הלכות טומאת מת פרק ב

הלכה א

הנפל אף ע"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין, מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת, שנאמר: הנוגע במת לכל נפש אדם. וכן כזית מבשר המת בין לח בין יבש כחרש, מטמא כמת שלם. והנצל בבשר מטמא בכזית. איזהו נצל?

זה הבשר שנמוח ונעשה ליחח סרוחה, והוא שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת, שאם קרשה בידוע שהוא מבשרו, ואם לא קרשה, אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא.

הלכה ב

אע"פ שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן, אמרו חכמים: תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית.

הלכה ג

אבר שנחתך מן האדם החי, הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל, אפילו אבר קטן של בן יומו. שהאיברים אין להם שיעור, שנאמר: כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב. והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברים. מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב. במה דברים אמורים?

כשהיה האבר שלם כברייתו: בשר וגידים ועצמות, שנאמר: או בעצם אדם עצם שהוא כאדם, מה אדם בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות, אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהן אף על פי שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהן עצם הרי הן כשאר הבשר. חסר מן העצם של אבר כל שהוא, הרי האבר כולו טהור. חסר מבשרו: אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם, הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל, ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובשר הפורש מן החי טהור. וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור.

הלכה ד

אבר הפורש מן המת, מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת, והוא שיהיה שלם כברייתו: בשר וגידים ועצמות. חסר עצמו, אם נשאר עליו בשר כזית, מטמא כמת שלם. חסר הבשר ולא חסר העצם, אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי, מטמא כמת שלם, ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר.

[השגת הראב”ד]: אם נשאר עליו כדי לעלות לו ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'

אמר אברהם: טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנה הטעתו שראה מה שאמרו ואלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חסרון העצם לא כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר דוקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אע"פ שחסר העצם מטמא במגע ובמשא והוא עצמו הולך על זה הדרך למטה בדף השני.

הלכה ה

מוח שבתוך העצם, הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ. לפיכך קולית המת, והוא עצם הסתום משני קצותיו, אם יש בתוכה מוח כדי לעלות ארוכה, הרי זה כמת שלם. היה בה מוח המתנדנד, אם יש בו כזית הרי זה מטמא באהל, אף על פי שהעצם סתום מכל צדדיו, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שיתבאר. שהמוח כבשר לכל דבר.

הלכה ו

האבר והבשר המדולדלים באדם ואע"פ שאין יכולין לחזור ולחיות, הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת. מה בין אבר מן החי לאבר מן המת?

אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים, ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כמפורשים מן המת השלם ומטמאין בשיעורן.

הלכה ז

ובין אבר מן החי בין אבר מן המת אין להן שיעור. אמרו חכמים: מאתים שמונה וארבעים איברים יש באיש, כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם ואין השינים מן המניין. ובאשה מאתים ואחד וחמשים. כל אבר מהן שפירש כברייתו בין מן החי בין מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל, חוץ משלשה איברים יתירות שבאשה שאינן מטמאין באהל. וכן אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן: אם נספרת ע"ג היד עולה למניין רוב האיברים, ואם אינה נספרת ע"ג היד מטמא במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל, וטומאתה מדברי סופרים. ואם היה בה צפורן, הרי היא כשאר האיברים. ומפני מה גזרו טומאה על אצבע שאינה נספרת?

גזירה משום הנספרת. ולמה לא טמאוה באהל?

עשו לה היכר כדי להודיע שטומאתה מדבריהם משום גזירה, כדי שלא ישרפו על טומאתה תרומה וקדשים.

הלכה ח

עצמות המת שאין עליהם בשר, אם נכרת בהן צורת עצמות, הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל כמת שלם, שאני קורא בהם עצם אדם. ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת: השדרה והגלגולת ורוב בניינו ורוב מניינו.

השדרה כיצד?

שדרה שהיא שלימה, הרי היא כמת שלם, ואם חסרה אפילו חוליא אחת מי"ח חליות, הרי היא כשאר העצמות.

הגלגולת כיצד?

גלגולת שהיא שלימה, הרי היא כמת, ואם חסרה כסלע הרי היא כשאר העצמות. היו בה נקבים קטנים כולם מצטרפין לכסלע.

כל בניינו של אדם הוא: שתי השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ורוב בניינו של מת, הרי הוא כמת שלם. כיצד?

כגון שתי שוקיו וירך אחת, אם חסר רוב בניינו כל שהוא, הרי הן כשאר העצמות.

רוב מניינו כיצד?

רוב מניין עצמות כגון שהיו קכ"ה עצם, הרי אלו כמת שלם, היו קכ"ד הרי הן כשאר העצמות. אף ע"פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו, אין משגיחין בו אלא על מניין רוב כל אדם, אלא אם כן היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למניין כמו שביארנו.

הלכה ט

שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין ולא רוב בניין ולא שדרה שלימה ולא גלגולת שלימה, אם היה בהן רובע הקב, הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאהל, היו פחות מרובע אפילו עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל.

הלכה י

היה עצם אחד, אפילו יש בו רובע, הרי זה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה. לפי שנאמר: כל הנוגע בעצם, למדו מפי השמועה: אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. ולפי שטומאתו הלכה, הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים.

הלכה יא

מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב, מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת, ואינו מטמא במגע לפי שאי איפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד, ואפילו גבלו במים אינו חבור.

הלכה יב

דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל, שנאמר: בנפש האדם, ונאמר: כי הדם הוא הנפש. וכמה שיעורו?

רביעית. אפילו תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית, מטמא באהל המת.

הלכה יג

דם החי אפילו דם נחירה, הרי זה טהור כל זמן שהוא חי. נתערב הדם שיצא ממנו באחרונה סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו אחר שמת וכל התערובות רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה, אפילו חצי רביעית מחיים וחצייה אחר מיתה, הרי זה נקרא: דם תבוסה ומטמא במשא ובמגע ובאהל, אלא שטומאתו מדברי סופרים.

הלכה יד

הרוג שהיה מוטל על המטה ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומא ומת והרי הדם מנטף אחר מותו ויורד לאותה גומא, הרי כל הדם שבה טהור, שטיפה טיפה ראשונה ראשונה בטלה כדם שיצא מחיים. יצא ממנו רביעית דם בלבד וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה, הרי זו ספק טומאה כשאר הספקות והנוגע בה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה טו

הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר: או במת או בעצם אדם או בקבר. ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכתליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל. אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת, וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא. לפיכך אם גרר הגולל בחבלים עד שכסה בו את המת או גררו או שמטו מעל המת, או שגרר הדופק עד שהעמיד עליו הגולל או שמטו בחבלים מתחת הגולל, הרי זה טהור. ודברים שסומכין את הדופק והם הנקראין דופק דופקין, הרי הן טהורין.

[השגת הראב”ד]: וטומאתן מדברי סופרים וכו'

אמר אברהם: לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר"ע ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה וגולל ודופק הלכתא גמירי לה ולר"ע מגע גולל ודופק מאשר יגע ואהל מעל פני השדה דמשמע מאויר אבל משא אין בהם.

הלכה טז

שדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה היא הנקראת בית הפרס, ועפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בה עצם כשעורה ואינה מטמאה באהל. וכן כל ארצות העכו"ם עפרן מטמא במגע ובמשא, מפני העצמות שאין נזהרין בהן. וטומאת בית הפרס וארץ העכו"ם מדברי סופרים כמו שיתבאר.