הלכות שביתת יום טוב פרק ד

הלכה א

אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו, או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא במים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.

[השגת הראב”ד]: אין מוציאין את האש וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפרש בגמרא, עד כאן לשונו.

הלכה ב

אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך, אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל. וכשם שאין מכבין את האש, כך אין מכבין את הנר, ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה.

הלכה ג

אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו. אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש, מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

[השגת הראב”ד]: אבל נופץ את ראשה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ואפילו במחט שהרי אמרו מוחטין, עד כאן לשונו.

הלכה ד

אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה, אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר. ואם אינו יכול לעשות אחת מכל אלו, הרי זה אסור לכבות ואסור לשמש עד שתכבה מאליה.

הלכה ה

מותר לטלטל את הנר והוא דולק, ואין גוזרין שמא יכבה. ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

הלכה ו

אין מעשנין בקטרת ביום טוב, מפני שהוא מכבה ואפילו להריח בה, ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור. ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש, וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת, אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית.

הלכה ז

אין נופחין במפוח ביום טוב, כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין, אבל נופחין בשפופרת. אין עושין פחמין ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה ולא חותכין אותה לשנים בכלי, אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שתי נרות ומדליק באמצע, ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שתי נרות.

הלכה ח

אין שוברין את החרש ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם. ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח. שפוד שנרצף אע"פ שהוא יכול לפשטו בידו אין מתקנין אותו. שני כלים שהן מחוברין בתחלת עשייתן, כגון: שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותן לשנים, מפני שהוא כמתקן כלי.

הלכה ט

אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרש או אבן. ואין מורים דבר זה לרבים, כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת. במה דברים אמורים? בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביום טוב שמא תהיה פגומה ויאמר לוף אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת, וחכם שראה הסכין לעצמו הרי זה משאילה לעם הארץ.

הלכה י

אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב, מפני שהוא כקורדום. ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו?

שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב ולמה לא נאסר הביקוע כלל?

מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל, לפיכך התירו לבקע בשינוי, וכל הדברים הדומין לזה, מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו.

[השגת הראב”ד]: אין מבקעין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל איני יודע לאיזה דבר נלמוד מזה הטעם והטעם השוה לכל הדברים להלכה קי"ל כר' יהודה (כח) דמכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר לעשותן כדרכן ביו"ט והוא שיהיה דבר הצריך ולא יהא בו תקון לחול ואם אפשר לעשותן מעיו"ט עושין אותן ע"י שינוי וזהו טעם לביקוע וטעם למלח ועם כל זה צריך הדבר תקון שהרי לדעת חכמים אע"פ שאמר אברהם: לעשותן מעיו"ט א"כ תבלין מה טעם נדוכין כדרכן ומלח למה אפילו בשינוי אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם אמרו יש מכשירין שהם כאוכל עצמו והם התבלין והמלח שנכנסים באוכל עצמו והתירו זה כדרכו וזה על ידי שינוי ואפילו לדעת חכמים וכן לר' יהודה מפני שמספיק למלח בהטייה לדוכה כל צרכה ואפשר דבקוע עצים מפני שאמר אברהם: לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותו כדיכת המלח והתירו אותו על ידי שינוי, עד כאן לשונו.

הלכה יא

לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהן אוד לצלות בו, ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.

הלכה יב

מסלקין תריסי חנויות ומחזירין אותן ביום טוב, כדי שיוציא תבלין שהוא צריך להן מן החנות ולא ימנע משמחת יום טוב. במה דברים אמורים?

בשיש להן ציר באמצע אבל יש להן ציר מן הצד אסור גזירה שמא יתקע, ושאין להן ציר כל עיקר, אפילו בבית מותר להחזיר.

הלכה יג

כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהן חתיכות חתיכות, מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע לפי שאין בנין בכלים. אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב, בנין עראי הוא, ומשום כבודו לא גזרו.

הלכה יד

העושה מדורה ביום טוב, כשהוא עורך את העצים, אינו מניח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכה, מפני שנראה כבונה. ואע"פ שהוא בנין עראי אסור, אלא או שופך העצים בערבוב או עורך בשינוי. כיצד?

מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ.

הלכה טו

וכן הקדרה אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה על גבי האבנים. וכן המטה אוחז הקרשים למעלה ומכניס הרגלים תחתיהן. אפילו ביצים לא יעמיד אותן בשורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי.

הלכה טז

מסירין זבובין הנתלים בבהמה, אע"פ שהן עושין חבורה. ואין מילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין. כיצד?

אוחז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו. היתה בהמה טהורה וריחקה את הולד, מותר לזלף משלייתה עליו וליתן בול מלח ברחמה, כדי שתרחם עליו, אבל הטמאה אסור לעשות להן כן, לפי שאינה צריכה.

הלכה יז

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב, גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו. ואם היה צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלי במימיו ואינו חושש. כלי שהיה טהור לתרומה ורצה להטבילו לקדש מותר להטבילו, וכן כל כיוצא בזה מטבילות מעלות שאר הטמאות.

הלכה יח

כלי שנטמא ביום טוב מטבילין אותו ביום טוב, נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב, מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו. נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת וטובלת בבגדיה.

הלכה יט

דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר. כיצד?

אין פוסקים דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן, ולמחר יודעין כמה דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו. כשהן מחלקין ביניהן לא יאמר: זה אני בסלע ואתה בשנים שאין מזכירין שום דמים, אלא זה נוטל שליש וזה רביע.

הלכה כ

כשהן מחלקין לא ישקלו במאזנים שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אפילו ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור, אם היו המאזנים תלויין, מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. טבח אומן אסור לשקול בידו, ואסור לשקול בכלי מלא מים, ואין מטילין חלשים על המנות, אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביום טוב, כדי לחבב את המצוה.

[השגת הראב”ד]: ואין מטילין חלשים וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בגמרא מפרש מטילין חלשים על קדשים של יו"ט ביו"ט אבל לא על המנות של חול ביו"ט ואפילו בקדשים ועם בניו ובני ביתו מותר ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, עד כאן לשונו.

הלכה כא

לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק או חצי חלק, ולמחר עושין חשבון על שוויו. וכן לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל, אלא כיצד הוא עושה?

אומר לחנוני מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שוויו, ואפילו היה כלי המיוחד למדה ימלאנו, והוא שלא יזכיר לו שם מדה.

הלכה כב

הנחתום מודד תבלין ונותן לקדרה בשביל שלא יפסיד תבשילו, אבל האשה לא תמוד קמח לעיסה, וכן לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.

הלכה כג

ומותר ליקח מן החנוני ביצים ואגוזים במנין, וכן כל כיוצא בהן ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מנין. כיצד סכום המנין?

הרי שהיה נושה בו עשרה רמונים או עשרה אגוזים לא יאמר לו ביום טוב: תן לי עשרה כדי שיהיה לך עשרים אצלי, אלא לוקח סתם ולמחר עושה חשבון.

הלכה כד

הולך אדם אצל חנוני או רועה הרגיל אצלו או אצל הפטם הרגיל אצלו ולוקח ממנו בהמות ועופות וכל מה שירצה, והוא: שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מנין.

הלכה כה

הלואת יום טוב תובעין אותה בדין, שאם תאמר לא ניתנה להתבע, אינו נותן לו כלום ונמצא נמנע משמחת יום טוב.

הלכה כו

אע"פ שאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב אם היו לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש, הרי זה מוליכן לכהן ביום טוב ואין צריך לומר חלה וזרוע ולחיים וקיבה שמוליכן לכהן ביום טוב. וגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב, ולא יהיו מכריזין כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקן ומחלקין, לכל שכונה ושכונה בפני עצמה.