מלחמה (סעיפים 333-337)
מתוך: דיני צבא ומלחמה
333. לא תירא מפניהם
מרגע שהוכרזה מלחמה כוללת, או שיחידה נכנסה לכוננות לקראת פעילות מבצעית-מלחמתית, חובה על כל חייל להתמסר כולו לפעילות קדושה זו. עליו להסיר מלבו את כל דאגותיו האישיות, להתגבר על פחדיו, ולהיות נכון מבחינה נפשית לביצוע מלא ומדויק של כל המוטל עליו.
מאחר שנכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" ולא עוד – אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו.
ואם לא ניצח, ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה: "ארור עושה מלאכת השם רמייה, וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא. (רמב"ם מלכים ז,טו).
334. מה מותר במלחמה
כל הזריז לבצע את המוטל עליו בשעת קרב – הרי זה משובח. כל המשתהה ומהסס ושואל שאלות מיותרות – הרי זה מגונה. (ע"פ שכח,ב. יב. שכט,א). המצוות העליונות בשעת מלחמה הן "אל תירא מפניהם" ו"נשמרתם מאוד לנפשותיכם". איסורי תורה ואיסורי דרבנן בטלים מפני שתי מצוות אלה – וכל השואל והמהסס עלול להתחייב בנפשו. יכוון אדם כל מעשיו לשם שמים ויסמוך על ה' שלא יכשילו בדבר איסור.
עם זאת יש לזכור גם בשעת מלחמה כמה כללי התנהגות יסודיים:
א. כל ההיתרים הנוהגים בשעת מלחמה, מתייחסים אך ורק לפעולות מלחמה, ורק לאותם אנשים החייבים לבצע אותם בתוקף תפקידם. לכן: מצווה לצאת בשבת לסיור רכוב, כאשר סיור זה נחוץ להבטחת שלומם של תושבים, או כאשר הסיור נחוץ כדי להבטיח את שליטתנו על שטח בארץ ישראל. אבל אדם שאינו נחוץ בסיור זה, אל יצטרף לסיור להנאתו.
ב. ההיתרים הנוהגים בשעת מלחמה מתייחסים רק לפעילות המבצעית הישירה, ולכל עבודה המאפשרת פעילות זו. לכן מותר בשבת לנסוע ברכב בסיור בטחוני; ומותר גם לתקן בשבת רכב כדי שיוכל לצאת לסיור. אבל גם הנוסע בסיור בטחוני בשבת אינו רשאי לעשן.
335. תפילה ותפילין
בכל יום לפני יציאה למלחמה יש לומר את ה"תפילה לפני היציאה לקרב". על כל חייל להשתדל להניח תפילין במשך היום. (סעיף 61).
כמעט בכל התנאים אפשר למצוא זמן קצר ביותר לקרוא את פרשת "שמע ישראל" וגם בלי תפילין ובלי ברכות ק"ש. כמו כן אפשר למצוא זמן להתפלל תפילה קצרה בימות הקיץ – ראה סעיף 100.
336. חובה להציל את חברו
במקרה שחייל נכנס לסכנה – חובה לעשות כל מאמץ על מנת לעזור לו להיחלץ ממנה. חובה זו היא חובה להתאמץ בגופו, או בממונו (למשל, לקלקל ציוד), כדי לחלץ את חברו. (טור חו"מ תכו).
"כל היכול להציל ולא הציל – עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. וכן הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או לשכור אחרים להצילו – ולא הציל; או ששמע נכרים או מוסרים חושבים עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו... – העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". (רמב"ם, רוצח א,יד).
337. התנהגות בשטח אויב
נכנסה יחידה לשטח אויב, ואין לחיילים די אוכל ושתייה – אין לאכול ולשתות ממאכלי הנוכרים וממשקיהם, אלא אם כן יש מצב של פיקוח נפש. על מאכלים כאלה יש לברך לפניהם ולאחריהם, ואם אכלו בחבורה – חייבים לזמן. (קצו,ב; רד,ט. מ"ב).
הרדיפה אחרי השלל מסיחה את הדעת מתכלית המלחמה, ולכן היא אסורה לפי הפקודות. יש לנהוג בשלל הצבאי והאזרחי לפי ההוראות.