הלכות גזילה ואבדה פרק י

הלכה א

גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

בשהודו הבעלים שאמת טען הגוי [המוכר, או יעידו עדי ישראל שהאמת טען הגוי המוכר]. וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את הגוי שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את הגוי, אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן הגוי, אע"פ שאינן מודין לגוי ואע"פ שאין שם עדים שאמת טען הגוי. שהרי אומר הלוקח לבעלים: אם גזלן הוא הגוי, למה לא תבעתם אותו בדיניהם?

[השגת הראב”ד]: בד"א בשהודו הבעלים וכו'

אמר אברהם: זה המחבר היפך וערבב התחיל בכאן בשמעתא דגיטין הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות ולא השלים ותפס דרך אחרת שלא היתה צריכה ואח"כ חזר לסוף אותה השמועה דאמרינן אין אנפרות בבבל ואילו השלים אותה כמו שהיא באותה השמועה היה טוב ויפה והיה אדם למד מדבריו מה שאמרו הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שמשתבשין בה בני אדם בפירושה והוא רוצה לומר משום תקנת סיקריקון כלומר שלעולם אינה נקנה אפילו אחר תקנת רבי שמאחר שאינו גזלן מפורסם אינה משתקעת בידו ולבסוף שידונו הבעלים עמו. עד כאן לשונו.

הלכה ג

הגויים המציקים לישראל ומבקשים להרגם אותו עד שיפדה עצמו מיד הגויים בשדהו או בביתו ויתננה למציק ואחר כך יניחנו, כשירצה המציק למכור אותה הקרקע, אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם ואם אין ביד הבעלים ליקח או ששהה הקרקע ביד המציק שנים עשר חדש, כל הקודם ולקח מן המציק זכה, ובלבד שיתן לבעלים הראשונים רביע הקרקע או שליש המעות מפני שזה המציק מוכר בזול. הואיל וקרקע שאינה שלו הוא מוכר הרי זה מוכר בפחות רביע או קרוב לו וזה רביע של בעלים, שהרי מחמת שהיא שלהן מוכר בזול. לפיכך הלוקח מן המציק בשלשים, נותן לבעלים עשרה או נותן להם רביע הקרקע ואחר כך יקנה הכל, ואם לא נתן, הרי רביע הקרקע כגזל בידו.

הלכה ד

היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה.

הלכה ה

אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך שומעין לו. אמר הנוטע: הריני עוקר אילני אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.

[השגת הראב”ד]: אמר לו בעל השדה עקור וכו'

כתב הראב"ד נראה לי שאין אומרין כך בארץ ישראל מפני ישוב ארץ ישראל. עד כאן לשונו. [השגת הראב”ד]: מפני שמכחיש את הקרקע

אמר אברהם: אפילו בחוצה לארץ כיון שמכחיש את הקרקע וזה מוסיף הוא דאית ליה נמי משום ישוב א"י. עד כאן לשונו.

הלכה ו

החצרות הרי הן ראויין לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות. לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חברו שלא מדעתו, הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו, והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום.

הלכה ז

היורד לשדה חברו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה: שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח. ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה, כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה.

הלכה ח

היורד לשדה חברו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראין שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין לו וידו על העליונה.

הלכה ט

היורד לתוך חרבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה. ואם אמר בעל הבנין: עציי ואבניי אני נוטל בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע. אמר לו בעל הקרקע: טול מה שבנית שומעין לו.

הלכה י

כל מי ששמין לו, בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר: יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנין בפחות שבשערים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה, וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אין צריך שבועה.

הלכה יא

כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר נתתי, והיורד לשדה אומר: לא נטלתי, היורד נאמן ונשבע שלא נתן לו כלום ונוטל. שהרי אומרין לבעל השדה: עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן, היאך נתת?

אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה: תן לו, ואמר: נתתי, אע"פ שעדיין לא נשבע היורד, הרי בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת שנתן ויפטר, שהקרקע בחזקת בעליה.

הלכה יב

בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר כך גירשה, אם היה הבעל עצמו אריס, נסתלק בעל נסתלקו אריסיו, שלא ירדו לה אלא על דעת הבעל ושמין להם וידם על התחתונה. ואם אין הבעל אריס על דעת הקרקע ירדו ושמין להם כאריס.