סימן נב: הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו
סעיף א
הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת, או שאין לה, יכולה היא לומר לבעל: אני לא פסקתי על עצמי, או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיע ידה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות, במה דברים אמורים, בגדולה; אבל בקטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניא.
הגה: וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה, ואינה יכולה לומר: כנוס או פטור (הגהות אלפסי פ' דייני גזירות ותשובת מיימוני סוף הלכות אישות). וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזרות). מי שפסק לתת לבתו, ואח"כ אומר שנתן לבתו, לא מהני, אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ו) וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אף על פי שפסקו לו.