סימן קע: דברי מוסר שינהג אדם בסעודה
סעיף א
אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט; ואפ' מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו: אסותא; היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל;
הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (הגהות אשירי פ"ב דברכות).
והני מילי לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא (פי' שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה. ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו.
הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה, דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה ((הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה).
סעיף ב
שנים ממתינים זה את זה בקערה, שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה; אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
סעיף ג
משיירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש; אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו.
סעיף ד
אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו.
סעיף ה
הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה.
סעיף ו
לא יהא אדם קפדן (פי' כעסן או רגזן) בסעודה.
סעיף ז
לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל (הרי) זה גרגרן.
סעיף ח
לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן; שנים, דרך ארץ; שלשה, הרי זה מגסי הרוח.
הגה: מיהו כוס קטן מאוד, מותר לשתותו בבת אחת (ב"י); וכן גדול מאוד, בשלשה או ארבעה פעמים (ד"ע).
סעיף ט
לא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, הרי זה רעבתן.
הגה: ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השניה (טור).
סעיף י
לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן.
סעיף יא
לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך בה"מ, מפני שנראה כגרגרן.
סעיף יב
שנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה; והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.
סעיף יג
הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו הם.
הגה: לא יאמר אדם לחבירו: בא ואכול עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאילו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילוהו יותר ואית ביה משום רבית; אבל מותר לומר לו: בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, ומותר לאכול עמו אח"כ אפילו בסעודה יותר גדולה (ד"ע לפי' הטור).
סעיף יד
לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה, אבל מקנח הקערה בפרוסה.
סעיף טו
לא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פי' מטריד) דעתו של חבירו; ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שוה.
סעיף טז
לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.
סעיף יז
ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
סעיף יח
הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקול בסעודה, אלא יקחנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו.
סעיף יט
אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית.
סעיף כ
נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.
סעיף כא
השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות; היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות.
סעיף כב
אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם.
הגה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט. ונראה לי דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר.