סימן א: מנוי השופטים בארץ ובחו"ל

סעיף א

בזמן הזה דנים הדיינים דיני הודאות והלואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חברו, שהם הדברים המצוים תמיד ויש בהם חסרון כיס. אבל דברים שאינם מצוים אע"פ שיש בהם חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים שאין בהן חסרון כיס אע"פ שהן מצוים כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחברו (פירוש: שתוקע בקול באזנו ומבעיתו) וכסוטר את חברו, (פי' מכה ידו על הלחי) וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכין בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס.

סעיף ב

אדם שחבל לחברו אין מגבין דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל נזק צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת ורפוי מגבין.

הגה: ויש אומרים שאף רפוי ושבת אין דנין (טור בשם הרא"ש), ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם (ד"מ לדעת מהרא"י בפסקיו סימן רח וכמו שיתבאר סימן ה).

סעיף ג

בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דיינים שאינן סמוכים בארץ ישראל מפני שהוא דבר שאינו מצוי, אבל אדם שהזיק בהמת חברו משלם נזק שלם בכל מקום, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת (להן) מתחילתה הרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים (אף) שאינם סמוכים בא"י, וכן מי שגנב או גזל מגבין ממנו הקרן בלבד.

הגה: ויש אומרים דוקא גזילות דשכיחי כגון כופר בפקדון וכדומה, אבל גזילה ממש לא שכיחא ואין דנין אלא אם כן הגזילה קיימת שמחייבין להחזירה (נ"י ריש פרק החובל).

סעיף ד

דיני דגרמי וכן דין המוסר דנין אותן גם דיינים שאינם סמוכים בא"י.

הגה: עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם וא"א למהדר, דנין אותן ומחייבין אותן לשלם (מרדכי ריש פרק החובל ועיין לקמן סימן כט ס"ב).

סעיף ה

אע"פ שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס. וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו.

הגה: ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי שאדע עד כמה אתפוס, אין שומעין לו אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר (טור בשם הרא"ש פרק החובל וספ"ק דב"ק). וכל זה דווקא בקנסות הכתובים אבל בקנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמם על תקנתם גובים בכל מקום (כמו שיתבאר בסימן ב, מרדכי ס"פ השולח).

סעיף ו

המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו.

הגה: (ועיין לקמן סימן ת"כ סעיף לח, ועיין לקמן סימן ב אם נתחייב לו מלקות אם יכול לפדות עצמו בממון).