סימן ש: ששנים שהפקידו אחד מאה ואחד מאתיים וכל אחד תובע מאתיים
סעיף א
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, וכל אחד משניהם אומר: אני הוא שהפקדתי המאתים, והשומר אומר: איני יודע, ישבע כל אחד מהם שהפקיד ק"ק ויתן ק"ק לזה וק"ק לזה, ונמצא מפסיד מנה מביתו מפני שפשע, שהוה ליה לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. ואי אינהו לא תבעו ליה כל חד בברי, אם בא לצאת ידי שמים חייב, אבל בדיני אדם פטור. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו וכל אחד אומר: הק"ק שלי, נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונח אצלו, (ויש אומרים דיהא מונח ביד בית דין) (מרדכי פרק המפקיד ועיין בב"י) עד לעולם, או עד שיודה האחד לחברו, שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאינכם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך אחד לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל המאה ומי בעל המאתים, ואפילו בבא לצאת ידי שמים פטור. (ויש אומרים דאם תבעו ליה חייב, בבא לצאת ידי שמים אפילו בכי האי גוונא) (טור).
סעיף ב
וכן אם הפקידו אצלו שני כלים, אחד גדול ואחד קטן, וכל אחד אומר אני בעל הגדול, ישבעו שניהם, ויתן הגדול לאחד מהם ודמי הגדול לשני, וישאר לו הקטן. ואם הביאום בכרך אחד כאחר, נותן הקטן לאחד ודמי הקטן לשני, והשאר יהיה מונח עד שיודה האחד לחברו או עד לעולם.
סעיף ג
וכן מי שתבעוהו שנים, זה אומר: אני הוא בעל הפקדון, וזה אומר: אני הוא, והשומר אומר: אחד מכם הוא ואיני יודע מי הוא, ישלם לשניהם.
הגה: ואי אינהו לא תבעי ליה, פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים, אבל אם אמר: אביכם של אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה מכם, חייב בבא לצאת ידי שמים (טור).
סעיף ד
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה, ישלם לשניהם. ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו, מניח הבהמה ביניהם ומסתלק, ותהיה מונחת עד שיודע האחד לחברו או עד שירצו לחלק אותו.