סימן יז: היתר אשת איש שמת בעלה ואומרת: גרשתני, ודיני הערוה, ודין נשאת באיסור ובטעות

 סעיף א

אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה. במה דברים אמורים, בודאי אשת איש. אבל אם היא ספק מקודשת, או ספק מגורשת, קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גיטין מדרבנן, שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם, מהראשון דרבנן ומהשני דאורייתא.

סעיף ב

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו: גרשתני, נאמנת; חזקה, אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

הגה: יש אומרים דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשיש אומרים) או ליטול כתובתה (הגהת מיימוני פ"ב דגירושין). ויש חולקים וסבירא ליה דלכל דבר נאמנת (רמב"ם). ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח). אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, שכל שלא בפניו, מעיזה. וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר, מיקרי בפניו. (ויש חולקין וסבירא ליה דבעינן בפני בעלה ממש) (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קנ"ז) והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר: גרשתני, הני מילי היכא דליכא דמסייע לה, אבל היכא דאיכא דמסייע לה, מעיזה ומעיזה. ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה, אע"פ שכשיבא בעלה אומרת לו בפניו: גרשתני, אינה נאמנת, דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה, שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר שאפילו לא נשאת עדיין לאחר, אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת לו בפניו: גרשתני, אינה נאמנת. ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם, או שתובעת כתובתה, אינה נאמנת לומר: גרשתני, אפילו בפניו. יש אומרים דבמקום שנאמנת לינשא גובאת גם כן כתובתה (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קנ"ז). ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל נתבאר לעיל.

סעיף ג

אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו עליו שמת, אפילו עד אחד, אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת. ואפילו עד מפי עד, או אשה מפי אשה, או עבד או שפחה או קרוב, כשרים לעדות זו. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן, כשרים לעדות זו. אבל פסולי עדות דאורייתא, פסולים. ואם מסיחים לפי תומם, כשרים. וכן עובד כוכבים או ישראל מומר לעבודת כוכבים ולכל התורה כלה, אם הוא מסיח לפי תומו, נאמן.

הגה: לא בא עד בדרכים הנזכרים, רק יוצא קול הברה בעיר, שמת, אין משיאין את אשתו (ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' פ').

סעיף ד

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו, חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. ואלו הן: חמותה, (אפילו אינה עתה חמותה רק אם יבמה) (טור), ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. (וכן היא לא תעיד להם) (טור).

סעיף ה

כבר אמרנו שהעד שאמר: שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד, הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו.

הגה: ואפילו לא אמר ממי שמע, אלא אמר סתם ששמע, כשר, ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה. אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני, ואני ראיתי שמת, שואלים אותו: היאך ראית ובמה ידעת. אם העיד בדבר ברור, נאמן. ואם העיד בדברים שרובן למיתה, אין משיאין את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.

הגה: שמע מקול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו, משיאין אשתו (כך כתב המ"מ בשם התוספתא). ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו, עד שיודעין שמת. וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (סברת הרב וכך כתב הריב"ש סי' קמ"ט). וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו, דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת הרא"ש).

סעיף ו

בשעת הגזירות מתירים נשים על פי בעלי תשובה.

הגה: שמעידים מה שראו בעת צרה, אע"פ שהמירו דתן מכח אונס (תשובת הרא"ש כלל נ"ז). ריקים הממירים ופוחזים שחזרו בתשובה, אך לא בתשובה גמורה, אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהר"י בכתביו סימן ר"ך), או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סימן רכ"ד). והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין.

סעיף ז

בא אחד ואמר: הרגתיו, תנשא, דאין אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דבוריה. והוא הדין לעובד כוכבים שאמר מסיח לפי תומו: הרגתי את פלוני, שמשיאין את אשתו.

סעיף ח

אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה: מת בעליך, אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לבית דין ואומרת: מת בעלי. אבל אם בא העד שאמרה בשמו: מת, ואמר שלא אמר: מת, לא מהימנא.

