הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

הלכה א

כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות צבור כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן החטאת והפסח, שאם נעשו במחשבת שינוי השם פסולין. ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה, כמו שביארנו. כיצד לא עלו לשם חובה?

כגון ששחט עולה לשם שלמים לא עלתה לבעלים, לא משום עולה שהם חייבין בה ולא משום שלמים, אלא חייבין להביא זבח אחר. וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון, לא עלתה לא לראובן ולא לשמעון. במה דברים אמורים?

כשעקר שם הזבח בזדון, אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים, עלתה לבעלים לשם חובה. וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים. שעקירה בטעות אינה עקירה. וכן עולת העוף שמלקה או שמצה דמה במחשבת שינוי השם כשירה ולא עלתה לבעלים, וחטאת העוף פסולה.

הלכה ב

וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם כשירות ולא עלו לבעלים, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות. שינוי השם במנחה כיצד?

כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת, או מחבת לשם מרחשת, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג

אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה כמו שיתבאר לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה בין בזדון בין בשגגה, חייב להשלים שאר עבודות לשמן. אפילו שחט וקבל והוליך במחשבת שינוי השם חייב לזרוק במחשבה נכונה. ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים ודין מנחת חוטא ומנחת קנאות מכל המנחות?

מפני שעיין עליהם הכתוב. הרי הוא אומר בחטאת: ושחט אותה לחטאת, שתהיה שחיטה לשם חטאת, וכן שאר עבודותיה לשמה, ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא, ונאמר וכפר עליו שתהיה לשם בעליה. ונאמר בפסח: ועשית פסח לה' אלהיך, שתהיה כל עשייתו לשם פסח, ונאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', שתהיה זביחתו לשם פסח, הא אם שינה שמו או שם בעליו פסול. ובמנחת חוטא הוא אומר: מנחה היא, ובמנחת סוטה נאמר: כי מנחת קנאות היא, שיהיו כל מעשיה לשמן.

הלכה ד

חטאת ששחטה לשם זבח אחר, כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם, או לשם שלמים פסולה, כמו שביארנו. אבל אם שחטה לשם חולין, הרי זו כשירה ולא עלתה לבעלים.

הלכה ה

מפי השמועה למדו: שהקדשים מחללין קדשים ואין החולין מחללין קדשים.

הלכה ו

שחטה לשם חטא אחר, כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על אכילת דם פסולה.

הלכה ז

שחטה לשם אדם אחר שהוא מחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינה קבועה, הרי זו פסולה.

הלכה ח

אבל אם שחטה לשם אחד שהוא מחוייב עולה, הרי זו כשירה ולא עלתה לבעלים. וכפר עליו ולא על חברו שהוא מחוייב חטאת כמותו.

הלכה ט

שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים. שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל לא חטאת ולא עולה ולא שאר קרבנות, הרי זו פסולה, שמא מחוייב הוא ואינו יודע.

הלכה י

שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה, הרי זו פסולה, לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה.

הלכה יא

הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם, בין ששינה שמו לשם זבח אחר, בין ששינהו לשם חולין פסול, שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה'. במה דברים אמורים?

ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן, אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם פסול. אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר. שלא לשם בעליו, נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים ששחטו בזמנו

אמר אברהם: זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר.

הלכה יב

פסח ששחטו לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול לפי שאינו זמנו. עברה שנתו ושחט בזמנו לשם פסח, וכן השוחט שאר זבחים לשם פסח אפילו שחטן אחר חצות, הרי אלו כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה.

הלכה יג

תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים. ושלמים ששחטן לשם תודה לא עלו לבעלים, לפי שהתודה נקראת: שלמים ושלמים לא נקראו תודה.

הלכה יד

עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא עלתה לבעלים, שהרי שחטה שלא לשם בעליה. ואף על פי שזה ששחטה לשמו אינו מחוייב כלום בעניינו, אי אפשר שלא יהיה חייב כפרה לשמים, שאין לך אדם בישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה.

הלכה טו

עולה הבאה לאחר מיתה שעשאה שלא לשם בעליה, עלתה לבעלים לשם חובה, שאין בעלים לאחר מיתה.

הלכה טז

שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, לא עלו לצבור לשם חובה, ואם דימה שהן אילים ושחטן לשם אילים עלו להן, מפני שהיא עקירה בטעות.

הלכה יז

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות טעון נסכים. שאם יקרב בלא נסכים נמצא כמקריב נדבה, ואין האשם בא נדבה.

הלכה יח

כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים אלא עשרון אחד כשאר הנדבות, שהרי לא עלה לשם חובתו. וכן תמיד ששחטו שלא לשמו לא יעלה עמו שני גזרי עצים כשאר התמידים, שהרי לא עלה לחובת התמיד אלא הרי הוא ככל הנדבות.

הלכה יט

שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן, הדם יזרק והבשר יאכל, אף על פי שלא עלו לצבור לשם חובה. ואם היתה שבת לא יזרוק, ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.

הלכה כ

וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן, אע"פ שלא עלו לבעלים הרי הן נאכלין ליום ולילה ואינן טעונין לחם. וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן, אף על פי שלא עלו לבעלים הרי הן נאכלים.