הלכות מעשר פרק ט

הלכה א

בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים. אבל עמי הארץ פירותיהן ספק ואין נאמנין לומר מעושרין הן וזהו הנקרא דמאי.

הלכה ב

והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה, ומעשר שני שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי, מפני שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה. לפיכך אומר ללוי או לעני: הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרות.

הלכה ג

אף על פי שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות לו שם ואינו מפריש, ואומר: עישור מה שיש כאן מעשר עני כדי לקבוע מעשר שני. שמעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע.

הלכה ד

כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני, אין מברכין עליהן, לפי שהוא ספק. לפיכך מותר להפריש כשהוא ערום.

הלכה ה

כיצד מעשרין את הדמאי?

מפריש כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה מן הכל ומניחה בצד הפירות ואומר: זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו. ואח"כ אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר, הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונוטל אותה ונותנה לכהן, שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה, ואחר כך מפריש מעשר שני.

הלכה ו

ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי. ואם רצה אומר: מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם והרי הוא מחולל על המעות. וכן הלוקח ככר מן הנחתום מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה ואומר: אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו. והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי, הרי הוא חלה, ומעשר שני בצפונה או בדרומה והרי הוא מחולל על המעות ואוכל.

הלכה ז

וכן המזמין את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר על שאר הסמוך לו. ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות. מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי, אע"פ שאינו ברשותו. אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו.

הלכה ח

כיצד?

היו לו מאה תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת, אומר: שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון, תשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני, ולמחר מפריש ואוכל.

הלכה ט

וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת, שהרי הקדים תנאי, וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר.

הלכה י

נתן לו עם הארץ כוס לשתותו אומר: מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בפי הכוס והרי הוא מחולל על המעות, ושותה ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס.

הלכה יא

וכן אם זימנו חברו לשתות בשבת, מתנה כתנאי זה מערב שבת על כל מה שירצה שיסעוד אצלו. וכן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, נוטל גרוגרת אחת ואומר: זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול, וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה ומעשר שני הוא העשר האחרונות והרי הוא מחולל על המעות ונותן הגרוגרת שהפריש לכהן. והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני, שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בעל הבית ומעשר שני משל פועל.

[השגת הראב"ד דין]: וכן פועל שאינו מאמין לבעל וכו' עד ומעשר שני משל פועל

אמר אברהם: אינו יודע מה צורך לתנאי בית דין לכל מה שכתב ובמשנה לא בא תנאי בית דין אלא על מה שאמר ת"ק וחושך גרוגרת אחת דברי רבי רבן שמעון ב"ג אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט ממלאכתו של בעל הבית ר' יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין כלומר תנאי בית דין הוא שאותה הגרוגרת שיתן לכהן ת"מ שלא ימעט אותה ממאכלו ויאכל חליפי' משל בעל הבית מן התשע הנשארות לו.

הלכה יב

הנחתומים לא חייבום חכמים להפריש מעשר שני מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה והלוקח מפריש מעשר שני. במה דברים אמורים? במוכר בחנותו או על פתח חנותו, אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר, חייב להפריש אף מעשר שני.

הלכה יג

שנים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות, אף ע"פ שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק עם הארץ. כיצד?

היו מחצה למחצה ונוטל בחציו מאתים לוג יין, הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג, שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל שדרכו בגת. וכן אם היה שליש או רביע, מפריש לפי חשבון.

[השגת הראב"ד דין]: שנים שבצרו כרמיהן וכו' עד חלק עם הארץ

אמר אברהם: המשנה כך היא שנים שבצרו כו' לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא ופירשו בירושל' מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי ופירשו עוד חצי חלקו שביד חברו דמאי לפי שאינו מעשר חצי חלק חברו אלא מספק ברירה לפיכך המעשר שלו וקשיא לי מתניתין דבתרה שנים שקבלו שדה באריסות או שנשתתפו יכול הוא שיאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אלמא יש ברירה ונ"ל שהוא קנס לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת אחת שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם ומה לזה שעירב פירותיו עמו.