ערלה, פרק ב

משנה א

הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵֹר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים

עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,

וְצָרִיךְ לְהָרִים.

הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם

עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,

וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲבָל לא לֶאֱסוֹר.

ברטנורא משנה א

התרומה. עולין באחד ומאה. אם נפלה סאה אחת מאלו במאה סאין של חולין בטלה ומותרים לזרים. בפחות ממאה, הכל אסור לזרים. ומפקינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר יח) "את מקדשו ממנו", מה שהורם ממנו, אם חזר לתוכו מקדשו דהיינו צ"ט דממאה הפריש עשרה למעשר ומעשרה אחת לתרומת מעשר.

ומצטרפין זה עם זה. אם נפלה סאה אחת מכולן לפחות ממאה חולין מקדשתן. ובהא מודו כולי עלמא דמצטרפין, דשם אחד נינהו וכולהו מקריין תרומה. דבחלה כתיב (שם טו) "חלה תרימו תרומה" ובכורים נמי אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כו) "ולקח הכהן הטנא מידך".

וצריך להרים. הסאה שנפלה ולתת אותה לכהן, והשאר מותר לזרים. ואע"ג דבערלה וכלאי הכרם דחמירי טפי א"צ להרים, והאיסור עצמו בטל, שאני תרומה דיש לה בעלים וצריך להרים מפני גזל השבט. אבל בכל שאר איסורים דלא שייך בהו דין גזל כשהן מתבטלין א"צ להרים.

עולין באחד ומאתים. דגבי תרומה כתיב מלאה, (שמות כב) "מלאתך ודמעך לא תאחר", ובכלאי הכרם כתיב מלאה (דברים כב) "פן תקדש המלאה", מה מלאה האמור להלן עולה, כדילפינן מאת מקדשו ממנו, אף כאן עולה. ולפי שכפל אסורו שהוא אסור בהנאה, כפלו עלייתו וצריך מאתים. וערלה ילפינן לה מכלאים, לפי שהיא אסורה בהנאה כמותן.

ומצטרפין זה עם זה. ערלה וכלאי הכרם מעורבין יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפין לאסור ביבש עד מאתים, ובלח בקדרה בנותן טעם.

אינן מצטרפין. אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר.

מצטרפין בנותן טעם. שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד.

אבל לא לאסור. ביבש, שאין צריך שיהיה בהיתר מאתים כנגד שתיהן. והלכה כתנא קמא.

משנה ב

הַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.

כֵּיצַד?

סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה,

וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁלשָׁה קַבִּין עָרְלָה,

אוֹ שְׁלשָׁה קַבִּין כִּלְאֵי הַכֶּרֶם -

זוֹ הִיא שֶׁהַתְּרוּמָה מַעֲלָה אֶת הָעָרְלָה, וְהָעָרְלָה אֶת הַתְּרוּמָה.

ברטנורא משנה ב

התרומה מעלה את הערלה. מצטרפת עם החולין לבטל את הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם החולין לבטל את התרומה.

שנפלה למאה. לאו דוקא מאה אלא פחות ממאה, דאילו מאה ממש עולה ולא בעי צירוף. אלא ה"ק התרומה שנפלה לחולין ונעשה הכל מאה.

ואחר כך נפלו שלושה קבין של ערלה. סתם מתניתין כר' יהושע דאמר בפרק קמא דתרומות דתרומה עולה במאה ועוד, הלכך כשנפלה סאה של תרומה לצ"ט של חולין, וחזרו ונפלו שם שלושה קבין של ערלה ומצטרפין עם החולין, שנמצאו שם צ"ט ועוד שלושה קבין חולין, הרי סאה של תרומה בטלה במאה ועוד. אי נמי מצינן לאוקמה כר' אליעזר דהלכתא כוותיה, דאמר תרומה עולה באחד ומאה, וכגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ"ט סאין וחצי סאה של חולין ושלושה קבין הללו של ערלה שהוא חצי סאה מצטרפין עם החולין להשלים לשיעור מאה של חולין כדי שתעלה באחד ומאה.

זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. שאותה סאה של תרומה נצטרפה עם החולין להשלים מאתים חצאי סאין, להעלות שלושה קבין של ערלה באחד ומאתים.

והערלה את התרומה. דשלושה קבין של ערלה שהן חצי סאה, נצטרפו עם החולין לבטל סאה של תרומה באחד ומאה. דכשנפלה סאה לתוך צ"ט וחצי נאסרו, וכשחזר ונפל שם שלושה קבין ערלה או כלאים, הותרו.

משנה ג

הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה,

וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.

כֵּיצַד?

סְאָה עָרְלָה שֶׁנָּפְלָה לְמָאתַיִם,

וְאַחַר כָּךְ נָפְלָה סְאָה וְעוֹד עָרְלָה,

אוֹ סְאָה וְעוֹד שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם -

זוֹ הִיא שֶׁהָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת הַכִּלְאַיִם, וְהַכִּלְאַיִם אֶת הָעָרְלָה,

וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה.

ברטנורא משנה ג

והערלה את הערלה. צריך לומר דאחד מהם נטע רבעי שהם שני שמות, דאי אפשר לאיסור של שם אחד שיהיה מבטל קצתו לקצתו. וקרי תנא לנטע רבעי ערלה שמן הערלה הוא בא. ולהכי קתני הערלה את הערלה, ולא קתני הכלאים את הכלאים, שאין בכלאים שני שמות כמו שיש בערלה.

שנפלה למאתים. לאו למאתים דוקא, דאילו מאתים ממש לא בעי צירוף. וכשנפלה סאה ערלה לתוך קצ"ט של היתר, נאסרו. וכשחזר ונפל שם סאה ועוד של כלאים, מצטרפים עם הקצ"ט לבטל הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם הקצ"ט לבטל סאה ועוד של כלאי הכרם. והיינו כרבי יהושע דאית ליה דערלה בטלה במאתים ועוד, כמו תרומה במאה ועוד, הלכך סאה של כלאים בטלה בקצ"ט ומשהו, והעוד בטל בסאה חסר משהו. וכן נמי אם נפל שם סאה ועוד של נטע רבעי, מצטרפין עם הקצ"ט לבטל את הסאה של ערלה שנפלה, ואסרה הכל, וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי שנפלו באחרונה.

משנה ד

כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ

בַּתְּרוּמָה וּבָעָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם - אָסוּר.

וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף מְטַמֵּא.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.

ברטנורא משנה ד

כל המחמץ והמתבל וכו'. הכי קאמר כל המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור.

והמדמע בתרומה. המחמץ את העיסה בתפוחים או בשמרי יין של ערלה ושל כלאי הכרם. והמתבל את הקדרה בתבלין של כלאי הכרם או של ערלה אסור, ואין עולין באחד ומאתים. וכן בתרומה, כיון שהחמיצה עיסה של חולין בשאור של תרומה, ונתבלה קדרה של חולין בתבלין של תרומה, נעשה הכל מדומע ואסור לזרים, ואינו עולה באחד ומאה.

בית שמאי אומרים אף מטמא. שאור טמא שהחמיץ עיסה טהורה, או תבלין טמאין שתבלו קדרה טהורה, אע"פ שאין בשאור או בתבלין כביצה שהוא שעור טומאת אוכלין נטמאת העיסה ונטמאת הקדרה.

ובית הלל אומרים עד שיהא בו כביצה. דאין אוכל מטמא פחות מכביצה, לא שנא שאור ותבלין ולא שנא שאר אוכלין.

משנה ה

דּוֹסְתַּאי, אִישׁ כְּפַר יַתְמָה,

הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר.

שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁאָמַר.

לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה.

משנה ו

וּלְמָה אָמְרוּ: כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחְמִיר?