הגה: ואין הבית דין צריכין לשלוח אחריו, אע"פ שהוא בעיר, אלא סומכין אעד מפי עד לכתחלה. (תשובת מהרי"ו סי' ט').

סעיף ט

עד אומר: מת ועד אומר: נהרג, אף על פי שהם מכחישים זה את זה, הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים, הרי זו תנשא.

סעיף י

שמעו קול שאומר: איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בחורבה, אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם.

סעיף יא

מצאו כתוב בשטר: מת איש פלוני בן פלוני, או נהרג, תנשא אשתו. ואפילו אינו מקוים. ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל.

הגה: וכן ראוי להחמיר. ואפילו אם יודעים שהוא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה"ד סימן ר"מ).

סעיף יב

מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאה דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו.

סעיף יג

זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה, במה דברים אמורים, ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מטתו, כך וכך עשו במטתו, הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם, ומשיאין את אשתו.

הגה: ודוקא לאלתר, כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו' אבל אם אינו לאלתר, לא מהני עדותן כלל (א"ז ומהרי"ו סי' מ"ה ופסקי מהרא"י סי' ר"ך). ואפילו הגדילו אחר כך, אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא"ז).

סעיף יד

כבר אמרנו שהעובד כוכבים שהסיח לפי תומו משיאין על פיו. כיצד, היה מסיח לפי תומו, ואמר: אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי. או שהיה מסיח ואומר: כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום, וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד, הרי זה נאמן. וישראל ששמע מעובד גילולים המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו.

הגה: וכן אם אמר: פלוני מת, במסיח לפי תומו, אע"פ שלא אמר דברים אחרים, מקרי שפיר מסיח לפי תומו (ריב"ש סי' שע"ז). ויש מחמירים (ב"י בשם הר"ן). במה דברים אמורים, בשלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה שם אמתלאה בשיחת העובד גילולים שמא נתכוין לדבר אחר, כמו שאמר לאחד: עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני, אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה.

הגה: וכן במקום שיש לחוש לשקרא, שלמדוהו לומר כך, אין סומכין עליו (ר"י נתיב כ"ג).

וכן אם שמע מערכאות של עובדי כוכבים שאמרו: הרגנו פלוני, אינם נאמנים, שהם מחזיקים ידי עצמם. בזה להתפאר, וכן כל כיוצא בדברים אלו.

הגה: ויש אומרים דכל ערכאות של עובדי כוכבים אינם נאמנים, אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא"ש). וכל זה דוקא בערכאות, אבל שאר עובדי כוכבים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של עובדי כוכבים, נאמנים (פסקי מהרא"י סי' ל"ד).

סעיף טו

עובד כוכבים שהסיח לפי תומו תחלה, אע"פ ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו.

הגה: אבל שאלו אותו תחלה: איה חברינו, ואמר להם שמת, אין זה מקרי מסיח לפי תומו. ודווקא ששאלו אותו העובד כוכבים עצמו, אבל שאלו עובד כוכבים אחר (פסקי מהרא"י סי' קס"א), או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא עובד כוכבים ומסיח לפי תומו שמת (תשובת מוהרם הלכות נשים), אע"פ שהיה אצל העובד כוכבים ששאלו, מיקרי מסיח לפי תומו. היו מדברים ביחד מן היהודי, ובא להם עובד כוכבים ואמר להם: במה אתם מדברים, ואמרו לו: מן היהודי אם הוא חי או מת, והגיד להם שהוא מת, לא מיקרי מסיח לפי תומו (בתשובת הריב"ש). היה ספק אם הסיח לפי תומו או לא, אין משיאין אשתו, דספיקא דאורייתא לחומרא. וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (ג"ז שם). יש אומרים הא דאמרינן דאם שאלו את העובד כוכבים תחלה לא מיקרי מסיח לפי תומו, היינו דוקא אם שואלו ישראל. אבל אם שואלים עובדי כוכבים אותו ומגיד, מיקרי מסיח לפי תומו, ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת"ה סי' רל"ט). ואם שאלו ישראל, והעובד כוכבים הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות, אע"פ שאינו מקרי מסיח לפי תומו ואסורה לינשא, מכל מקום אם עברה ונשאת ע"פ חכם שהתירה לא תצא, אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא"י סי' קל"ט).

