הלכות שחיטה פרק ד

הלכה א

ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים. והרי זו קרובה לספק נבלה, והאוכל ממנה כזית מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ב

ואפילו שחט בפנינו ארבע וחמש פעמים שחיטה כשרה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה נכונה וגמורה אסור לאכול ממנה. הואיל ואינו יודע דברים המפסידים אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו בלא כונתו.

הלכה ג

ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז, ואם שחט תחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה.

הלכה ד

היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה. וכל המומחין שוחטין לכתחלה בינן לבין עצמן. ואפילו נשים ועבדים אם היו מומחין הרי אלו שוחטין לכתחלה.

הלכה ה

חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה, מפני שאין בהן דעת שמא יקלקלו לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה.

הלכה ו

מי שאינו יודע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו, אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה.

הלכה ז

הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת. וכן האומר לשלוחו: צא ושחוט לי ומצא הבהמה שחוטה, ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר הרי זו מותרת, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.

הלכה ח

אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית – מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, מצאו בשוק – אסור, שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וכן אם מצאו באשפה שבבית אסור.

הלכה ט

מומחה שנשתתק והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה הרי זה שוחט לכתחלה. וכן מי שאינו שומע הרי זה שוחט.

הלכה י

הסומא לא ישחוט לכתחלה, אלא אם כן אחרים רואים אותו, ואם שחט שחיטתו כשרה.

הלכה יא

גויים ששחט אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור, ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה.

הלכה יב

וגדר גדול גדרו בדבר: שאפילו גויים שאינו עובד עבודה זרה שחיטתו נבלה.

הלכה יג

התחיל הגוי לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל, או התחיל ישראל וגמר הגוי – פסולה, ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף, אבל אם שחט הגויים דבר שאינו עושה אותו נבלה, כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זו כשרה.

הלכה יד

ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה. וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס, והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו, כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה.

הלכה טו

מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור. שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהן.

הלכה טז

אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת. שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת השחיטה, לפיכך אינן נאמנין לומר: לא קלקלנו.

הלכה יז

כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.

הלכה יח

ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה. ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה. וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה, שנאמר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלהיך וגו', וזו היא המצוה הנוהגת לדורות: לשחוט ואחר כך יאכל.