סימן מז: עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה
סעיף א
שנים אומרים: ראינו שנתקדשה, ושנים אומרים: לא ראינו שנתקדשה, הרי זו מקודשת, אפילו כולם דרים עמה בחצר, לא ראינו אינו ראיה, שאפשר שנתקדשה בצינעה.
סעיף ב
שנים אומרים: נתקדשה, ושנים אומרים: לא נתקדשה, לא שנא שזרק לה קדושיה, שנים אומרים: קרוב לו, ושנים אומרים: קרוב לה, לא שנא אמרו השנים שמעולם לא היו לה ספק קדושין, לא תנשא, ואם נשאת, תצא. ואם נשאת לאחד מעדיה, ואומרת: ברי לי שלא נתקדשתי, לא תצא.
סעיף ג
עד אחד אומר: נתקדשה, ועד אחד אומר: לא נתקדשה, אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קדושין, תנשא לכתחלה. ואם זרק לה קדושין, אחד אומר: קרוב לו, ואחד אומר: קרוב לה, לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא. (ועיין לעיל סי' מ"ב סעיף ב').
סעיף ד
אמרה היא מעצמה: נתקדשתי, וחזרה ואמרה: פנויה אני, תוך כדי דיבור, נאמנת; לאחר כדי דבור, אינה נאמנת. ואם נותנת אמתלאה לדבריה, שאמרה כן תחלה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא בזה, וראינו בדבריה ממש, הרי זו נאמנת. ואם לא נתנה אמתלאה, או שנתנה ואין בה ממש, אינה נאמנת. ואם קדשה אחר, הוי ספק קדושין. לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל, עד שיבא ארוסה.
הגה: ויש אומרים דכל זה מיירי באמרה: נתקדשתי, סתם, אבל אמרה: נתקדשתי לפלוני, שוב אינה נאמנת לומר: פנויה אני, דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמו ממנה.