סעיף טז

עובד כוכבים מסיח לפי תומו מפי עובד כוכבים מסיח לפי תומו, משיאין על פיו.

הגה: ואפילו לא העיד בפירוש שהעובד כוכבים הראשון הסיח לפי תומו, אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו (מהרי"ק שורש קכ"א). ויש חולקין בזה (תשובת הר"ן).

סעיף יז

יצא עובד כוכבים וישראל מעמנו למקום אחר, ובא העובד כוכבים ואמר: איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו אע"פ שאין העובד כוכבים יודע אותו האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר: קברתיו.

הגה: ודוקא בכהאי גוונא שאינו מזכיר שם המת, ואינו מכירו. אבל אם מכירו, לא בעינן קברתיו, במסיח לפי תומו, (המ"מ לדעת הרמב"ם וכך כתב מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש). וכן פשט המנהג. אפילו במקום דיש אומרים דבעינן קברתיו, לאו דווקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת, ולא אמר בדדמי, מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש). וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח העובד כוכבים לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך, מתו כלם, משיאים נשותיהם. ויש אומרים שצריך שיאמר: וקברנום.

סעיף יח

בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים: כשתלך למקום פלוני, אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל, או כשהוחזקו שנים וידוע שאחד קיים.

הגה: ויש אומרים דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו, אבל אם לא הזכיר שם עירו, אע"פ שיודעין שנאבד אחד, לא מהני אע"פ שהזכיר שמו (תשובת הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש קפ"ה). ויש מקילין. ויש אומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד, בעינן שיזכיר עירו. אבל אם מזכיר שמו ושם אביו, לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכך כתב מהרי"ק שורש קע"ו). ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש קפ"ה ותשובת הרא"ש).

סעיף יט

ישראל שאמר: מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרים באומד הדעת: פלוני הוא, עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר: אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת, מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא, תנשא אשתו.

הגה: והוא הדין בעובד כוכבים המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י).

סעיף כ

מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם, ואחר כך הוא בעצמו מעיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב, סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין.

סעיף כא

אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ואפילו אם הוכחשו בבדיקה, כשרים. ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם), אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ).

סעיף כב

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה.

סעיף כג

ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני, או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו, הרי אלו משיאין את אשתו.

סעיף כד

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום וחיישינן לשאלה. ואפילו היו להם סימנים בגופו, ואפילו שומא, אין מעידין עליו. אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר, מעידים עליו.

הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארוך או חיור וסומק, לא הוי סימן מובהק (תשו' הרא"ש כלל נ"א). ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום (פסקי מהר"י סימן קפ"א ורכ"ד). גבשושית גדולה על חוטמו, או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה, הוי סימן מובהק. אבל מעט עקומה, לא (שם סימן רל"ד) והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שינים גדולים, אע"פ שגדולים הרבה, לא הוי סימן מובהק (סימן קס"ה בפסקי מהרא"י). וכל סימן המהני בישראל המעיד, הוא הדין בעובד כוכבים המסיח לפי תומו. (בתשובת מוהר"ם בהל' נשים ומוהר"ם פאדווה סימן ב' ול"ו).

סעיף כה

כתב רבינו תם דהא דאין מעידין עליו אלא אם כן פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, דוקא בשאין שם אלא הראש, אבל אם כל גופו שלם, אפילו אין שם פרצוף ופדחת וחוטם, יכולין להכירו בטביעות עין. וחלקו עליו האחרונים.

סעיף כו

אין מעידין עליו, אלא אם כן מצאוהו שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה. במה דברים אמורים, בזמן שהוא ביבשה. אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה, אפילו אחר כמה ימים, אם הכירוהו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה. והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים, וגם שלא יהיה בו מכה, אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים, אין מעידין עליו אפילו תוך ג' (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א). וכן אם היה בו מכה, אין מעידין עליו, לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה.

הגה: ספק אם נשתהה או לא, אזלינן לחומרא ואפילו אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ). וכל זה להעיד עליו בטביעות עין, אבל על ידי סימנים מובהקים, אפילו אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י).

סעיף כז

מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג, יש אומרים שתולין שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו, ויש אוסרין. ומיהו אם יצא קול: איש פלוני מת או נהרג, ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו, אשתו מותרת לדברי הכל.

סעיף כח

יש אומרים בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים הני מילי כשהוא חבול בפניו, אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו ואפילו נפל למים. ואינו מחוור בעיני האחרונים.

הגה: ויש מחלקין דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אע"פ שהיה שלם אינו מעיד עליו. אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו ע"י טביעות עין והוא שלם, מעיד עליו (טור ותרומות הדשן סימן ר"ה בשם האשירי).

סעיף כט

אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק. כיצד, ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידין עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים, מעידין עליו, מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו.

סעיף ל

נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מליאה יין או שמן או מים, או ששחטו בו שני סימנים או רובן, אפילו עמד וברח, מעידין עליו שמת, שודאי סופו למות. וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו.

סעיף לא

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים, אין מעידין עליו. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת.

סעיף לב

ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים, כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה, משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש. אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר: רגל של אחר הוא. ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו, סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל. (ויש אומרים דאפילו בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן, הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פדוואה סי' ל"ז).

סעיף לג

עד אחד אמר: ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר: קברתיו, נאמן ותנשא על פיו. ואם לא אמר: קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא.

סעיף לד

וכן האשה שהעיד לה אחר שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא על עדות זו, כמו שנתבאר. (ואפילו התירוה בית דין ולא נשאת, לא תנשא) (ריב"ש סי' שע"ט), ואם נשאת לא תצא.

הגה: ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות, שסברה שהיא מותרת, אבל אם נשאת בעבריינות, תצא (תשובת מוהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות). וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף, אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה. או אפילו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו, תצא. ואפילו העיד סתמא שטבע, חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה, שכן דרך העולם לקרא לדברים אלו טביעה, ותצא, אלא א"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן קכ"ח). ואפילו היה העובד כוכבים שהסיח לפי תומו ואמר: טבע פלוני, ונשאת על פיו, הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחלה (במים שאין להם סוף), מנדין אותו.

סעיף לה

ויש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף, גובה כתובתה (אף על פי שאסורה לינשא).

סעיף לו

עיר שהקיפוה כרקום, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון, הרי הן בחזקת חיים. לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו. ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג, אין מעידין, שהן בספק חיים ונותנים עליהן חומרי מתים וחומרי חיים.

סעיף לז

בא עד אחד והעיד שמת בעלה, והתירוה לינשא על פיו, ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הראשון, ואמר: לא מת, הרי זו לא תצא מהיתירה, ותנשא, שעד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עריות, ואין דבריו של אחד במקום שנים. (מיהו משום לזות שפתים לא תנשא) (טור). אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נשאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. ויש אומרים תצא. ואם באו שנים ואמרו: לא מת, אע"פ שנשאת, תצא לדברי הכל.

הגה: ודוקא שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת: מת, הוי ליה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים, אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא).

במה דברים אמורים, כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו שנים ואמרו: לא מת או שנשאת על פי אשה או על פי עצמו ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו: לא מת. אבל עד כשר אומר: מת, ונשים רבות אומרות: לא מת, או פסולים אומרים: לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה.

הגה: ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד ראשון, אבל אם התירוה ע"פ עד הכשר, ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתירה הראשון (טור). ואם נשאת לאחד מעדיה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא.

הגה: ועובד גילולים המסיחים לפי תומם, דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא), וכל שאינו מסיח לפי תומו, אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר.

סעיף לח

אשה אומרת: מת, או היא שאמרה: מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר: לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. ויש אומרים שאם אשה אחרת או היא שאמרה: מת, והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד כשר ואמר: לא מת, לא תצא מהיתירה (אבל אם באו תחלה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן, ואחר כך בא עד אחד, לא תצא מהתירה לכולי עלמא) (כך כתב הב"י בשם מכל מקום).

סעיף לט

הנשאת ע"פ עד אחד, לא תנשא אלא ברשות בית דין. ואם נשאת שלא בהוראת בית דין, יש אומרים שלא תצא אפילו בא עד אחד ואמר: לא מת. (והבית דין צריכין להיות ג' כשרים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים).

סעיף מ

אשה אומרת: לא מת, ושתי נשים אומרות: מת, הרי זו תנשא, וכן אם אמרו י' נשים לא מת ויש אומרים נשים אומרות מת הרי זה תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר.

סעיף מא

אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני, ועד אחד מעיד ששמע מפי אחד שהוא חי, מותרת.

סעיף מב

שני עדים אומרים: מת, ושנים אומרים: לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נשאת לאחד מעידיה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. (אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה ראשון חי) (רבינו ירוחם).

סעיף מג

האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה, ותנשא או תתייבם על פיה, ונותנים לה עיקר כתובתה; אם תתייבם, נכנס היבם לנחלה על פיה. (ואפילו אשה שהיא שוטה, נאמנת) (תא"ו נ' כ"ג), ובלבד שיודעת בטיב נשואין ואלמנות) (שם בשם הרמב"ם). במה דברים אמורים, כשבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי, התירוני, ולא הזכירה שם כתובה, מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי, תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה, שעל עסקי הכתובה באה, והרי זו בחזקת שלא מת, ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד. (ויש אומרים דאפילו יש לה עד שמת, לא מהני בכהאי גוונא) (נ"י בשם הריטב"א).

סעיף מד

באה ואמרה: מת בעלי, התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי, מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה. אבל אם באה ואמרה: תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה, ואם תפסה אין מוציאין מידה. ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה, כיון שהזכירה כתובה.

סעיף מה

מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה: מת בעלי, הרי זו תנשא ע"פ עצמה. וצרתה אסורה, שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה. ואפילו נשאת זו תחלה, אין אומרים: אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו.

סעיף מו

זאת אומרת: מת בעלי, וצרתה מכחישה ואומרת: לא מת, הרי זו תנשא; כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה.

סעיף מז

זאת אומרת: מת, וצרתה אומרת: נהרג, הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו ינשאו.

סעיף מח

במה דברים אמורים, שהאשה נאמנת לומר: מת בעלי, כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם. אבל אם יש קטטה בינו לבינה, כגון שאמרה: גרשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותם העדים והכחישוה, או שהמיר בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי), ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה: מת בעלי, אינה נאמנת. (ואפילו אמרה קברתיו). (ב"י בשם הג"מ פי"ג מהלכות גירושין), אע"פ ששלום בעולם. ואפילו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, לא תנשא, שמא היא שכרה אותו, ואם נשאת לא תצא, שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מת בעלי במלחמה, אינה נאמנת, אע"פ שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה, ותאמר: מת, כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים, שהיה בעלה באמצען, שהרי היא אומרת: מאחר שנהרגו אלו ואלו, נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו. ויש אומרים שאם אמרה: קברתיו, נאמנת. ואם אמרה: מת על מטתו, נאמנת לדברי הכל.

הגה: והוא הדין כל שאומרות שמת או נהרג רחוק מן המלחמה, מהימני, דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש, אבל שלא במלחמה, אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל, נאמנת (במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה).

סעיף מט

לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה, לא תנשא, לכתחלה, ואם נשאת, לא תצא. (ויש אומרים דאפילו נישאת, תצא) (טור בשם הרא"ש).

סעיף נ

בא עד אחד ואמר: ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר: קברתיו, תנשא על פיו, ואם לא אמר: קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא.

הגה: אבל שנים, אפילו לא אמרו: קברנוהו, נאמנים (ג"ז טור בשם הרא"ש). ויש אומרים אפילו בעד אחד, אפילו אמר: מת, או נהרג, וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן, דהוי כאלו אמר: קברתיו (ב"י בשם המרדכי פרק האשה). ועובד כוכבים המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה, צריך גם כן שיאמר: קברתיו (ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באשירי ובתו'). ויש מקילין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ורבי נתן וראב"י).

סעיף נא

האשה שאמרה: מת בעלי תחת המפולת, אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים, ואמרה: נשכו נחש, או עקרב, ומת, אינה נאמנת; שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה. (ולכן דינם כמלחמה, וצריכה שתאמר: מת על מטתו, או שתאמר: קברתיו. (ב"י בשם המ"מ).

סעיף נב

אמרה: עישנו עלינו בית או מערה, הוא מת ואני נצלתי, אינה נאמנת; כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו.

סעיף נג

היתה שנת רעבון ואמרה: מת בעלי, אינה נאמנת. (אפילו אמרה: מת על מטתו) (טור). מת וקברתיו, נאמנת. (אמרה: מת בצמא, הוי כאלו אמרה: מת ברעב) (ב"י).

סעיף נד

אמרה: נפלו עלינו עובדי כוכבים, או לסטים, הוא נהרג ואני נצלתי, נאמנת; שאין דרכן להרוג הנשים, כדי שנאמר: כשם שניצלה היא כך ניצל הוא.

סעיף נה

היה דבר בעולם ואמרה: מת בעלי, נאמנת. (ויש אומרים דאינה נאמנת) (טור ורבי ירוחם).

סעיף נו

האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמר לה: מת בעליך, ונשאת ואח"כ בא בעלה, לא שנא נשאת על פי עד אחר או על פי שני עדים, (אפילו לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח), תצא מזה ומזה. וצריכה גט משניהם, ואין לה כתובה משניהם, (אפילו החזירה הראשון) (הגהות אלפסי), ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה, אע"פ שאינם חייבים בפרקונה. ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל אחר שבא הראשון, צריך להחזיר. ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה, והוא שבלו לגמרי, אבל מה שיש מהם בעין, נוטלתו. ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות, צריך להחזיר. ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון, אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון, אינה צריכה להחזיר. ושניהם אינם מטמאים לה, אם הם כהנים, ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה; ונפסלה מהכהונה והמתרומה ומהמעשר, אם היא בת לוי. (אבל בעלה הראשון יורשה, אם מתה) (ב"י והמ"מ). מתו אחיו של זה ואחיו של זה, חולצין ולא מיבמין והולד מהשני הוא ממזר מהתורה, אם הולידו עד שלא גרש הראשון, אבל אם לא הולידו אלא אחר שמת ראשון, או גירשה, אין הולד משני אלא ממזר דרבנן. ואם בא עליה (הראשון) קודם שיגרש השני, הולד שיוליד ממנה ממזר מדבריהם.

סעיף נז

אמרו לה: מת בעליך, ונשאת, ואח"כ אמרו לה: קיים היה ומת, ולד שהוליד קודם שמת, ממזר מן התורה, ושהוליד אח"כ, אינו ממזר. ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן.

סעיף נח

אם לא נשאת לשני, אלא נתקדשה לבד, ובא בעלה, אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון. וכן מותרת לשני, אם מת הראשון או גירשה.

הגה: אשה שנתקדשה, וטעתה וסברא שלא נתקדשה, ונשאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנראה לי בה. אבל אנוסה להנשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם, הוי כאנוסה, ומותרת לבעלה הראשון (תשובת הרשב"א אלף קפ"ט הובאה בבית יוסף).