סימן נג: דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו, ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת

 סעיף א

האב שפסק ע"י בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכניס אותה בעלה. וכן הבן לא קנה עד שיכניס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך הפוסק מעות לחתנו (או לבנו), ומת קודם שיכניס, ונפלה לפני אחיו ליבם, יכול האב לומר ליבם: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן. ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואע"פ שהבת רוצה בו.

סעיף ב

יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין: כך וכך אני נותן לבתי, קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, שהרי לבתו פסק ולא פקעינן הקדושין שמכחם ייבמה אחיו.

סעיף ג

הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קודם החופה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנוס. ויש מי שאומר דהני מילי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם, שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אע"פ שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזור בו.

הגה: מי שנודר מעות להשיא יתומה, ומתה, עיין ביו"ד סי' רנ"ג. הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן, יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן); ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל; ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (ת"ה שכ"א ומהרי"ק שורש צ"א והגהות מיימוני) כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן (מרדכי פרק נערה), אפילו באו ליד שליש מכח שניהם (שם בת"ה). ויש אומרים דאם באו ליד שליש, זכה בהם (מרדכי), וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי), אבל בלא זה, אפילו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל (ת"ה סי' שכ"א), ולא מפקינן מן האב, אבל אם תפס החתן לא מפקינן מיניה, דיכול לומר: קים לי כסברא הראשונה (מרדכי). וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חלוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כך משמע מלשון התקנה וכך כתב הגהות מרדכי בשם מוהר"ם) עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם; ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצורכי קבורתה (גם זה שם). יש אומרים דאם החתן רוצה למכור נכסים תוך שנתים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה). ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח.