פינוי חללים בשבת

מחבר: הרב מרדכי הלפרין

תוכן המאמר:
מבוא
פרק א: רקע הלכתי בסיסי
פרק ב: מלחמת ההתשה בתעלת סואץ תשכ"ט-תש"ל.
פרק ג: מלחמת יום הכיפורים – רקע עובדתי
פרק ד: מלחמת יום הכיפורים – סיכום הלכתי
פרק ה: מלחמת שלום הגליל – רקע עובדתי
פרק ו: מלחמת שלום הגליל – דיון הלכתי
מבוא לפרק ז: פינוי חללים בזמן הפסקת אש יציבה

תקציר: סקירה הלכתית על בעיות פינוי חללים בשבת, תוך הדגמת מקרים ממלחמת יום הכיפורים.

מילות מפתח: רבנות צבאית, חללי צה"ל, עיגון, מלחמת יום כיפור

 מבוא[a]

||א] |הנושא הכאוב של פינוי וזיהוי חללים עולה לאחר כל מלחמה ממלחמות ישראל. שונה הוא עם ישראל משאר העמים בדאגתו לכבוד חייליו שמסרו נפשם על קדושת השם בהגנת העם והארץ, והמאמצים שהיחידות המיועדות לכך עושות – אין להם אח ורֵע בתולדות העמים. על מלאכה קדושה זו של זיהוי החללים ושל הסיוע למפקדים בפינויים, מופקדת בצה"ל הרבנות הצבאית[b] על יחידותיה המיוחדות, הפועלת על פי הוראות הפיקוד העליון[c] ופקודות המטכ"ל[d] המעוגנות בהלכה.

||ב] |אחת הנקודות המעוררות שאלות הלכתיות מעשיות הינה שאלת פינוי החללים בשבת. מתי יש איסור בדבר, ומתי קיים היתר או אפילו מצוה וחובה?

בפרקים הבאים אנסה לסקור שאלה זו מבחינה הלכתית, לאור ניסיון והערכות מצב שהצטברו במלחמת ההתשה בסיני (בעיקר בשנת תש"ל), במלחמת יום הכיפורים (בשנת תשל"ד) ובמלחמת שלום הגליל (בשנת תשמ"ב).[e]

פרק א  - רקע הלכתי בסיסי

||ג] |בברייתא במסכת שבת[f] איתא:

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי – מחללין עליו את השבת.  דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת."[g]

ובמסכת סנהדרין[h] מבואר שגם הטיפול בקבורתו של מת מצוה אינו דוחה שבת. הדברים הובאו להלכה בשאילתות דרב אחאי גאון[i], בספר האשכול[j], בטור[k] בר"ן על הרי"ף בפ"ק דביצה[l], בשו"ת הריב"ש[m], ובשו"ע[n].

||ד] |במשנה ברורה[o] הוסיף: "דאדרבא, כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויום הכיפורים דחמירי על ידו." כלומר, אין זו רק הלכה בהלכות שבת האוסרת חילול שבת לצורך המת, אלא זו גם הלכה השייכת להלכות כבוד המת, הלכה המחייבת מניעה של חילול שבת עבורו אפילו באיסורים קלים, אשר אילולא נימוק זה יתכן והיו ניתנים לדחיה.

||ה] |כאשר קיים מצב של פיקוח נפש, אזי כל האיסורים נדחים מפני פיקוח נפש[p], פרט לשלוש העבירות החמורות – ע"ז, ג"ע ושפיכות דמים[q] – ולכן מותר לפנות חללים בשבת גם ע"י הזדקקות למלאכה דאורייתא, אם מצב של פיקוח נפש מחייב זאת.

דוגמא לדבר:

1. כאשר המת מסכן חיי אדם עקב היותו גורם העברה והדבקה של מחוללי מגיפה קטלנית[r], ברור שמותר לפנותו ולהרחיקו גם בשבת.

