פאה, פרק ה

משנה א

גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו,

כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים.

הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים,

אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׁוֹת,

וְנוֹתֵן לַעֲנִיִּים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לַעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה.

ברטנורא משנה א

גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט.

כל הנוגעות בארץ לעניים. דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, ואפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים.

הרוח שפזרה את העמרים. על גבי הלקט.

כדי נפילה. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה, שהם ארבעה קבין לכור זרע, והכור הוא ל' סאין. ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות, קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין, וכך יתן לעניים.

משנה ב

שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה.

אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה

הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;

וְאִם לָאו הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.

שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּגָּדִישׁ

מְעַשֵֹּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא בִּרְשׁוּתוֹ?

אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ,

וּמְעַשֵֹּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.

ברטנורא משנה ב

שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה, דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כד) .

מעשר שבולת אחת ונותן לו. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות. ואף על פי שעדיין לא נתמרח, חל שם מעשר עליו, כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר, אף ע"פ שעדיין לא נתמרח.

וכיצד הוא עושה? מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן אם זו לקט מוטב, ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר אין המעשרות קובעים בה, שאין מפרישין מן הפטור על החיוב. ומשני שלוקח שבולת שלישית, ואומר אם השנייה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה.

א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני, שאני אומר זכה לו, ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני. אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה לידו של עני, אע"ג דלא זכה בה לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים.

משנה ג

אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ (נוסח אחר: בְּטֹפַח) ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר.

ברטנורא משנה ג

אין מגלגלין בטופח. מין קטניות דק, שקורין לו בערבי גילבא"ן.

ורמב”ם פירש שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ"ן ודומה לשעורים. ואומר רבי מאיר שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים, לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע, ונמצא מפסיד לעניים.

וחכמים מתירים מפני שאפשר שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים.

פירוש אחר: אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה, בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים. וחכמים מתירין, מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה, ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו. ולר' מאיר דאמר אין מגלגלין, שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים.

משנה ד

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַֹר עָנִי

יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

ברטנורא משנה ד

עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם. והלכה כחכמים.

משנה ה

הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים,

בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָֹּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת

זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעֲשַֹר עָנִי,

וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעֲשַֹר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָֹדֶה לִקְצוֹר

אָסוּר בְּלֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַֹר עָנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ;

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ

מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה,

וְאָסוּר בְּמַעֲשַֹר עָנִי.

ברטנורא משנה ה

המחליף עם העניים. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט.

שלו פטור מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה.

ושל עניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני.

שנים שקבלו את השדה. והם עניים.

באריסות. למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא יט) "לא תלקט לעני", אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני.

שקבלה ממנו למחצה. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העומרים בתלוש בשעת עימור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה "קצירך", הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה "שדך". ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט, מאחר שעיקרו במחובר.

משנה ו

הַמּוֹכֵר אֶת שָֹדֵהוּ

הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.

לא יִשְֹכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקוֹט,

אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד, וְאֶחָד לא,

אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶם

הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים;

עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב, כח) "אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים".

ברטנורא משנה ו

המוכר שדהו. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא "שדך" ואצל זה אני קורא "קצירך".

המוכר מותר. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני.

על מנת שילקט בנו אחריו. שע"י כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים.

אל תסג גבול עולים. כלומר אל תקרי עולם אלא עולים.

אית דמפרשי אלו עולי מצרים, שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים.

ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד, כדרך שקורין לעור סגי נהור.

משנה ז

הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,

שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,

עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְּקַשׁ

הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה.

ברטנורא משנה ז

ולא שכחו בעל הבית. כגון דבעל הבית בשדה, דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר הוי שכחה אף על גב דלא שכחו בעל הבית.

משנה ח

הַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים

אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה;

הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל.

כָּל הַמְעַמֵּר לִמְקוֹם שֶׁהוּא גְּמָר מְלָאכָה

יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן אֵין לוֹ שִׁכְחָה;

לִמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְּמָר מְלָאכָה

אֵין לוֹ שִׁכְחָה,

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

ברטנורא משנה ח

לכובעות. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש.

לכומסאות. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי.

ולחררה. קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה על גבי גחלים.

פירוש אחר: יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף, ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה. ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע"ש שהחררה עגולה.

ולעמרים. עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלושה עומר אחד.

אין לו שכחה. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו, אינו שכחה, דכתיב (שם כט) "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה", מה קציר שאין אחריו קציר, אף עימור שאין אחריו עימור, יצא אלו שיש אחריהן עימור.

ממנו ולגורן יש לו שכחה. המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה.

המעמר לגדיש. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה.

ממנו ולגורן. ואם נמלך עליהם אחר כך ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה.