סימן רלח: דין שבועה שלא אוכל, סתם, או אם פירש
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רלח: דין שבועה שלא אוכל, סתם, או אם פירש

סימן רלח: דין שבועה שלא אוכל, סתם, או אם פירש

 

סעיף א
שבועה שלא אוכל, סתם, אסור בכל שהוא, אבל אינו חייב אלא על כזית. ואם פירש: כל שהוא, או שאומר: שלא אטעום, חייב בכל שהוא.
 
סעיף ב
נשבע שלא לאכול, אסור אף לשתות, דשתייה בכלל אכילה. אבל אם נשבע שלא לשתות, מותר לאכול.
 
סעיף ג
שבועה שלא אוכל או שלא אשתה, ואכל או שתה מאכלים או משקים רעים שאינם ראויים לאכילה ולשתיה, פטור אבל אסור.
 
סעיף ד
אמר: שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות, ואכל, אינו חייב משום שבועה, שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואם אמר: שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות, ואכל פחות מכזית, חייב על השבועה, שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור. וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטריפה, חייב על השבועה. (רמב"ם פ"ה מה"ש דין ח').
 
סעיף ה
נשבע שיאכל נבלה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה, הרי זה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל בין לא אכל.
 
סעיף ו
שבועה שלא אוכל נבלה ושחוטה, או אפילו אמר: שבועה שלא אוכל, סתם, חלה השבועה גם על הנבלה. וכן אם אמר: שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, חלו שתי השבועות על התאנים.
הגה: הנשבע לקדש אשה פלונית, אם תרצה עד הפסח, ואחר כך נשבע שלא לקדשה, שבועה שניה חלה על ידי כולל, שהרי אינו מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח, ובלאו הכי אינו מחויב. ואם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה, או ע"י שידוכין, אין לו כח להפקיע זכותה ולפיכך צריך להתיר השנייה ולקיים הראשונה. (בית יוסף בשם תשובת הר"ן סי' פ"ב).
 
סעיף ז
אמר: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות, אשתו אסורה, דחשיב שפיר אכילה.
 
סעיף ח
אמר: שבועה שאוכל היום, ואכל עפר, יצא ידי שבועה דהא אחשביה אכילה.
 
סעיף ט
שבועה שלא אוכל, ואכל עפר, פטור, שאינו בכלל אכילה סתם. ואם פירש: שלא אוכל עפר, ואכלו, חייב בכזית. ובפחות מכזית, פטור אבל אסור. וכן שבועה שלא אוכל חרצן, פטור אבל אסור על פחות מכזית.
 
סעיף י
שבועה שלא אוכל ככר זו, חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה, ואסור אפילו בכל שהוא. שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה, אבל אסור אפילו בכל שהוא. ומכל מקום אם שייר ממנה פחות מכזית, חייב כאילו אכלה כולה. הילכך אם אמר: שבועה שלא אוכלנה, ואחר כך אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, גם השניה חלה, שמתחילה לא נשבע אלא על כולה, אבל מקצתה יכול לאכול, ואח"כ נשבע על קצתה. וכשאוכל כזית ממנה, עבר על השניה. וכשגומר לאכלה, מתחייב בראשונה.
 
סעיף יא
אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, אין השניה חלה, שאי אפשר לו לאכול כולה אם לא שיאכל מתחילה מקצתה.
 
סעיף יב
שבועה שלא אוכל תשע, וחזר ואמר: שבועה שלא אוכל עשר, אין השניה חלה. אמר שבועה שלא אוכל תשע אלו, שבועה שלא אוכל עשר, גם השניה חלה. ואם אכל תשע אלו ועוד אחד, עובר על ב' השבועות.
 
סעיף יג
שבועה שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, יש כאן שתי שבועות. ואם אכל ט', עובר על השניה; וכשאוכל העשירית, עובר גם על הראשונה. והני מילי שלא נדר מככרות ידועות, אבל אם נדר מככרות ידועות, אינו חייב אלא אחת, שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם.
 
סעיף יד
שבועה שאוכל ככר זו, מקצתה נמי במשמע, שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. לפיכך נשרף מקצתה, חייב לאכול המותר, שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. ומיהו כשהיא לפנינו, צריך לאכול כולה.
 
סעיף טו
שבועה שאוכלנה, לא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה. לפיכך נשרף מקצתה, אין צריך לאכול המותר, שלא יצא בו ידי חובתו.
 
סעיף טז
שבועה שאוכל ככר זו, ואח"כ אמר: שבועה שלא אוכלנה, הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא, שנשבע לבטל את המצוה לעבור על שבועתו ועבר מיד אפילו אם לא יאכלנה; ואם יאכלנה, קיים שבועתו הראשונה ואינו עובר אלא על השניה. הלכך מוטב שיאכלנה, כדי שלא יעבור גם על הראשונה. ואם אמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שאוכלנה, מיד עבר על השניה, ואם יאכלנה יעבור גם על הראשונה, הילכך מוטב שלא יאכלנה, כדי שלא יעבור גם על הראשונה. צבור שהחרימו על דבר, ואחר כך החרימו על הפכו, אם לא התירו החרם הראשון קודם שהחרימו השני, אין השני כלום. (ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ה).
 
סעיף יז
מי שנשבע על דבר, וחזר ונשבע לבטל שבועה הראשונה, ונשאל על שבועה ראשונה, יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי, כיון שמצאה מקום לחול.
 
סעיף יח
הנשבע לפרוע לפלוני מנה בחדש אדר, ואחר כך נשבע לפרוע לאחר באותו זמן, וכתב בשטר הראשון: כל זמן שיתבענו, וכן בשני, ועכשיו בא השני לתובעו, כל זמן שלא תבעו הראשון, חייב לפרוע לשני, שהרי מצאה השבועה מקום לחול. אך אח"כ יש לו לקיים הראשונה, אם יכול.
 
סעיף יט
נידוי או איסור חל על השבועה, והאומר: קונם אשתו אסורה לי אם לא אוכל היום נבילות וטריפות, אם לא אכל, אשתו אסורה. וכן אם אמר: הרי הוא מנודה אם לא יאכל היום נבילות וטריפות, אם עבר היום ולא אכל, הרי הוא מנודה; ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה, שאומרים לו: לא תאכל, ותתנדה.
 
סעיף כ
נשבע על ככר זה שלא יאכלנה, ואכלו, ואפילו כולו, נשאל עליו ונפטר משבועתו.
 
סעיף כא
שבועה שלא אוכל ככר זה, שבועה שלא אוכל ככר זה, אין השניה חלה. ואם נשאל על הראשונה, חלה השניה.
 
סעיף כב
הרי שאכל באותו היום, ואמר: שבועה שלא אכלתי היום, שבועה שלא אכלתי היום, יש כאן עונש שתי שבועות לשקר.
 
סעיף כג
מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה אפילו בשבועות; לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה, יכול ליתנה כך.