2. כאשר במהלך מלחמה, בה כל תוספת של רק"מ [רכב קרבי משוריין] יש לה משמעות, אם תיקונו של הרכב הפגוע והחזרתו לכשירות מתעכב בגלל החללים הנמצאים בו – ברור שמותר וחובה לפנותם גם בשבת[s].

לעומת זאת, כאשר אין פיקוח נפש המחייב פינוי החלל, אזי עומדת בתוקפה ההלכה:

"דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת".

אמנם קיימים מצבים גבוליים המתחדשים בכל יום בעיתות מלחמה, בהם ניתן להסתפק אם נכללים הם בגדרי פיקוח נפש אם לאו. שאלות אלו העסיקו את אנשי ההלכה ברבנות הצבאית לדורותיה.

פרק ב: מלחמת ההתשה

||ו] |בשנים תשכ"ט-תש"ל ניהלו המצרים מלחמת התשה עם חיילי צה"ל באזור תעלת סואץ. על גדות תעלת סואץ, לאורך 160 הקילומטרים בהם ניצב צה"ל מול הצבא המצרי, הוקמו אז 26 מעוזים. המעוזים היו מתחמים מחלקתיים עד פלוגתיים מבוצרים וממוגנים ב"שכבת פיצוץ", ותפקידם היה להעניק לחיילי הקו מחסה מפני פגיעת פגזי התותחים והמרגמות של המצרים, ובכך לאפשר לכוחות מעטים יחסית להחזיק את הקו. המצרים המטירו על המעוזים עשרות אלפי פגזים ופצצות, וגרמו למאות חיילים הרוגים.

הפגזות ונפגעים היו מנת חלקם היומית של חיילי המעוזים, והתעוררה שאלת הפינוי בשבת.

||ז] |על פי פקודות הצבא ומסורת הקרב של צה"ל, הפינוי מהמעוזים נעשה באחריות מפקד המעוז. מפקדים פנו בשאלת פינוי החללים בשבת אל האלוף הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי[t] דאז. במכתב תשובה[u] כתב הרב גורן:

פינוי חללינו הי"ד בשבת

א. על אף ההלכה התלמודית וההיסטורית הברורה שאין לחלל שבת בפינוי חללים, כפי שמבואר בסוגיות התלמוד ובשלחן ערוך, וכן משמע מספר החשמונאים[v] ב' פי"ב במלחמת יהודה נגד גורגיאש: "ויהי כי קרב יום השבת ויתקדשו כמשפט לעשות שבת. ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו: נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם." ומשמע שנמנעו מלעשות כן ביום השבת אף שנפלו לפני השבת.

מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום [טבת תש"ל (חורף 1970). מ"ה] בקו התעלה ובמוצבי הבקעה, השארת החלל שלנו במקום נפילתו בקו למשך יום שלם עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם,

[ראיה לכך יש להביא מהמבואר בילקוט שמעוני שמות רמז רכ"ז על הפסוק "כי קרוב הוא": ד"א כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם. משמע שהשארת לוחמים הרוגים בשדות הקרב גורם להורדת מורל הלוחמים עד כדי כך שבגלל זה הקב"ה לא הוביל את ישראל דרך ארץ פלישתים שמא יראו את בני אפרים הרוגים ויחזרו למצרים. לכן][w]

בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים, וכיון שפינוי בידים שלא ברכב מהווה סכנה למפנים העלולים להפגע מאש האויב תוך כדי ההליכה ברגל, אנו מתירים (הלוואי שלא נזדקק לכך) לפנות החללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת חללים, ואין להסיעם משם למתקן החללים המיוחד  בשבת.

ב.  היתר זה כוחו יפה כאשר החלל נפל בליל שבת או בשעות הבוקר של שבת, שאם לא יפונה בשבת יצטרך לשהות במקום זמן רב. אבל כאשר נפל בשבת אחה"צ, יש להמתין מלפנותו עד מוצאי שבת. במקרה זה יש לכסות החלל בשמיכה ולהציב עליו שמירה בהתאם להלכה ולמנהג, בתנאי שלא נשקפת סכנה של הפגעות ע"י האוייב לשומרים. עכ"ל.

(בהמשך המכתב דן הרבצ"ר בשאלת החזרה של המפנים בשבת, עיי"ש.)

||ח] |היתר זה ניתן במצב מסויים מאד, כאשר שהיית החלל בשבת במחיצת חבריו הלוחמים פוגעת קשה בהרגשתם ובכושר לחימתם, עובדה המתירה את הפינוי בשבת. אך כאשר החלל נשאר בשדה שלא בקרב חבריו, אז, בזמן מלחמת ההתשה, טרם הובהר היתר לפינויו בשבת. לעומת זאת, עלה נושא זה לדיון הלכתי מעשי תוך כדי מלחמת יום הכיפורים.

פרק ג: מלחמת יום הכיפורים  -  רקע עובדתי

||ט]]| כידוע התנהלה המלחמה בשתי גזרות – החזית הסורית ברמת הגולן והחזית המצרית בסיני. החל מערב ההבקעה וצליחת התעלה פעלתי מתוך המפקדה העיקרית של אוגדת שרון בסיני, כשתחת פיקודי הישיר מחלקת סריקת חללים מאולתרת (שהפכה להיות תקנית אחרי הפקת לקחי המלחמה).

בזמן הקמת המחלקה לפני סוכות, עמד לרשותה טנדר יר"מי (2X4) בודד. כשבועיים אח"כ, בשיא פעילותה של המחלקה, בנוסף לרכב היר"מי עמדו לרשותה גם שני נ"נ ונגמ"ש. סגל המחלקה היה מורכב מקצינים (מפקד וסגן[x]), לוחמים (כולל שני סמלים מנוסים מיחידות המילואים של הצנחנים, שצוותו למחלקה במפקדת קצח"ר בשבוע הראשון של המלחמה) מש"קי רב"צ, נהגים וחיילים נוספים ככוחות עזר. תפקיד המחלקה היה פינוי חללים מאזורי לחימה, לעיתים תוך כדי הסתכנות, במצבים בהם הפינוי הוגדר כחשוב להמשך הלחימה. המחלקה לא נועדה להחליף את אחריות הפינוי הבלעדית של מפקדי היחידות הלוחמות, אלא לסייע באותם מקרים בהם היחידות הלוחמות לא הצליחו למלא את משימת הפינוי שבאחריותן[y].

להלן תיאור עובדתי של אירועי שלושה ימים בהם נטלתי חלק ישיר: שמחת תורה (יום חמישי בשבת), איסרו חג (יום שישי) ושבת בראשית.

שמחת תורה – יום חמישי בשבת

||י] |מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. כעשרה ימים אחר כך, בימים האחרונים של חול המועד סוכות, התנהלה מתקפת הנגד הגדולה של צה"ל. במרחב האוגדה של אריק שרון, נתפס ראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, וכוחות צה"ל החלו בכיבוש שטחים נרחבים ממערב לתעלה בין הערים איסמעליה וסואץ, תוך כדי השמדתם של סוללות טילי הנ"מ באזור.

שמחת תורה – שמיני עצרת – חל אותה שנה ביום חמישי, חג בו שהיתי יחד עם מחלקת הסריקה ליד צומת טסה, במחנה המפקדה העיקרית של אוגדת שרון.

אחרי ההקפות בשחרית - לפני תפילת מוסף – פנה אלי רמ"ט האוגדה, דיווח על המצב במעוז "דוור סואר" ("מצמד") הצפוני בו שוהים חיילי צה"ל, ודרש למצוא פתרון מהיר לבעיה. במעוז שנכבש על ידי המצרים בתחילת המלחמה ושוחרר זה לא מכבר על ידי צה"ל, נמצאים, לדבריו, כמה עשרות חללים הדורשים פינוי מיידי עקב ריח קשה ופגיעה רגשית בלוחמי המעוז הנוכחיים.

