סימן מט: שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ודין טעות השמות והסכום

 סעיף א

אם יש ללוה או למלוה שני שמות אינו צריך לכתוב אלא שם העיקר ואם כתבו שם הטפל לבד כשר. ואין צריך לכתוב החניכה (פירוש: שם שמלוין אותו לשם העצם) או כהן ולוי אלא אם יהיו בעיר שנים ששמותיהם שוים.

סעיף ב

צריך שיכירו העדים ששם הלוה פלוני בן פלוני. ובשטר המכר, שם המוכר, ובשובר, שם הלוה והמלוה, ואם שטר המלוה הוא בלא קנין, צריכין להכיר אף שם המלוה, ואם אינם מכירים אותם, אפילו אשה או קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם, והיכי דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא, לצורבא מרבנן מקבלינן (משום דאין דרך צורבא מרבנן לדקדק (ב"י ריש סימן כ"ט בשם רשב"ם), ויש אומרים דוקא באשה אין דרכו לדקדק משום דאין דרכן להסתכל בנשים כמו שנתבאר באבן העזר (סי' ק"י), אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת"ח לשאר גברי וכתב בעל המחבר בספרו ב"י (בחו"מ סי' כ"ט) שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהפך) לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלינן דודאי מדקדק והשתא הדר ומשקר.

הגה: וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה, השטר כשר, ואמרינן דטעה, כמו שאמרינן אחריות טעות סופר (הרא"ש כלל נ"ח סימן ל"ב, וכדלעיל ריש סימן ל"ט).

סעיף ג

כל שהוחזק שמו שלושים יום בעיר, כותבים אותו שם ואין חוששין שמא שינה שמו לעשות קנוניא (פירוש: רמאות).

סעיף ד

אי קרו ליה ועני מחזקינן ליה בההוא שמא לחובתו, כגון שקרא את עצמו ראובן, וכתוב שטר עליו: ראובן לוה משמעון, וטוען השתא לאו ראובן שמי, אי קרו ליה ראובן ועני, אף על גב דלא אתחזק ל' יום בהאי שמא, חייב.

סעיף ה

יצא לפנינו שטר וטען הלוה ואמר: אינו חייב כלום שמא רמאי אחר העלה שמו (כשמי) והודה לזה, או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי הוא והעלה שמו כשם בעל חובי, מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים, אין חוששין לדבריו.

סעיף ו

מי שהוחזק בשם כינוי בעיר, וכתבו עליו שטר, באותו כינוי ואח"כ נודע שהיה לו כינוי אחר, או שטעו בשם הלוה או המלוה וכתבו: ראובן במקום שמעון, או שטעו סכום המעות, יכתבו שטר אחר, (והוא הדין בשאר טעות) ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותם, (ויש אומרים דאפילו כתבו שטר כשר לא שייך בשטרות לומר עשו שליחותן כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר עדיין נתינה לבעליו (ר"ן פרק התקבל), ויש אומרים דאין שייך בשטרות כלל לומר כבר עשו עדים שליחותן (נ"י בשם רשב"א). ויש מי שאומר שאפילו אם לא כתבו אחר, אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר, כשר.

סעיף ז

היו שנים בעיר אחת ושם כל אחד מהם יוסף בן שמעון, אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חברו, אם יש בו קנין, שיאמר לו: שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך.

הגה: דבריו סותרים זה את זה, בכאן דלפי האי טעמא שיכול לומר: האי שטרא שלי והחזרתיו לך, אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין, אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאים שטר זה על זה, מטעם דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה, ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין (כדלעיל סוף סימן ל"ט) ולכן כתב כאן בתחילה דבעינן שטר שיש בו קנין, ואם כן יש סתירה בדבריו. ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם שכל אחד יאמר לא עלי נכתב שטר זה, אלא על חברי, אלא אם כן באו עידי השטר בעצמם ואמרו: זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה, ואם עדים אחרים העידו כן, יש לו דין מלוה ע"פ, ואם היה אחד מהם קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מהאחר, ומה תקנתם, יכתבו שם זקנם ואם גם שם זקנם שוה יכתבו שום סימן.

הגה: יש אומרים דאם הם משני עיירות מוציאים שטר חוב עליהם, דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר (טור בשם הר"ר ישעיה), ויש אומרים דאין כותבין שם העיר בשטרות (רמב"ם פי"ז מהל' מלוה וטור סי' ס"א) וכן נוהגין, מיהו ודאי אם הם מב' עיירות, וכתב שם העיר של אחד מהן, לא גרע מסימן, וליכא למיטעי באחר כלל, כן נראה לי אם שני יוסף בן שמעון בעיר אחת והאחד מת אביו וכתב בשטר יוסף בן שמעון שליט או נר"ו כמו שכותבין על מי שאביו חי, אם כתבו העדים אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א, הוי סימן. אבל אם כתוב בשטר אני יוסף בן שמעון שליט"א או כיוצא בזה, לויתי מפלוני וכו' והעדים חתומים למטה, אין זה סימן, דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך, והעדים לא דקדקו בכך, דלאו אכולה מילתא קא מסהדי (ב"י בשם הרשב"א), אבל הם מוציאים שטרות על אחר, ולא יכול האחר לומר: לא נתחייבתי לך אלא לחבירך ששמו כשמך, שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה בשלו.

הגה: אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו, אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אינן יכולין להוציא ממנו (נ"י בשם הריטב"א) אלא בהרשאה שיתנו זה לזה (ד"ע), ואם יש בידו שובר מאחד מהם, אין שום אחד מהם יכול לתובעו, שיאמר לכל אחד מהם: אתה כתבת לי זה השובר, ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה, יגבה אחד מהם, שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד, ואם יטעון פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר אחד כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי, טענתו טענה ולא יועיל הרשאה.

סעיף ח

במה דברים אמורים, כשאין משולשים לא בשטרות ולא בשובר, אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר, על בעל השובר להביא ראיה.

סעיף ט

מלוה א' שהלוה לשני יוסף בן שמעון בב' שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד, ונמצא אצל המלוה שובר מקוים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, ולא היה השובר משולש, ונמצאו שני השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים, הורע כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים.

סעיף י

שני יוסף בן שמעון שלוה אחד מהם מאחר ונמצא לאחד מהם שדה שקנה מיוסף בן שמעון השני, או שהיו שותפים בו, אין המלוה יוכל לטרוף השדה ולומר: אם לך הלויתי, מוטב ואם לחברך הלויתי כיון שאין לחבירך בני חורין הרי לקחתי שעבודי, וכן כשהם שותפים לא יוכל לגבות החצי ממה נפשך, לפי שאין נכסי בעל חוב משועבדים אלא מטעם ערב, והערב אינו משתעבד אלא במקום שיוכל לתבוע מהלוה עצמו, וכיון שאינו יכול לתבוע מהלוה עצמו, אינו יכול לגבות מנכסיו, נמצא שהערב לשני יוסף בן שמעון, בין לשני מלוים בין למלוה אחד, כשם שאינו יכול לתבוע מהן, כך אינו יכול לתבוע מהערב.