ברכות, פרק ח

משנה א

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

ברטנורא משנה א

אלו  דברים

מברך על היום.  בתחלה קידוש היום ואח"כ מברך על היין בורא פרי הגפן, שתחלה קידש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה.

מברך על היין.  תחלה, וה"ה למקדש על הפת, שהיין או הפת גורמים לקידוש היום שאם אין לו יין או פת לא יקדש.

משנה ב

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.

ברטנורא משנה ב

בש"א נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס.  שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן, ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו.

וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות אע"פ שלא נטמא תוכו, גזרה שמא ינתזו נצוצות מתוכו על אחורי הכוס, ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו, ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות, נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים, ונמצאו אחורי הכלי טמאים מחמת אותן משקים, ומשתמש בו באיסור.

ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו, ואח"כ נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגים את הכוס, גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה, ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות.

משנה ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה, וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת.

ברטנורא משנה ג

מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים, ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל, ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה, גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים, ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון, דלעולם המשקים נעשות תחלה, וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי, שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה.

ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן, שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים. ואם יניחנה על הכסת אין לחוש, כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה, דראשון עושה שני בחולין מן התורה.

משנה ד

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת.

ברטנורא משנה ד

בית שמאי אומרים מכבדין את הבית.  מקום שאכלו שם, מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו, ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ, ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלים, שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים.

ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פירורים שאין בהם כזית, אין בכך כלום, דפירורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ.

משנה ה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר, וּמָזוֹן, וּבְשָֹמִים, וְהַבְדָּלָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר, וּבְשָֹמִים, וּמָזוֹן, וְהַבְדָּלָה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: "שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ".

ברטנורא משנה ה

נר ומזון.  מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו, ועדיין לא גמר סעודתו, ואין לו יין אלא שיעור [כוס] אחד.

בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואח"כ בשמים,

ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מיחזי כמשאוי כגון נר ובשמים מקדמינן להו לברכת המזון.

בית שמאי אומרים שברא מאור האש.  שברא דמשמע לשעבר ולא בורא דמשמע להבא. מאור האש ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא.

ובית הלל אומרים בורא.  נמי משמע לשעבר.

מאורי האש.  שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת.

משנה ו

אֵין מְבָרְכִין

לא עַל הַנֵּר, וְלא עַל הַבְּשָֹמִים שֶׁל גּוֹיִם;

וְלא עַל הַנֵּר, וְלא עַל הַבְּשָֹמִים שֶׁל מֵתִים;

וְלא עַל הַנֵּר, וְלא עַל הַבְּשָֹמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ.

ברטנורא משנה ו

לא על הנר ולא על הבשמים של גויים.  נר משום דלא שבת, שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו, וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבד בו עבירה. ובשמים של עובדי כוכבים בבשמים שהם במסבה שעובדי כוכבים מסובים בה לסעודה מיירי.

והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודת כוכבים, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של עובדי כוכבים, לפי שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים, ואין מברכין על בשמים של עבודת כוכבים.

ולא על הנר של מתים.  דלא אתעביד לאורה אלא לכבוד בעלמא.

ולא על בשמים של מתים.  דלעבורי ריחא עבידי.

ולא על נר ובשמים  דעבודת כוכבים, לפי שאסורין בהנאה.

עד שיאותו לאורו.  שיהנו מאורו, ולא שיהנו ממש אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה.

משנה ז

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלא בֵּרַךְ

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יְבָרֵךְ בִּמְקוֹם שֶׁנִּזְכַּר.

עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ?

עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו.

ברטנורא משנה ז

שיתעכל המזון שבמעיו.  כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה, הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרי בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך.

משנה ח

בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן, וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.

עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְֹרָאֵל הַמְבָרֵךְ;

וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ,

עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה.

ברטנורא משנה ח

מברך על היין ואחר כך מברך על המזון.  שאין ברכת המזון טעונה כוס. וב"ה סברי ברכת המזון טעונה כוס.

עונין אמן אחר ישראל המברך.  ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה, דמסתמא לשמים ברך.

אלא אם כן שמע כל הברכה.  שמא ברך להר גריזים.