בטסה שהה אז גם סגן הרב הראשי לצה"ל (לימים רבצ"ר) הרב גד נבון, ובדיון קצר שנערך במקום נתבקשתי להביע את דעתי בשאלת חילול החג הכרוך בפינוי. הבעתי דעתי להיתר עקב שתי סיבות עיקריות:

||האחת: |היות והאיסורים הכרוכים בנסיעה לפינוי בחג הם איסורים מדרבנן[z].

||השניה: |הפגיעה במוראל הלוחמים והשפעתה על כושר לחימתם בהמשך המלחמה[aa].

חוות דעת זו התקבלה, וניתנה לי ולמחלקת הסריקה (שתוגברה על ידי אנשי יק"פ) פקודה לנוע ולבצע את הפינוי בחג. יצאנו לדרך בברכת הסרבצ"ר והגענו למעוז המדובר. שם, לאחר המתנה מאולצת עקב הפגזה ישירה של המקום בידי המצרים, התברר שאין שום חלל בשטח המעוז. הדיווח על החללים נבע מרגישות יתר וריח פגר של בעל חיים (כנראה כלב) שנפגע ונשאר מספר ימים באחת החפירות שבמעוז.

||יא] |ברור שעובדה כזו איננה מבטלת רטרואקטיבית את ההיתר לחלל את השבת, היתר שניתן בהתאם לידיעות שהיו טרם יציאה. שכן גם אם בדיעבד התברר שהגדרת המצב כפיקוח נפש הינה טעות, הפעילות איננה הופכת להיות עבירה למפרע, אלא נשארת מצוה גמורה, "ויש לו שכר טוב מאת ה' ית' עבור מחשבתו הטובה"[bb] מאחר והיא בוצעה בהתאם לנתונים שהיו בזמן ביצועה. (למעשה ב"אירוע" הנדון, נסיעתנו - קרוב לודאי – אף הצילה חיי אדם זמן קצר אחר כך, כאשר בשטח החצר ב"מצמד" נקלענו להתקפת מסוקי אוייב [מאויישים בלוחמי קומנדו] ובאותה שעה הרכב היחידי שניתן היה לפנות בו פצוע קשה היה רכב מחלקת הסריקה שלנו. כמובן שפינינו במהירות את הפצוע לתאג"ד ב"לקקן"). במוצאי החג שהינו בתאג"ד ב"לקקן" על שפת האגם המר, ולמחרת בבוקר - יום ו' - חזרנו למפקדה בצומת טסה.

יום שישי - איסרו חג

||יב]|  עם שובנו לטסה נמסר לנו על מספר חללים לא מפונים ב"חצר של מצמד" [כינוי לרחבה מוקפת הסוללות באזור גשרי הצליחה], בה שהינו בשמחת תורה. באותם הימים של תחילת המלחמה, טרם הוקצו מכשירי קשר למחלקת הסריקה, ולכן לא היתה דרך להודיע למחלקה בעת היותה סמוך ל"מצמד" על הצורך בפינוי חללים ממקום קרוב כל כך למקום שהייתה. לכן הדיווח נתקבל רק עם שובה כ30- ק"מ אחורה (מצב זה תוקן לאחר הפקת לקחים תוך כדי המשך המלחמה, כשרכבי המחלקה צויידו במכשירי קשר איכותיים).

נשלחה חוליה ממחלקת הסריקה בליווי ג'יפ מפלוגת סיור כדי לבצע את הפינוי מ"מצמד". בשעות אחר הצהרים התברר שהחוליה לא הגיע ליעדה עקב סירוב של חיילי הסיור להמשיך ולהוביל את החוליה ל"מצמד", מחמת הפגזות שניתכו לסירוגין על האיזור. לעובדה זו היו השלכות על השיקולים ההלכתיים למחרת, בשבת בבוקר, כפי שנראה להלן.

שבת בראשית

||יג] |למחרת, בשבת בראשית, שהה במפקדת האוגדה בטסה הרב הראשי לישראל - הרב שלמה גורן, מי שהיה עד תשל"א הרב הצבאי הראשי. באופן טבעי הופנו אל הרה"ר השאלות ההלכתיות הכבדות. בבוקר מסר לנו רמ"ט האוגדה הודעה מבוהלת על מספר גדול של חללים בציר טירטור וב"חצר של מצמד". הרמ"ט בקש שנשלח צוותים לפינוי מיידי של החללים.

