חסד של אמת (סעיפים 42-44)
מתוך: דיני צבא ומלחמה
תוכן המאמר:
42. המצווה
43. גוסס
44. הבאת המת לקבורה
"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
בתורתו של רבי מאיר כתוב: "הנה טוב מאד – הנה טוב מות".
(בראשית רבא ט:ה)
המוות הוא השלמת החיים, ואין אנו יודעים את דרכי הבורא ואין אנו יכולים להבין את גזרותיו. המוות מלווה אותנו בחיים האזרחיים שעה שאנו מלווים לבית עולמם אנשים שמלאו ימיהם, ועתים אנו פוגשים במוות בצבא ובמלחמה.
רצון עז קיים בלבך, הקורא, לדלג על פרק זה ולעבור לפרק הבא. אל תעשה כן. קרא את הפרק. חייב אתה לקראו. משהחלטת להצטרף לשורות חיילי צה"ל, חייב אתה לדעת כיצד לנהוג בכל מצב שתקלע אליו. ומי יתן ולא תפגוש במוות אלא במהלך החיים הטבעיים.
פצוע קשה
מערך הפינוי של צה"ל ערוך לפינוי מהיר של כל פצוע לבית חולים. עם זאת יתכן כי יעבור זמן עד שכח החילוץ יגיע, ובזמן זה חובה על החיילים שתפקידם מאשר להם זאת לטפל בפצוע ולעמוד לימינו.
אין להגיש לפצוע טיפול רפואי אם אינך חובש או רופא, אבל כל חבר יכול לעזור לפצוע עזרה מוראלית. יש להיות ליד הפצוע כדי לתת לו הרגשה של בטחון, וכדי שיוכל לקבל עזרה אם יבקש אותה. חשוב לדבר אל הפצוע, לעודד אותו, לחזק אותו. חשוב להזכיר לפצוע שוב ושוב כי העזרה תגיע, וכי הוא יפונה ויקבל טיפול מלא. עתים הפצוע שוקע בחוסר הכרה חלקי או מלא. גם אז יש להמשיך ולדבר באוזניו דברי עידוד. בשום פנים אין לדבר ליד פצוע דברים העלולים לייאש אותו. אין אנו יודעים עד כמה חוסר ההכרה מונע אפשרות לקלוט גירויים מסביב, ויתכן כי החולה מחוסר ההכרה קולט דברים הנאמרים בנוכחותו. דיבורים לא זהירים או דברי ייאוש על מצבו עלולים להיקלט במוחו של הפצוע ולגרום לו להתייאש ולאבד את הרצון להיאבק על חייו.
הפצוע, גם כשהוא חסר הכרה, מסוגל לעתים לחוש כאשר נוגעים בו. היושב ליד פצוע ואוחז בידו ומדבר אליו דברי ניחומים עשוי לעזור לו ולחזק את יכולתו להתגבר על פציעתו.
כדאי לדעת כי המחקר הרפואי העלה כי החושים הממשיכים לפעול עד סמוך למותו של אדם הם חוש השמיעה וחוש המישוש. יש לנצל עובדה זו ולהשתמש בחושים אלה כדי לסייע לפצוע בשעותיו הקשות.
ההחלטה להפסיק טיפול כי אפסה תקווה אינה בסמכותו של אדם שאינו מקצועי, ואפילו לא בסמכותו של חובש. כל עוד נאבק פצוע על חייו – חובה על הנמצאים לידו לעזור לו ולעודד את רוחו.
43. גוסס
"כיוון שנטה אדם למות אין רשאים ליפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי"
(יו"ד שלח:ד).
החובה לעמוד לימינו של חבר פצוע חלה גם ברגעים קשים אלה.
רק רופא או אדם שהתנסה בכך יכולים להחליט כי אדם אמנם גוסס. אם אין בין הנוכחים אדם מוסמך הקובע כי הגיעה עת הגסיסה, אין להתייחס לפצוע כאל גוסס, ובוודאי לא לדבר בקרבתו על כך.
מצווה לעמוד ליד אדם בעת יציאת נשמה (יו"ד שם), ונהגו לקרוא בשעת יציאת נשמתו של אדם תפילות המביעות אמונה בייחוד השם ובתחיית המתים: "שמע ישראל"; "ברוך שם"; "על כן נקווה" ועוד. (יו"ד שלט:ד).
הנטייה הטבעית של אדם היא להתחמק ולא להיות נוכח בעת מותו של פצוע. בדרך כלל נזכרים בתפקידים חיוניים שאינם סובלים דיחוי, וניגשים לבצעם דווקא ברגעים אלה. עם כל הקושי הנפשי הכרוך בכך, אין לעזוב פצוע לבדו ברגעיו האחרונים, ויש לעמוד לימינו כל עוד חיים בקרבו.
