סימן עו: חיוב עונה

 סעיף א

עונתה כיצד, כל איש חייב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו; הטיילים, עונתם בכל לילה.

סעיף ב

הפועלים, אם היתה מלאכתם בעיר, פעמים בשבת; ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת, פעם אחת בשבת. (ויש אומרים דאם אינם לנין כל לילה בביתם, עונתן לח' ימים) (טור ותוס' בשם ר"י בר ברוך). החמרים, פעם אחת בשבת. הגמלים, אחת לשלשים יום. המלחים, אחת לששה חדשים. תלמידי חכמים, עונתם פעם אחת בשבת; ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת.

סעיף ג

במה דברים אמורים, במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים.

סעיף ד

כל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שהוא יוצא לדרך.

סעיף ה

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה; ולא יצא אלא ברשותה. (ואפילו אם נותנת לו רשות, אין לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו) (טור והרא"ש). וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שבקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח; ות"ח יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים; וכן טייל שנעשה ת"ח, אין אשתו יכולה לעכב. (ואם נותנת לו רשות, ת"ח יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות) (טור בשם הראב"ד).

סעיף ו

האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה, הרי זה מותר. במה דברים אמורים, שקיים מצות פריה ורביה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים.

סעיף ז

נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת; ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות; וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שנים; לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

סעיף ח

במה דברים אמורים, במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים. אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אין רשאי לישא אשה על אשתו שלא ברשותה, וכל שכן אם התנה בכתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה (ועיין לעיל סימן א').

סעיף ט

המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר, יקיים ז' ימים, ואח"כ יוציא ויתן כתובתה; אפילו הוא מלח שעונתו לששה חדשים.

סעיף י

וכיצד מדירה, שאמר: הנאת תשמישך אסור עלי; אבל אם אמר: הנאת תשמישי עליך, או נשבע שלא לשמש עמה, אינו חל. (מיהו אם נדר ברשותה, הנדר חל, ומותר להתייחד עמה אף על גב דאסור לשמש עמה) (הגהות מיימוני פ"ד דאישות). (ועיין ביו"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז).

סעיף יא

אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה; ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע (שמות כא, י); ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, אחר כך, או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

סעיף יב

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש, או מדברים שבינו לבינה, שיכול להפר, ואמר לה: אני מיפר לך על מנת שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש, או על מנת (שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר) (טור), (או על מנת) שתעשה מעשה שוטים, כגון שתמלא י' כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו, יוציא מיד ויתן כתובה.

סעיף יג

האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל. (וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה) (נ"י בשם הריטב"א).