הלכות תשובה פרק ג

הלכה א

כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו – צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו – רשע. מחצה למחצה – בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן  הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין  הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.

הלכה ב

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו  מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: על רוב עונך. וכן מדינה שעונותיה מרובין  מיד היא אובדת, שנאמר: זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'. וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן  מיד הן נשחתין, שנאמר: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

[השגת הראב”ד]: אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו

אמר אברהם: לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו ועיקר דבר זה ביבמות [נ'].

הלכה ג

כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן?

הלואי לא עשיתי אותן  הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו  אין זה אלא בתוהה על הראשונות. וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק  נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע  נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה  נחתם לחיים, ואם לאו  נחתם למיתה.

הלכה ד

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם! אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם! ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם  חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד  הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת  הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: וצדיק יסוד עולם זה שצדק  הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

הלכה ה

בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל, ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך  מעבירים כל עונותיו ראשון, ראשון. לפי שהשלישי נחשב ראשון  שכבר נמחלו השנים וכן הרביעי הרי הוא ראשון  שכבר נמחל השלישי, וכן עד סופן. במה דברים אמורים?

ביחיד, שנאמר: הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אבל הצבור  תולין להן עון ראשון, שני, ושלישי, שנאמר: על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. וכשמחשבין להן על דרך זה  מחשבין להן מרביעי ואילך. הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן, שלא הניח תפילין מעולם  דנין אותו כפי חטאו, ויש לו חלק לעולם הבא. וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם, ויש להן חלק לעולם הבא  שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו, שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ארץ זו – משל, כלומר: ארץ החיים, והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם  יש להם חלק לעולם הבא.

[השגת הראב”ד]: בשעה ששוקלין עונות אדם אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה

אמר אברהם: זה מן הערבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהן אחדים והם זרים ונפרדים מאד לפי שראה בראש השנה ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה וראה ביומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין אחד והן רחוקים מאד דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינונים מגיהנם כדברי בית הלל ואין שם זכר למחילת עון אבל הא דרבי יוסי ברבי יהודה בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אע"פ שהם מן החמורים שצריכין יסורין ויום הכפורים למרק אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי זו היא הצעת הדברים ועיקרן ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו.

הלכה ו

ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוס ין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.

הלכה ז

חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים, כל אחד מחמשה אלו  הוא מין.

[השגת הראב”ד]: והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה

אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות

[השגת הראב”ד]: וכן האומר שאינו לבדו הראשון

אמר אברהם: כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה אלא שמצא לו סמנים גדולים תהו ובהו חושך ומים ורוח ובהם עשה מה שעשה.

הלכה ח

שלשה הן הנקראים אפיקורסין:

האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם,

והמכחיש נבואתו של משה רבינו,

והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.

כל אחד משלשה אלו – אפיקורוס.

שלשה הן הכופרים בתורה:

האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר: משה אמרו מפי עצמו  הרי זה כופר בתורה.

וכן הכופר בפרושה, והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס,

והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו, אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון: הישועים וההגרים כל אחד משלשה אלו  כופר בתורה.

הלכה ט

שנים הם המומרים מישראל:

המומר לעבירה אחת,

והמומר לכל התורה כולה.

מומר לעבירה אחת  זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון: שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה, ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו  הרי זה מומר לאותו דבר, והוא: שיעשה להכעיס.

מומר לכל התורה כולה – כגון: החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה  הרי זה מומר לכל התורה כולה.

[השגת הראב”ד]: לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים

אמר אברהם: ומי שחוזר לדת העובדי כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם והרי הוא מין.

הלכה י

מחטיאי הרבים כיצד?

אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם.

הלכה יא

הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן  אין לו חלק לעולם הבא. העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות  אין לו חלק לעולם , וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו, ולא בוש מדברי תורה.

הלכה יב

שנים הם המוסרין:

המוסר חבירו ביד עבודת כוכבים להורגו או להכותו,

והמוסר ממון חבירו ביד עבודת כוכבים או ביד אנס שהוא כעבודת כוכבים  ושניהם אין להם חלק לעוה"ב.

הלכה יג

מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים  זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו, וכוונתו לכבוד עצמו, וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העבודת כוכבים.

הלכה יד

כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אע"פ שהן מישראל  אין להם חלק לעוה"ב, ויש עבירות קלות מאלו, ואעפ"כ אמרו חכמים, שהרגיל בהן  אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן, ואלו הן:

המכנה שם לחבירו,

והקורא לחבירו בכינויו,

והמלבין פני חבירו ברבים,

והמתכבד בקלון חבירו,

והמבזה תלמידי חכמים,

והמבזה רבותיו,

והמבזה את המועדות,

והמחלל את הקדשים.

במה דברים אמורים?

שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב, כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה  הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב  יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות  מקבלין אותן, שנאמר: שובו בנים שובבים אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי  מקבלין אותו בתשובה.