מִין בְּמִינוֹ.

לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר?

מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

כֵּיצַד?

שְֹאוֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים,

וְיֶשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ -

בֵּין שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,

וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר.

אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה -

בֵּין שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,

בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר.

ברטנורא משנה ו

ולמה אמרו. כמו ובמה אמרו. כלומר באיזה ענין אמרו שהמחמץ חולין בשאור של תרומה, והמתבל קדרת חולין בתבלין של תרומה, והמדמע שמערב [ומבשל] חולין ותרומה יחד, שאנו הולכים הכל להחמיר ומשני מין במינו. ובמה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר, במין שנתערב עם שאינו מינו. ומפרש, להחמיר כיצד? שאור של תרומת חטין שנפל לתוך עיסת חטין של חולין דהיינו מין במינו, אוסר בנותן טעם אפילו יותר ממאה. ועד מאה אוסר אפילו בלא נתינת טעם.

משנה ז

לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד?

כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם -

בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,

וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר.

אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם -

בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,

וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר.

ברטנורא משנה ז

גריסין. של פול של תרומה, שנתבשלו עם עדשים של חולין ונתנו בהם טעם, טעמא לא בטיל אפילו ביותר ממאה. ובלא טעם אפילו בפחות ממאה שרי, דהא דבעינן מאה היינו דוקא חטים בחטים דהוי מין במינו, דאסמכוה אקרא: את מקדשו ממנו, מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו, וזהו מין במינו.

משנה ח

שְֹאוֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְיֶשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,

וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְֹאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְֹאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,

וְיֶשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ -

אָסוּר.

ברטנורא משנה ח

ויש בו כדי לחמץ אסור. הא קמ"ל דלא אמרינן הואיל ובלא שאור זה של איסור, היתה העיסה מתחמצת על ידי שאור של היתר שנפל בו תחלה, לא נחוש לשאור של איסור.

משנה ט

שְֹאוֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ,

וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְֹאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אוֹ שְֹאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם,

וְיֶשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ - אָסוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר.

ברטנורא משנה ט

ורבי שמעון מתיר. ברישא לא פליג רבי שמעון, כיון דנפל שאור של תרומה קודם שנתחמצה בשל חולין, והרי היא ממהרת להתחמץ על ידי שאור של תרומה. אבל בסיפא כיון דכבר נתחמצה בשל חולין, כי הדר נפיל של תרומה אינו אלא פוגם. ורבנן סברי אע"ג דבעלמא נותן טעם לפגם מותר, שאני הכא שהוא עושה אותה ראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות. והלכה כחכמים.

משנה י

תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלשָׁה -

אָסוּר, וּמִצְטָרְפִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד,

אוֹ שְׁנֵי מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד, אֵינָן מִצְטָרְפִין.

ברטנורא משנה י

תבלין שנים ושלושה שמות. שלושה איסורין חלוקין זה מזה קרי שלושה שמות, כגון פלפלין של ערלה ושל אשרה ושל תרומה.

אסור ומצטרפין. כלומר מצטרפין יחד לאסור התבשיל שנתבשל בהם.

או שני מינים משם אחד. כגון זנגביל ופלפלין, ושניהם ערלה או שניהם תרומה. ואין הלכה כרבי שמעון.

משנה יא

שְֹאוֹר שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה,

לא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, נִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָּא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף -

לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ.

ברטנורא משנה יא

אחר האחרון אני בא. אם השאור של תרומה נפל באחרונה, העיסה כולה נעשית מדומע. ואם של חולין נפל באחרונה, הכל מותר, שהאחרון הוא שעושה החמוץ. והא דשרי ר' אליעזר כשנפל אותו של חולין אחרון, היינו דוקא כשקדם וסלק את האיסור. ואע"פ שהועיל קצת שסייע לאחרון דהיתר לגמור החמוץ, אף על פי כן נתבטל טעמו ואינו חוזר ונעור. אבל לא קדם וסלק האסור, ונתחמץ על ידי שניהם, אסור. דסבר ר' אליעזר זה וזה גורם אסור.

לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ. דזה וזה גורם מותר. והלכה כחכמים.

משנה יב

יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר.

שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר

הַמִּזְרָח, וְאָמַר.

לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ.

משנה יג

כֵּלִים שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר,

אוֹ שֶׁסָּכָן בְּשֶׁמֶן טָהוֹר, וְחָזַר וְסָכָן בְּשֶׁמֶן טָמֵא -

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר הָרִאשׁוֹן אֲנִי בָּא;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַר הָאַחֲרוֹן.

ברטנורא משנה יג

כלים שסכן. כגון מנעלים ושאר כלים של עור, שסכין אותן בשמן לרככן.

וחזר וסכן בשמן טהור. לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי שנטמא בשמן טמא, חזר וסכו בשמן טהור, וכשמשתמשים בכלי נפלט השמן לחוץ.

אחר ראשון אני בא. דסבר ר' אליעזר ראשון נפלט לחוץ.

וחכמים אומרים אחר אחרון. סברי אחרון נפלט. והלכה כחכמים.

משנה יד

שְֹאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה,

לא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ,

וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ -

אָסוּר לַזָּרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

ברטנורא משנה יד

אסור לזרים. רבנן לטעמייהו, דאמרי לעיל תבלין משנים ושלושה שמות מצטרפין לאסור הדבר הנתבל.

ומותר לכהנים. דתרומה שריא להו ואין בכלאי הכרם כדי להחמיץ.

רבי שמעון מתיר לזרים. לטעמיה, דאמר שנים או שלושה שמות ממין אחד אין מצטרפין.

משנה טו

תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ בַּקְּדֵרָה,

לא בָּאֵלּוּ כְּדֵי לְתַבֵּל וְלא בָּאֵלּוּ כְּדֵי לְתַבֵּל,

וְנִצְטָרְפוּ וְתִבְּלוּ -

אָסוּר לַזָּרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

ברטנורא משנה טו

תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם. בהא נמי רבנן לטעמייהו ור' שמעון לטעמיה. ודין תבלין כדין שאור.

משנה טז

חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁל פִּגּוּל וְשֶׁל נוֹתָר,

שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת -

אָסוּר לַזָּרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן - מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים.

ברטנורא משנה טז

חתיכה של קדשי קדשים. שאסורה לזרים ומותרת לכהנים.

ושל פגול ושל נותר ושל טמא. דאסירי בין לזרים בין לכהנים.

שנתבשלו עם החתיכות של חולין, ויש בחולין כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמן ושל פגול נותר וטמא בפני עצמן.

אסור לזרים. רבנן לטעמייהו, דאמרי שנים ושלושה שמות מצטרפין לאסור.

רבי שמעון מתיר לזרים. לטעמיה דאמר שנים או שלושה שמות ממין אחד [אין] מצטרפין.

משנה יז

בְּשַֹר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַֹר קָדָשִׁים קַלִּים,

שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם בְּשַֹר הַתַּאֲוָה -

אָסוּר לַטְּמֵאִים וּמֻתָּר לַטְּהוֹרִים.

ברטנורא משנה יז

בשר קדשי קדשים. אסור לזרים אפילו טהורים. בשר קדשים קלים שרי לזרים טהורים ואסור לטמאים.

ובשלן עם בשר תאוה בשר חולין, שרי אף לטמאים, יש בו כדי לבטל כל אחד בפני עצמו. מצטרפין לאסור לטמאים. אפילו לרבי שמעון, דקדשי קדשים וקדשים קלים שם אחד להם, כדאמרינן לעיל גבי תרומה וחלה ובכורים. ומותר לזרים טהורים אפילו לרבנן, דקדשי קדשים אין בהם כדי לאסור.