הלכות איסורי ביאה פרק י

הלכה א

כל יולדת טמאה כנדה ואע"פ שלא ראתה דם, ואחד היולדת חי או מת או אפילו נפל. אם זכר יושבת לזכר, ואם נקבה יושבת לנקבה, והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום אחד הזכר ואחד הנקבה.

הלכה ב

והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה אפילו ביום ארבעים. הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל הרי זו תשב לזכר ולנקבה וזהו הנקרא שפיר מרוקם.

הלכה ג

אי זה הוא שפיר מרוקם?

תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה. שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה. פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו. נתבארה צורתו יתר מזה ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן, שהשמן מצחצחו ומביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה. אם מסכסך בידוע שהוא זכר, ואם ראה אותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה. וכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנין להן ימי טוהר עד שישעיר הולד.

הלכה ד

הפילה חתיכה לבנה, אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנונים, מלא בשר הואיל ואינו מרוקם אינה חוששת לולד.

הלכה ה

יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ואין לה ימי טומאה וימי טהרה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת. המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה, ודם היוצא דרך הדופן – טמא. ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדפנה טמא, שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

הלכה ו

נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האיברים כגון: שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר אינה טמאה לידה עד שיצא רובו. ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו, ואם לא נחתך ויצא כדרכו, משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד, אף ע"פ שנחתך אח"כ.

הלכה ז

הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים, ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד כולו או רובו כמו שאמרנו.

הלכה ח

המפלת כמין בהמה חיה או עוף, אם היו פניו כפני אדם הרי זה ולד. אם זכר תשב לזכר, ואם נקבה תשב לנקבה. ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה, אע"פ ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף. ואם אין פניו כצורת פני האדם, אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם וידיו ורגליו ידי ורגלי אדם והרי הוא זכר או נקבה אינו ולד ואין אמו טמאה לידה.

הלכה ט

אי זו היא צורת פני האדם?

שיהיה המצח והגבינין והעינים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם, אבל הפה והאזנים והאף, אע"פ שהן כשל בהמה וחיה הרי זו ולד.

הלכה י

המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה, מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם. המפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, אמו טמאה לידה. נברא בעין אחת וירך אחת, אם היו מן הצד הרי הוא כחצי אדם ואמו טמאה לידה, ואם היו באמצע אמו טהורה שהרי זו בריה אחרת.

[השגת הראב"ד דין]: המפלת דמות נחש וכו'

כתב הראב"ד דין ז"ל ולפי מה שכתב דבעינן צורת פנים כולה כשל אדם כי הוי גלגל עיניו כשל אדם מה יועיל ובודאי ר' יהושע דאמר הכי לא סבירא ליה דנבעי אפילו חצי הצורה שלמה אלא אפילו בצורה אחת. עד כאן לשונו.

הלכה יא

נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטיבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהיתה גלגלתו אטומה, או שהיו פניו טוחות ואין בהן הכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה. אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.

הלכה יב

פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם חתיכה כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הולד, והיא הנקראת סנדל. ולעולם לא יעשה סנדל זה אלא עם ולד. אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד אינה נקראת סנדל, ורוב העוברים לא יהיה עמהם סנדל. ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה ויפסד העובר ויעשה כסנדל זה. ופעמים ישאר בו הכר פנים ופעמים ייבש הולד וישתנה ויקפאו עליו הדמים עד שלא ישאר בו הכר פנים. לפיכך המפלת זכר וסנדל עמו, אף על פי שאין הכר פנים לסנדל הרי זו תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה נקבה היה. וחומרא החמירו בו לטמאה בו משום ולד, אע"פ שאין בו צורת פנים, הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו.

הלכה יג

החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הולד והיא מקפת אותו ואת הסנדל אם היה עמו סנדל, וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא היא הנקראת שליא. ותחלת ברייתה דומה לחוט של ערב וחלולה כחצוצרת ועבה כקרקבן התרנגולים, ואין שליא פחותה מטפח.

הלכה יד

המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה. לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד. הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא חוששין לשליא והרי הוא כולד אחר ואין אומרין זו שלית הנפל, שאין תולין את השליא אלא בולד של קיימא. לפיכך אם ילדה ולד של קיימא והפילה שליא אפילו אחר כ"ג יום תולין אותו בולד ואין חוששין לולד אחר, שהולד קרע השליא ויצא.

הלכה טו

הפילה שליא תחילה ואח"כ ילדה ולד של קיימא חוששין לשליא שהיא ולד אחר ואין תולין אותה בולד הבא אחריה, שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד. יצאת מקצת השליא ביום הראשון ומקצתה בשני מונין לה מיום הראשון ואין נותנין לה ימי טהרה אלא מיום שני להחמיר.

הלכה טז

הפילה דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בו אין חוששין לולד. ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר שתי ולדות, שאני אומר שמא נימוח שפיר מרוקם שהיה בשליא זו ושמא נימוחה השליא של שפיר זה שהוא דמות בהמה וחיה.

הלכה יז

כל אלו שחוששין לשליא אין נותנין להן ימי טוהר. וכל מי שהפילה דבר שאינו ולד או שפיר בתוך ארבעים יום שעדיין לא נגמרה צורתו, אם יצא עמו דם הרי זו נדה או זבה, ואם יצא יבש בלא דם הרי זו טהורה.

הלכה יח

מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה. ילדה טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים אחד זכר והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, האחת נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה בלבד, שהטומטום והאנדרוגינוס ספק הן, שמא זכר הן שמא נקבה.

הלכה יט

האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה, כגון שעברה לנהר והפילה שם או שהפילה לבור או שהפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה. אבל אם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה.

הלכה כ

כל מקום שנאמר: תשב לזכר ולנקבה, כיצד דינה?

תהיה אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה: שבעה הראשונים ודאי, והשבעה האחרונים ספק. ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד ארבעים יום כיולדת זכר, ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה או ספק דם זיבות אם בא מימי הזיבה, כמו שביארנו. וכן אם ראתה דם יום אחד ושמונים בלבד הרי זו ספק נדה ותשב שבעת ימי הנדה, שמא נקבה ילדה שאין לה וסת נדות עד אחר מלאות כמו שביארנו.

הלכה כא

כל מקום שנאמר: תשב לזכר ולנקבה ולנדה כיצד דינה?

תהיה אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה, ואם ראתה דם ביום אחד ושמונים הרי זו ספק נדה וכן אם ראתה ביום ע"ד וביום פ"א הרי זו ספק נדה. וכן אם ראתה ביום ארבעים ואחד, אף על פי שראתה ביום ל"ד הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל ארבעים ושמונה כיולדת זכר. ואין נותנין לה ימי טוהר כלל כנדה, והרי היא כמי שלא ילדה. וכל דם שתראה מיום שהפילה עד פ' יום, אם בא בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר השבעה מיום שהפילה, ואם בא בימי זיבתה הרי זו ספק זבה, שכל ימי מלאת אין בהן וסת. וכן אם ראתה ביום אחד ושמונים עדיין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה, כמו שביארנו, אע"פ שלא ראתה אלא יום אחד וכשיקבע לה הוסת אחר השמונים יסור קילקולה ותחזור להיות נדה ודאית או זבה ודאית. וכן מיום שהפילה עד ז' ימים ותהיה נדה ודאית אם הפילה בתוך ימי נדתה, כמו שביארנו.