רצוי גם להימנע מלדבר דיבורים מיותרים ליד הגוסס ואף ליד המת. אין להחליף דעות או הערכות, ויש להיזהר שלא להיסחף אחרי הסקרנות הגורמת לאדם להתערב גם ברגעים כאלה בנושאים שאינם מעניינו.
כאשר ברור כי הפצוע גוסס, אין לגעת בו נגיעה העלולה לקרב את מותו (יו"ד שלט: א)
חיילים הנמצאים בקרבת הנופל, ויש מים במימיותיהם, ישתדלו שלא לשתות ממים אלה, אלא אם כן הם חיוניים להם ביותר. כשיגיעו למקום בו יוכלו להשיג מים אחרים – ישפכו את המים מהמימיות, וייקחו אחרים במקומם, לפי שאמרו חכמים שיש סכנה בשתיית מים אלה. רחיצה במים אלה מותרת. (יו"ד שלט:ה. פ"ת ד).
44. הבאת המת לקבורה
חובה לגמול חסד עם המתים, כשם שחובה לגמול חסד עם החיים. גדולה היא גמילות חסד עם המת שהיא "חסד של אמת" כי אין אדם מצפה להכרת טובה מן המת על חסדיו עמו.
יש לעשות כל מאמץ, ואפילו להסתכן אם הכרח הדבר, כדי להביא לקבורה גופתו של חייל שנפל. הסיבה לכך היא, כי הידיעה שכל מת יובא לקבר ישראל מעלה את מוראל הלוחמים, דבר המסייע למלחמה כולה.
אם נתרסק אדם והתפזרו אברים, צריך להשתדל ביותר לאסוף את כל מה שניתן לאסוף מן המת: אברים, עפר ובגדים שספגו דם. את כל אלה יש להעביר לקבורה יחד עם הגופה. (רמב"ם טומאת מת ב:יב. ד:יג.) פינוי החללים הוא באחריות היחידה אליה משתייך החייל, וחובה עליך כאיש היחידה לסייע בכל יכולתך להביא את הנופל למנוחת עולמים.
שני חיילים המכירים את החלל צריכים להצטרף לרכב הפינוי, כדי שיעידו בפני חולית החברא קדישא ויזהו את החלל. במכתב ירשמו את פרטי החלל הידועים להם, ויחתמו את שמם ואת הפרטים האישיים המלאים שלהם כעדים. מכתב זה חשוב ביותר, כי הוא יכול לקצר תהליכי זיהוי ממושכים. המכתב יכול למנוע סבל מיותר ממשפחה ששמועות מגיעות אליה, אבל לא ידיעות מוסמכות, מפני שתהליך הזיהוי מתעכב בגלל חיפוש עדים.
קיימת רתיעה מכתיבת מכתב כזה, שכן כותביו חשים כאילו הם חורצים את גורלו של הנפגע בחתימתם. יש לכתוב את המכתב, למרות הקשיים וההתנגדות הנפשית לכך.
יחד עם החלל יש להעביר אינפורמציה רבה ככל האפשר בקשר לכל אמצעי הזיהוי: מקום הנפילה, צורת השטח, המקום בשטח; אם חולץ מכלי רכב – סוג הרכב ומספרו, מקומו המדויק של הרכב ושל הנפגע ברכב. יש לצרף מסמכים וחפצים השייכים לנפגע, ולהעביר את כל הציוד שלו. נשק יש לפרוק ולצרף לחלל. חומר נפץ – להוציא מן החפצים.
בזמן העברת המת לתחנת איסוף, מרפאה או בית חולים צריך להיזהר מאוד בכבודו: יש לטלטלו בדרך של כבוד ולהימנע מפגיעה בכבוד המת. יש לכסות את המת בבגדים או בשמיכה, ואין להניח עליו חפצים. כמו כן יש להימנע מדיבורים של קלות ראש ומאווירה של קלות ראש.
המטפלים במת
כל זמן שאדם מטפל בהבאת המת לקבורה, או בליקוט אברים, פטור הוא מקריאת שמע ומכל מצוות עשה שבתורה, כדין העוסק במצווה הפטור מן המצווה (יו"ד שמא:ו).
אם אין מספיק ישראלים היכולים לטפל במת, חייב גם כהן להיטמא ולעזור בחילוץ גופה. מת שאין בו מספיק מטפלים הוא "מת מצווה", ולמת זה חייב גם כהן גדול להיטמא. אם יש ישראלים היכולים לטפל במת – יימנע הכהן מלהיטמא. (יו"ד שעד:א).