הלכות חמץ ומצה פרק ו

הלכה א

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר: בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד – חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

הלכה ב

בלע מצה – יצא, בלע מרור לא יצא, בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה – יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור כטפילה למצה, כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.

[השגת הראב”ד]: בלע מצה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שאין הטעם למרור אלא שאינו טועם טעם מרור אלא אם כן לועסו, עד כאן לשונו.

הלכה ג

אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו גוי או לסטין לאכול יצא ידי חובתו. אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות.

הלכה ד

אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין, שנאמר: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ, אם אכלן מצה, יצא בהן ידי חובתו, אבל שאר דברים, כגון: אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה, לפי שאין בהן חמץ.

הלכה ה

העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה. מצה שלשה במי פירות יוצאה בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני, כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו. אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ביותר, הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח, ואין אומרין בה: אין זה לחם עוני.

[השגת הראב”ד]: העושה עיסה מן החטים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל נ"ל והוא שיהיה שם דגן כדי שיאכל כזית בכדי א"פ ויאכלנו

[השגת הראב”ד]: מצה שלשה במי וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באילפס ההיא שתבלה משנאפת, עד כאן לשונו.

הלכה ו

אחד מצה שנאפית בתנור או באלפס, בין שהדביק הבצק באלפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק, אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה, והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נימוח, אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה, שהרי אין בה טעם הפת.

[השגת הראב”ד]: אחד מצה שנאפית וכו'

כתב הראב"ד ז"ל מעשה אילפס אע"ג דלחם הוי מיהו איכא למיחש ביה משום חמוץ אלא אם כן עשה אותו באילפס וכפה עליו את הכסוי ונפקא לן הא ממילתיה דאביי ורבא בחרוכי תרתי שבלי וממחי קידרי ומחצבא דאבישונא זקיפא אסיר דמאי דפליט מהאי רישא בלע מהאי רישא ומחמיץ, עד כאן לשונו.

הלכה ז

אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או שגזלה.

זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.

הלכה ח

הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם, וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים, אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלים, מפני שהבכורים אין להם היתר בכל המושבות, ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום, וכתוב: בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הראויה להאכל בכל המושבות, היא שיוצאין בה ידי חובה.

הלכה ט

חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמן, אין יוצאין בהן, שנאמר: ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בה, אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן, ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה.

הלכה י

הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים. קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה, חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, והוא שלא נימוח.

הלכה יא

מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.

הלכה יב

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצות חביבות עליו, אבל בשאר ערבי שבתות או ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך.