סימן קכו: נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו

 סעיף א

כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון, בין שהוא כתב העובדי כוכבים בין שהוא כתב ישראל, כגון פרובינצאל וכיוצא בו. אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר, פסול.

הגה: ויש מכשירין (הראב"ד). ונראה לי דאפילו למאן דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם נתנו בסיני והיו קרובים בלשון, וכלשון אחד דמיא, ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקודש ורובו לשון ארמית. אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית, ואין בו רק מלות לשון הקודש, אין זה מקצתו בלשון אחר. אי נמי דדוקא בתורף הצורך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת לכל אדם או שאר מלות, אינן צריכין ואין רק כפל דברים שנוהגין לכתחלה, כן נראה לי ליישב המנהג. ונהגו לכותבו בלשון ארמית ובכתב אשורי.

הגה: ואין להכשיר בכתב אחר, רק במקום עיגון ושעת הדחק, כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשובת הרא"ש כלל מ"ה). וע"ל סי' קכ"ה סעיף ט"ו.

סעיף ב

בשלישי, ברביעי, בחמישי, מלאים יו"ד. בשני, בששי, חסרים.

סעיף ג

יום ראשון יכתוב באחד בשבת.

סעיף ד

ביום ראש חודש יכתוב ביום אחד לירח פלוני.

הגה: ויש אומרים דכותבין באחד לירח (מרדכי פרק המגרש), ומכח זה יש נמנעים לתת גט בר"ח (כך כתוב בסדר גיטין). בשני, יכתוב בשני ימים. בשלשה, בארבעה, כולם לשון זכר בה"א לבסוף.

הגה: ויכתוב: ימים עד עשרה; בשני ימים, בשלשה ימים וכו', (בסדר גטין), ומכאן ואילך יכתוב: יום אחד עשר, יום שנים עשר, יום וכו' (מרדכי פ' המגרש); כתב: ימים, לא מיפסל בדיעבד אם כבר ניתן, וכל שכן בשעת הדחק (ב"י). כתב שלשה או שמנה מלא בוי"ו (בסדר ר"י מינץ), או שלא כתב בשני רק שני (בסדר גיטין), או שכתב ראשי תיבות, כגון שהיה לו לכתוב שנים עשר וכתב י"ב (בשם הרב מטרוני), כשר. וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם.

סעיף ה

בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה: בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם, שתים, שלש, ארבע, כולם בלא ה"א לבסוף. וכן אחת עשרה, שתים עשרה, עד עשרים. ומשם ואילך, עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש, המנין המועט לשון נקיבה, וכן לעולם.

הגה: ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם, אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם (כן משמע בטור וכן היא בסדרים). אחד ועשרים, שנים ועשרים וכו'; ואם כתב מנין המרובה קודם, או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם, כשר (ב"י). כתב לשון זכר במקום לשון נקבה, כגון שהיה לו לכתוב חמש וכתב חמשה, כשר. (בשם מהרי"ל).

סעיף ו

אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר, יכתוב: ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ראש חודש אייר. וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים. וביום שני של ר"ח יכתוב: באחד לירח פלוני, כי חשבונו מיום השני.

הגה: ויש אומרים שאין ליתן גט בשום ראש חודש (סדר הגיטין בשם סמ"ק ומרדכי פ' המגרש והגהות מיימוני וכל בו), וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון.

סעיף ז

אם השנה מעוברת, יכתוב באדר ראשון: לירח אדר ראשון, ובשני יכתוב: לירח אדר השני. (ואם כתב באדר הראשון: אדר סתם, כשר. אבל אם כתב בשני סתם, הגט פסול (ב"י בשם הרא"ש והר"ן). ומלת ראשון יכתוב מלא וי"ו (מ"כ בתיקון). ניסן מלא; אייר, בשני יודי"ן (הכל בסדר); ואם כ' בחד יו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק (ת"ה סימן רל"ב). ויש נמנעין ליתן גט באייר, אך במקום הדחק נותנין וכותבין בב' יודי"ן. סיון, מלא יו"ד (גם זה בסדר גיטין). תמוז, מלא וי"ו. אלול, מלא וי"ו. תשרי, בחד יו"ד. מרחשון, חד וי"ו. (דברי הרב). כסלו, חסר יו"ד (ת"ה סימן רל"ג) ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד).

סעיף ח

יש נוסחי גיטין שכתוב בהם: איך אנא פלוני בן פלוני, ואינו מכוון, ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך. וכן יש נוסחאות שכתב בהם: ולאתריהון דאבהתיכו, ויש ליזהר מלכותבם.

סעיף ט

לא יכתוב: ודין, מלא, אלא חסר יו"ד. ולא יכתוב: ואיגרת, מלא יו"ד, אלא: ואגרת.

סעיף י

דתיהוייין, דתיצבייין, שלשה יודי"ן רצופין. ונהגו לכתבם בחמשה יודי"ן: דיתיהוייין, דיתיצבייין.

הגה: ויש לכתוב הכל בשיטה אחת: דיתיהוייין, דיתיצבייין; אבל אם כתב די בשיטה אחת, והשאר בשיטה שניה, יש פוסלין (מהרי"ו ומהרי"ל, כן הוא בסדרים בשמם).

סעיף יא

יאריך וי"ו דתירוכין ווי"ו דשיבוקין ווי"ו שניה דוכדו, שמא ידמו ליו"ד.

הגה: נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת, אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו).

סעיף יב

יכתוב: תרוכין, שבוקין חסרי יו"ד ראשונה, אבל פיטורין מלא, בשני יודי"ן.

הגה: ויש אומרים דפטורין גם כן חסר יו"ד ראשונה (בסדר גיטין דמהרי"ל ובסמ"ג), וכן נוהגין. ולכן צריך להאריך ג"כ וי"ו של פטורין (כך כתב המרדכי). ונהגו לכתוב בגט בתחלה: שבוקין, פטורין, תרוכין, ואחר כך פש"ת, ואחר כך תש"פ; ואם שינה בזה, אין עיכוב בדבר.

סעיף יג

למהך, חסר יו"ד.

סעיף יד

יזהר יפה ברגל של ה"א של למהך שירחיקנה מגגה; וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר, אלא שבזה צריך ליזהר יותר.

סעיף טו

לא יכתוב: לאתנסבא, אלא: להתנסבא. (ואנש, חסר יו"ד) (מרדכי). דילג ה' דלהתנסבא, וכתב: לתנסבא, כשר (רשב"א אלף קס"ג).

סעיף טז

על דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב, שלא יהיה בו משמע שתי עניינות.

סעיף יז

לא ימחא, באל"ף.

הגה: ואם כתב בה"א וכבר ניתן הגט, כשר (ב"י). ואם נכתב ימחי ביו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתיקון).

סעיף יח

צריך שלא יהא בשיטה אחרונה, לא ספר תרוכין ולא גט פיטורין ולא אגרת שבוקין, אלא כדת משה וישראל לבד; ויעשה ממנה אותיות גדולות, כדי שלא יסיים באמצע שיטה, משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת, ואין ראוי לעשות כן. ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל, לא נפסל בכך.

סעיף יט

אם כתב: וישראל, אל"ף למאן דאמר, כאחד, לא נפסל בכך. (ודוקא בדיעבד או במקום עיגון, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו).

סעיף כ

כיון שאנו מכירין סגנון הדבר, אין לפוסלו בשביל דילוג אות אחת.

סעיף כא

אם כתב: ברביעי עשרים יום לירח שבט, ודילג ולא כתב: בשבת, וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב: עשרים, הגט כשר. (ויש חולקין ופוסלין בכהאי גוונא) (ריב"ש סימן קי"ו).

סעיף כב

אם לא האריך ווי"ן שאמרנו, או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו, או שלא כתב היודי"ן היתירות, הרי זה גט פסול, חוץ משתי יודי"ן הנוספות בדיתיהווייין ודיתיצבייין, שאינו אלא מנהג, (ויש אומרים דאם לא כתב דיתהוייין רשאה, רק כתב: זאת תהא רשאה, עדיף טפי) (הר"ן פ' המגרש ובעיטור). ויש אומרים שאם לא ערער הבעל, כשר. ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל, אלא אם כן כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו.

סעיף כג

אייר, יש לכתבו לכתחלה בשני יודי"ן (וע"ל סעיף ז').

סעיף כד

כסלו, חסר יו"ד.

סעיף כה

אם הוה ליה לכתוב בשנים עשר וכתב: בי"ב, כשר.

סעיף כו

למנין, בחד יו"ד.

סעיף כז

שאנו מנין, בלא וי"ו.

הגה: ואם כתב וי"ו, אין לפוסלו בשעת הדחק; ואם נהגו לכתוב כך, אין לפוסלו. והוא הדין אם כתב: למנין שאנו מונין (במתא), וכל כיוצא בזה (ריב"ש סימן שי"ד).

סעיף כח

דיתבא על נהר פלוני, בחד יו"ד. (ואם כתב: (לה) די יתבא, כשר) (ב"י).

סעיף כט

במתא פלונית דמתקריא פלונית, בלשון נקבה.

