הלכות שכירות פרק ב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שכירות פרק ב

הלכות שכירות פרק ב

הלכה א

שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט, שנאמר: כסף או כלים. וכל בהמה, יצאו קרקעות ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו השטרות שאין גופן ממון ויצאו הקדשות, שנאמר: כי יתן איש אל רעהו ויצאו נכסי גויים. מכאן אמרו חכמים: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, שומר חנם שלהן אינו נשבע, ונושא שכר או שוכר אינו משלם, ואם קנו מידו חייב באחריותן.

 

הלכה ב

ותקנו חכמים: שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרין כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

 

הלכה ג

יראה לי: שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן, חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן. שאם היה שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע. ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין, פטור מלשלם באלו אבל אם פשע בה חייב לשלם. שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון. וכן הורו רבותי, שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירות חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו, ופשע ולא עשה חייב כמי שהפסיד בידים. וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידים חייב על כל פנים.

 

[השגת הראב"ד]: יראה לי שאם פשע השומר וכו' עד המזיק מטלטלין וכו'

אמר אברהם: ואם אמת הוא זה שומר חנם למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם ואם נפשך לומר הלא מודה במקצת שאם יודה ישלם ואעפ"כ אינו נשבע הרי אמרה תורה כלל ופרט בשומר חנם וכלל ופרט בשומר שכר מה שומר שכר מיעט את אלו מעיקר התשלומין ולא מן השבועה לבדה אף שומר חנם שמיעט את אלו אף מעיקר התשלומין מיעטן ולא מן השבועה לבדה ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק עד כאן לשונו

 

[השגת הראב"ד]: וכן הורו רבותי וכו' עד עכ"פ

אמר אברהם: משנתנו היא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דבידו היא ועשאוה כתנאי בית דין ושכיר שהפסיד מלאכתו דבר פשוט הוא שהוא מזיק בידים שתלא טבחא אומנא מותרים ועומדין הן. עד כאן לשונו.

 

הלכה ד

המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין.

 

הלכה ה

הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר, או שהשאילו חולין ואחר כך הקדיש והוא ביד השואל, וכן גויים שהפקיד ואחר כך נתגייר כל אלו אין בהן כל דיני השומרין, עד שתהיה תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל.

 

הלכה ו

אחד האיש ואחד האשה בדין השומרין, בין שהיה הדבר השמור של אשה או שהיה ביד האשה.

 

הלכה ז

קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו, הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי, שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר: אין נשבעין על טענת קטן, שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא.

 

[השגת הראב"ד]: קטן שהפקיד ביד גדול וכו' עד שבועת שמא היא

אמר אברהם: ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו באבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין.

 

הלכה ח

כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. האומר לחברו: שמור לי זה, ואמר לו: הנח לפני הרי זה שומר חנם. אמר לו: הנח לפניך או הנח סתם, או שאמר לו: הרי הבית לפניך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר ואינו חייב שבועה כלל. אבל מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירו לבעליו. וכן כל כיוצא בזה. אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדים או שלא בעדים, דין אחד יש להן: כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו, הרי זה נשבע שבועת השומרין, שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם. אפילו היה הדבר השאול או המופקד או המושכר שוה פרוטה, הרי זה השומר נשבע עליו ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת.

 

הלכה ט

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם. וכן מתנה בעל הפקדון על שומר חנם או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכל כשואל. שכל תנאי בממון או בשבועות של ממון, קיים ואין צריך קניין ולא עדים.

 

הלכה י

טען זה שהיה שם תנאי והשומר אומר לא היה שם תנאי, נשבע השומר שבועת השומרין ומגלגל בה שלא היה שם תנאי.

 

הלכה יא

טען שהפקיד אצלו וזה אומר: לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר, נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זו וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהיה חייב לשלם.

 

הלכה יב

זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר: לא היו דברים מעולם, או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה, הרי הנתבע נשבע שבועת היסת, ונפטר. במה דברים אמורים?

כשלא היה שם שטר, אבל אם הפקיד או השכיר או השאיל בשטר, ואמר לו: החזרתי לך, הרי השומר נשבע בנקיטת חפץ. מתוך שיכול לומר שומר חנם: שנגנב או אבד, והשואל מתה בשעת מלאכה, נאמן לומר: החזרתי. וכשם שאם טען שנאנס נשבע מן התורה בנקיטת חפץ, כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שם שטר ביד התובע. במה דברים אמורים?

כשהיה השומר יכול לטעון ולומר: נאנסו ולא נצריך אותו להביא ראייה על טענתו, אבל אם היה חייב להביא ראייה על טענתו כמו שיתבאר, אינו נאמן לומר: החזרתי, אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם. אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנקיטת חפץ אלא זה השומר בלבד שיש עליו שטר, אבל שאר כל הנשבעין בדין מתוך שיכול לומר, אינן נשבעין אלא היסת.

 

[השגת הראב"ד]: במה דברים אמורים כשהיה השומר יכול לטעון וכו' עד וישלם

אמר אברהם: והוא דאמר ליה אישתבע לי שלא החזרתי לך אבל אנן לכתחלה זיל שלים אמרינן ליה עד כאן לשונו

 

[השגת הראב"ד]: אין נשבעין אלא היסת עד כאן לשונו

 

אמר אברהם: והא איכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים אלא שאינו מודה אלא כעין מריה דחושלא דתפס עיזי. עד כאן לשונו.