הלכות שביתת יום טוב פרק א

הלכה א

ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין: ימים טובים. ושביתת כולן שוה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.

הלכה ב

כל השובת ממלאכת עבודה באחד, מהן הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן (ויקרא כ"ג) שבתון כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: כל מלאכת עבודה לא תעשו, כל מלאכה לא יעשה בהן, ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.

הלכה ג

העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע, ובנה, וסתר, וארג בהתראה אחת, אינו לוקה אלא אחת. חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב.

הלכה ד

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון: שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהן, צורך אכילה – אסור, כגון: כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.

[השגת הראב”ד]: וכל שאין בהן וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זהו להחם וכו' בירושלמי לא תאסור ולא תשרי, עד כאן לשונו.

הלכה ה

כל מלאכה שאפשר לה להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה?

גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

[השגת הראב”ד]: כל מלאכה שאפשר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו"ט ומרבה הטורח ליום קדש.

הלכה ו

ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואע"פ שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה?

כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.

[השגת הראב”ד]: ולמה לא אסרוה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביו"ט וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש, עד כאן לשונו.

הלכה ז

כיצד?

אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.

הלכה ח

אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב, עושין אותן ביום טוב כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.

[השגת הראב”ד]: ואופין ושוחטין וכו'

אמר אברהם: בכל אלה אין טעם למ"ד אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות ביו"ט מן האילן שהרי בני יומן יפין יותר והירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש, עד כאן לשונו.

הלכה ט

אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול, ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב. עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר מותר לאכול המותר בחול.

הלכה י

ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד, וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד שבזמן שהפת מרובה בתנור היא נאפית יפה, ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא

המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל והפת הרי זה מותר לאכלו למחר בין בחול בין בשבת, ובלבד שלא יערים, ואם הערים אסור ואפילו בשבת שאחר יום טוב מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד.

הלכה יב

מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אלא א"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג

אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל גויים או כלבים, שנאמר: (שמות י"ב) הוא לבדו יעשה לכם לכם, לכם ולא לגויים, לכם ולא לכלבים. לפיכך מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין אותו ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל אם בא הגוי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה.

הלכה יד

בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה, אבל עיסה שחציה לגוי וחציה לישראל אסור לאפות אותה, מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב, אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להן ביום טוב, שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב.

[השגת הראב”ד]: בני החיל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל יפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרב ז"ל, עד כאן לשונו.

הלכה טו

המבשל ביום טוב לגויים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן. עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה.

הלכה טז

רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.

הלכה יז

כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה. או דברים שהם מותרים ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו, וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה. שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו.

[השגת הראב”ד]: ויש ביו"ט מה שאין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא הכל שוין בזה, עד כאן לשונו.

הלכה יח

כיצד?

תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב, עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה, אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור.

הלכה יט

חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב, לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב. ואסרוה בכל יום טוב גזירה, משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה, גזרה משום שבת שאחר יום טוב.

הלכה כ

וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות, שהרי למחר יותרו הכל, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אלפים אינו בטל. השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות שאין זה דבר מצוי תמיד, ודבר שאינו מצוי אלא אקראי בעלמא לא גזרו בו.

הלכה כא

זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ובהלכות קידוש החדש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה, ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.

הלכה כב

יום טוב שני, אע"פ שהוא מדברי סופרים, כל דבר שאסור בראשון אסור בשני וכל המחלל יום טוב שני, ואפילו של ראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני ואין ביניהן הפרש אלא לענין המת בלבד.

הלכה כג

כיצד?

המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הגויים, וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.

הלכה כד

שני ימים טובים אלו של גליות, שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון, אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד?

ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני, דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני. וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואע"פ שאין שם חולי. במה דברים אמורים?

בשני ימים טובים של גליות, אבל שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, אלא לענין המת בלבד. אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני, וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו נולדה ביום טוב שני, לא תאכל בשבת הסמוכה לו.