סעיף ל

נהגו לכתוב: העומד במקום פלוני, קודם וכל שום.

הגה: ויש אומרים דיש לכתוב החניכה קודם העומד במקום פלוני וכו' (בפסקי מהרא"י סימן רמ"ז וע"ש), וכן נוהגין במדינות אלו. נהגו לכתוב: פלוני בן פלוני, ולא בר פלוני; ואם כתב: בר, הגט כשר (מהרי"ק שורש כ"ו).

סעיף לא

נהגו לכתוב: וכל שום דאית לי ולאבהתי.

סעיף לב

אם כתב: בדלא אניס, במקום בדלא אניסנא, לא נפסל. (וכותבין: אניסנא, מלא, ביו"ד אצל הנו"ן) (מהרי"ו).

סעיף לג

נהגו לכתוב: פטרית קודם ושבקית; ונהגו לכתוב: ותרוכית, בוי"ו אחר הרי"ש.

סעיף לד

יתיכי, בג' יודי"ן. ליכי, בשני יודי"ן.

סעיף לה

נהגו לכתוב: דהוית, תיבה אחת.

הגה: אם לא כתב: מן קדמת דנא, רק כתב: דהוית אנתתי (מצא כתוב בתיקון), או דלג מלת אנתתי, (ר"ד כהן) או מלת דהוית (הגהות אלפסי פ' המגרש), כשר.

סעיף לו

אנתתי, בלא יו"ד אחר האל"ף.

סעיף לז

בנפשיכי, נהגו לכתוב בב' יודי"ן. (אם כתב חסר, כשר) (ד"ע וכן משמע במרדכי).

סעיף לח

להתנסבה, נהגו לכתבם בלא שום יו"ד. (ואם כתב יו"ד אחר ה"א, כשר). (הגהות מיימוני פ"ד ומרדכי בשם י"א סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד).

סעיף לט

בידיכי, בשלשה יודי"ן.

סעיף מ

נהגו לכתוב: מן שמי מן יומא דנן ולעלם. (ויש אומרים דאין כותבין: מן שמי) (סמ"ג וסמ"ק ותשובת רשב"א), (וכן נוהגין במדינות אלו).

סעיף מא

צריך לכתוב: והרי את מותרת לכל אדם. (לכתחלה טוב ליזהר לכתוב: הרי את, בשיטה אחת; אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות, כשר ליתנו) (מהרא"י סי' קמ"ג).

סעיף מב

מותרת, בוי"ו.

סעיף מג

די יהוי, נהגו לכתבו ב' תיבות. (אמנם אם כתב: דיהוי, תיבה אחת, כשר. ואף אם לא כתב רק: דהוי, כשר (מר' פ' המגרש), בשעת הדחק במקום עיגון) (ריב"ש סימן ר"ה).

סעיף מד

מנאי, נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם. ואם כתב יו"ד אחר המ"ם, לא נפסל בדיעבד (ב"י בשם הר"ן והרשב"א).

סעיף מה

נהגו לכתוב: תרוכין, שבוקין, פיטורין.

סעיף מו

בגט ארוסה כותבין: דהוית ארוסתי. ואם כתב: דהוית אנתתי, כשר. (ויש אומרים דהוא הדין להיפך, דכתב לאשתו: ארוסתי, כשר בדיעבד (ב"י).

סעיף מז

שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן נוגעין בהם, וכן היו"ד שעבודת גילולים האל"ף ושאחורי הצדי"ק שאינם נוגעים באות, אם התינוק קורא אותם יפה, אפילו הם בתורף, יש להכשיר במקום עיגון.

סעיף מח

אם נדבקו רגלי הי"ן לגגין, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם, יש להכשיר במקום עיגון, אפילו אם הוא בתורף, ויפריד בסכין (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו).

סעיף מט

אם חיסר תיבה אחת מהטופס, לא נפסל בכך. (וכל שכן אם חסר וי"ו שנייה של וכדו, וכתב, וכד (ב"י בשם תשובת הרשב"א), דמאחר שאין הענין משתנה, אין פסול בחסרון זה (כך כתב הרא"ש בתשובה). והוא הדין אם היו אותיות יתירות, כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סי' ר"ה). אבל אם נשתנה הענין, פסול. ולכן יש אומרים דאם כתב לבריאת עלמה, בה"א, שהגט פסול, דעלמה לשון נערה (הר"ד כהן); ויש מכשירין בשעת הדחק) (ב"י).

סעיף נ

אין לכתוב בגט: בביטול מיני מודעי (ועיין נוסח הגט לקמן בסימן קנ"ד).