הלכות גירושין פרק ב

הלכה א

זה שנאמר בתורה: וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אחד הכותב בידו, או שאמר לאחר לכתוב לו, ואחד הנותן בידו, או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע, שאין מתגרשת אלא בכתב, ונתן שלא תקח מעצמה.

הלכה ב

אמר לשנים: כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר: כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין ונותנין לו, והוא מגרש בו בכל עת שירצה.

הלכה ג

וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא, שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו, שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.

הלכה ד

ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין. והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.

הלכה ה

וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר: כתוב! ולעדים: חתומו! הרי שאמרו לו בית דין או שנים: נכתוב גט לאשתך ואמר להם: כתבו! וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו, אע"פ שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.

[השגת הראב"ד ז"ל]: וצריך שיאמר הבעל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בגמרא שלנו הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' פרק קורדיקוס. עד כאן לשונו.

הלכה ו

אמר לשנים או לשלשה: אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו, ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו, או שאמר לשנים: אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה, מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.

הלכה ז

ומה בין פסול לבטל?

שכל מקום שנאמר: בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה, ובכל מקום שנאמר: פסול הוא פסול מדברי סופרים.

הלכה ח

הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר: תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו, וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין אחר ואפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.

הלכה ט

אמר להם הבעל: כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה, וכתבו וחתמו ונתנו לשליח ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבין אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין, ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.

הלכה י

האומר לשנים או ליתר משנים: כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה, שלחוה, שבקוה, תרכוה, כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם: פטרוה, פרנסוה, עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי לא אמר כלום, ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.

הלכה יא

אמר להם: הוציאוה, עזבוה, התירוה, הניחוה, הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר, לפיכך אין כותבין לה, ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.

הלכה יב

האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים?

בבריא, אבל המסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד חליו מיד, והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר: כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.

הלכה יג

בריא שאמר: כתבו גט לאשתי! וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו, ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר: כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה, והוא שידעו אותו, ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאין מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן, אפילו נשחטו בו רוב סימנין, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.

[השגת הראב"ד ז"ל]: ספק הפיל עצמו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה הספק בירושלמי מצא אותו ושם אמרו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר שעה אין זה גט. עד כאן לשונו.

הלכה יד

מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי, כתבו גט לאשתי לא אמר כלום, מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואם לא הגיע, הרי זה ספק.

הלכה טו

אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.

הלכה טז

מי שנשתתק והרי דעתו נכונה, ואמרו לו: נכתוב גט לאשתך?

והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין: אם אמר על לאו לאו, ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבדקו יפה יפה, שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו: כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.

הלכה יז

מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא, ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא כשהוא חרש מגרש ברמיזה, שאין קידושיו קידושין מן התורה, כמו שביארנו, וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.

הלכה יח

המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה, ומשיגיע הגט ליד האב נתגרשה, גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה, אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסת בין קטנה בין נערה.

הלכה יט

קדשה אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר, הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה, ואם לאו, אינה מתגרשת עד שתבחין, ואם גירשה, אינה מגורשת.

הלכה כ

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר: רוצה אני, ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו: עשה מה שישראל אומרין לך, ולחצו אותו ישראל ביד הגויים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר: רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בגויים: רוצה אני, ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו, אינו גט.