְלַבְּהֵמָה;
רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.
הֲרֵי אֵלּוּ בַּמַּעֲשֵֹר וּבַבִּכּוּרִים,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה.
ברטנורא משנה ב
הבאת מקום. להעלותן לירושלים, דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם, ודרשינן תרומת ידכם אלו הבכורים.
וטעונים וידוי. במעשר כתיב (שם כו) ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית, ובבכורים כתיב (שם) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי. ואע"ג דתרומה נמי בעיא וידוי כדאמרינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר. מיהו מעשר ובכורים מעשר לבדו או בכורים לבדן טעונים וידוי ותרומה אי לית ליה אלא תרומה לבדה אינו טעון וידוי.
ואסורין לאונן. במעשר כתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו. ובבכורים נאמר (שם) ושמחת בכל הטוב. מלמד שאסורים לאונן.
ורבי שמעון מתיר בכורים לאונן, דתרומה קרינהו רחמנא, ותרומה שריא לאונן.
וחייבים בביעור. לבערן מן העולם לסוף שלש שנים, כדכתיב בפרשת מעשר (שם) בערתי הקדש מן הבית, ומשמע נמי בכורים: מדכתיב 'הקדש' - הקדש האמור למעלה, אלו בכורים שנאמרו בפרשה שלמעלה.
ור"ש פוטר. בכורים מן הביעור, אלא ינתנו לכהן, ד'תרומה' קרינהו רחמנא, ותרומה א"צ לבערה מן העולם.
ואסורים. מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין אוסרים תערובתן בכל שהוא, ואין עולים באחד ומאה.
מלאכול בירושלים. כלומר אם נתערבו המעשר שני או הבכורים בעוד שהן בתוך ירושלים, אז אוסרים תערובתן בכל שהוא מלאכול בתורת חולין, משום דהוי דבר שיש לו מתירין, הואיל ויכול לאכול התערובת כולה במקומה. אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלים, אינן אוסרין בכל שהוא, הואיל ויש טורח להעלותן, לא מקרי דבר שיש לו מתירין.
וגדוליהם אסורים. תערובת של מעשר ובכורים שזרעם וצמחו וגדלו, אותן הגדולים נמי אסורים לאכול בתורת חולין אם זרען וגדלו בירושלים. ואוסרין תערובתן בכל שהוא, כיון שיכולים ליאכל במקומם.
אף לזרים ולבהמה. מעשר שני ובכורים שאוסרין תערובתן בכל שהוא, וגדוליהן נמי דאסורין, אף לזרים ולבהמה אסורים: אם בכורים הם, אוסרין התערובת לזרים; ואם מעשר הוא, אוסר [את] התערובת לבהמה. דלא תימא דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכל שהוא, דלהאי מלתא חשיבי דבר שיש לו מתירין, כיון שיכול לאכלן במקומם בירושלים ואפילו באלף לא בטלי. אבל לאסור התערובת לזרים ולבהמה, דאיסור זרות ובהמה אין לו מתירין, סלקא דעתך אמינא דלא יאסרו תערובתן בכל שהוא; קמשמע לן דכיון דחל על התערובת שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים, חל נמי לענין זה ליאסר לאכול לזרים אם הן בכורים, או לבהמה אם הוא מעשר.
ור' שמעון מתיר. אגידוליהן בלבד קאי, דסבר כבר בטלים הם. אבל בתערובת עצמה מודה רבי שמעון. ואין הלכה כר' שמעון בכולה מתניתין.
מה שאין כן בתרומה. שכל הדינים הללו אין נוהגים בתרומה.
משנה ג
יֵשׁ בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵֹר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים:
שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵֹר אוֹסְרִין אֶת הַגֹּרֶן,
וְיֵשׁ לָהֶם שִׁעוּר, וְנוֹהֲגִים בְּכָל הַפֵּרוֹת,
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
וּבָאֲרִיסִין וּבֶחָכוֹרוֹת וּבַסִּקְרִיקוֹן וּבַגַּזְלָן.
הֲרֵי אֵלּוּ בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵֹר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּבִּכּוּרִים.
ברטנורא משנה ג
אוסרין את הגורן. אסור לאכול מתבואה שבגורן עד שיפריש תרומות ומעשרות, אבל בכורים אינן אוסרין.
ויש להן שיעור. תרומה יש לה שיעור מדרבנן אחד מחמשים, אבל בכורים אין להם שיעור אפילו מדרבנן.
ונוהגים בכל הפירות. מדרבנן. ובכורים אינן באין אלא משבעת המינין.
בפני הבית ושלא בפני הבית. ובכורים אינן אלא בפני הבית בלבד, דכתיב בהו (דברים כו) והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, אם אין מזבח אין בכורים.
ובאריסות ובחכירות וכו'. מפורש לעיל בריש פרק קמא. ובכורים אינן באין אלא ממי שהקרקע שלו מן הדין, דכתיב (שמות כג) בכורי אדמתך.
משנה ד
וְיֵשׁ בַּבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵֹר:
שֶׁהַבִּכּוּרִים נִקְנִין בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,
וְעוֹשֶֹה אָדָם כָּל שָֹדֵהוּ בִּכּוּרִים,
וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם,
וּטְעוּנִים קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה.
ברטנורא משנה ד
נקנים במחובר לקרקע. דכתיב (במדבר יח) בכורי כל אשר בארצם, בשעה שהם מחוברים בארצם בכורים הם, והכי תנן לקמן: יורד אדם לתוך שדהו וכו' קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים.
ועושה אדם כל שדהו בכורים. דכתיב בכורי כל מראשית כל.
וטעונים קרבן. נאמר בבכורים שמחה: ושמחת בכל הטוב. ונאמר להלן (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. מה להלן שלמים אף כאן שלמים.
ושיר. נאמר כאן 'בכל הטוב', ונאמר להלן (יחזקאל לג) כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן.
ותנופה. כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך, וכתיב התם (ויקרא ז) ידיו תביאנה את אשי ה', מה להלן תנופה אף כאן תנופה.
ולינה. שילין בירושלים כל הלילה של אחר היום שהביא הבכורים, דכתיב (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך. הא כל פינות לא יהיו אלא בבקר.
משנה ה
תְּרוּמַת מַעֲשֵֹר,
שָׁוָה לַבִּכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְרָכִים, וְלַתְּרוּמָה בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:
נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף – כַּבִּכּוּרִים;
וְאוֹסֶרֶת אֶת הַגֹּרֶן, וְיֶשׁ לָהּ שִׁעוּר - כַּתְּרוּמָה.
ברטנורא משנה ה
נטלת מן הטהור על הטמא. דהא דאין תרומה נטלת מן הטהור על הטמא, היינו טעמא משום דבעינן מוקף, וחיישינן דלמא לא מקיף, דמסתפי דלמא נגע הטהור בטמא. והאי טעמא ליכא למימר הכא, דהא נתרמת שלא מן המוקף.
ויש לה שיעור כתרומה. שהתרומה נתנו בה חכמים שיעור תרי ממאה.
משנה ו
אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלשָׁה דְּרָכִים, וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד.
שָׁוֶה לָאִילָן בָּעָרְלָה, וּבָרְבָעִי, וּבַשְּׁבִיעִית.
וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד:
שֶׁבְּשָׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ; דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שָׁוֶה לָאִילָן בְּכָל דָּבָר.
ברטנורא משנה ו
שוה לאילן. דאזלינן בתר חנטה, ומונין לו שלושה לערלה משעת חנטה. וכן לרבעי וכן לשביעית, דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. ומכל מקום פטור ממעשר, דלענין מעשר אזלינן בתר לקיטה כדין ירק. וכיון דנלקט בשביעית - פטור ממעשר.
משנה ז
דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם שָׁוֶה לְדַם בְּהֵמָה, לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים;
וְדַם הַשֶּׁרֶץ אֵין חַיָּבִין עָלָיו.
ברטנורא משנה ז
דם מהלכי שתים. היינו דם האדם כמו דם חללין.
להכשר. להכשיר את הזרעים לקבל טומאה כמו דם בהמה. דכתיב ביה (דברים יב) על הארץ תשפכנו כמים.
ודם השרץ. כלומר ושוה דם מהלכי שתים לדם השרץ, שאין חייבין עליו משום דם. ודוקא כשהתרו בו משום דם אין חייבין על דם השרץ, אבל אם התרו בו משום שרץ לוקה, שדם השרץ כבשרו הוא.
משנה ח
כּוֹי, יֶשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַחַיָּה;
וְיֶשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה;
וְיֶשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוֶה לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה;
וְיֶשׁ בּוֹ דְּרָכִים שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לא לַבְּהֵמָה וְלא לַחַיָּה.
ברטנורא משנה ח
כוי. נחלקו בו חכמי ישראל: יש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה, ויש אומרים בריה בפני עצמה היא. ולא הכריעו בה חכמים אם חיה היא אם בהמה.
משנה ט
כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה?
דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה,
וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב;
וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.
וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְּטֻמְאַת נְבֵלָה כַּחַיָּה,
וְטֻמְאָתוֹ בְּסָפֵק,
וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר.
ברטנוראמשנה ט
טעון כיסוי כדם חיה. לחומרא, ואין מברכין על כסויו כיון דספק הוא.
ואין שוחטין אותו ביום טוב. לפי שאסור לכסות את דמו, ואע"ג דאפר כירה מוכן הוא, מוכן לודאי ואינו מוכן לספק.
בטומאת נבילה כחיה. דחלב בהמה טהורה טהור הוא, כדילפינן מן 'וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה' (ויקרא ז), ומשום דספק בהמה הוא וחלבו טהור, ספק חיה וחלבו טמא - לפיכך טומאתו ספק.
ואין פודין בו פטר חמור. שמא חיה הוא, ורחמנא אמר (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה, והאי ספק שה ספק צבי.
משנה י
כֵּיצַד שָׁוֶה לַבְּהֵמָה?
חֶלְבּוֹ אָסוּר כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
וְאֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵֹר לֶאֱכוֹל בִּירוּשָׁלַיִם,
וְחַיָּב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְקֵבָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר - פּוֹטֵר,
שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ברטנורא משנה י
חלבו אסור כחלב בהמה. כחלב שור וכשב ועז.
ואין חייבין עליו כרת. להביא חטאת על שגגתו. וה"ה שאין לוקין עליו.
ואינו נלקח בכסף מעשר לאכלו בירושלים. דשמא בהמה הוא, ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר [אלא] שלמים.
וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. דמרבינן להו מקרא, דכתיב (דברים יח) 'אם שה' - לרבות את הכוי.
שהמוציא מחבירו עליו הראיה. דאמר ליה בעל הבהמה לכהן, אייתי ראיה דמין בהמה הוא ושקול. והלכה כרבי אליעזר.
משנה יא
כֵּיצַד אֵינוֹ שָׁוֶה לא לַחַיָּה וְלא לַבְּהֵמָה?
אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם עִם הַחַיָּה וְעִם הַבְּהֵמָה.
הַכּוֹתֵב חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ,
לא כָּתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי.
אִם אָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה", אוֹ "בְּהֵמָה"
הֲרֵי הוּא נָזִיר.
וּשְׁאָר כָּל דְּרָכָיו שָׁוִים לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה,
וְטָעוּן שְׁחִיטָה כָּזֶה וְכָזֶה,
וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם נְבֵלָה וּמִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, כָּזֶה וְכָזֶה.
ברטנורא משנה יא
לא כתב לו את הכוי. אע"פ שכתב לו שניהם, לא היה דעתו אלא על ודאי בהמה או ודאי חיה. ורמב"ם פירש שאם כתב לו בהמתו לבד לא קנה את הכוי, דאמרינן ליה אייתי ראיה דבהמה הוא, ואם כתב לו חיתו לבד אמרינן ליה אייתי ראיה דחיה הוא. נראה מדבריו שאם כתב לו שניהן קנה ממה נפשך.
אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה. בין שאמר הריני נזיר שזה חיה, בין שאמר הריני נזיר שזה בהמה, הרי זה נזיר. דספק איסורא לחומרא. ואפילו אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או שזה אינו לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר מספק.