משמעות הדברים (אם ההודעה אכן אמינה. ראה אות י] לעיל) שחיילי צה"ל הנעים לכיוון הגשרים דרך ציר "טרטור" רואים בדרכם את חבריהם החללים מוטלים בצידי הדרך, והכוחות החוצים את התעלה החייבים לעבור דרך החצר של מצמד רואים את חבריהם החללים מסודרים בשורה ארוכה על השיפוע המערבי של סוללת המגן המזרחית במתחם.

בשלב זה הרב הראשי התייחס בחוסר אמון להודעה עקב הנסיון עם ההודעה הבלתי אמינה של הרמ"ט בשמחת תורה, ועקב התייחסות הסיור ביום שישי שמנע בדיקה ופינוי בהיתר[cc], בעוד שעכשיו מדובר בשבת החמורה יותר משמיני עצרת.

||יד] |כשעתיים אחר כך גברה ההתרגשות בחמ"ל האוגדה בטסה עקב דיווחים חוזרים מ"מצמד", ורמ"ט האוגדה שלח פתק אישי לרב הראשי ובו תיאור קצר ומזעזע של המצב בשטח. הרב הראשי שקל שוב את הנושא, ובקש לשמוע את חוות דעתי. בשלב זה הערכתי שאכן קיים עכשיו מצב קשה בציר "טרטור" ובמתחם "מצמד", כאשר המלחמה בעיצומה וכוחות לוחמים חולפים על פני החללים המוטלים, ללא פינוי בצידי הדרך. לכן הערכתי שיש במצב כזה פיקוח נפש[dd], ועל פי הערכת מצב זו הבעתי את דעתי להתיר את הנסיעה.

לאחר המלחמה הצגתי את סיפור המעשה לגרש"ז אויערבאך, ושמעתי ממנו הלכה למעשה להתיר את הנסיעה בשבת במצבים כאלו. מסקנה דומה שמעתי אז גם מפוסקים אחרים[ee], דומני שביניהם היה גם הגרי"ז גוסטמאן ראש ישיבת נצח ישראל – רמיילס – ניו-יורק – ירושלים. על הגדרה מפורטת יותר לקביעת מצב המתיר פינוי חללים בשבת מדין פיקוח נפש העיד הג"ר אברהם מ' אבידן (זמל) בשם הגרש"ז אויערבאך וז"ל:

"ושמעתי מהגרשז"א (שליט"א) [זצ"ל], שצידד לומר כלל גדול בענין זה,  והוא: שכל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול וממהרים לפנותם למנוע מורך לב - מותר לפנותם בשבת, שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי."[ff]

גם הג"ר מאיר יהושע בן מאיר שמע באותם ימים מהגרש"ז אויערבאך פסק הלכה חד משמעי בנדון, כמובא במכתבו אלי [צויין בהע' 25 לעיל]:

"אין ספק שפינוי התאג"ד [הכוונה לפינוי מחללים של בונקר תאג"ד ב"אל-על" כדי לאפשר פריסת התאג"ד בתוך הבונקר ולא להישאר חשופים מעליו] והטנקים [שיש בתוכם חללים שמונעים את הטיפול בטנקים להחזירם לכשירות] הוא פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המוראלית בחיילים, שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש."

ומשום כך התיר הגרשז"א לא רק לחלל את השבת לצורך פינוי החללים הללו, אלא אפילו להיכנס למקום סכנה לצורך הפינוי.

לאחר שיקול ובדיקה נוספת החליט הרה"ר להתיר את הנסיעה בשבת לפינוי החללים מציר "טרטור" ומ"מצמד". יצאנו בשני כוחות: הרב יוסי הראל (הרב האוגדתי באותם הימים) עם צוות פינוי חללים יצא ל"מצמד", ואני יצאתי עם צוות מקביל לציר "טרטור".

||טו] |כדי למעט באיסורים הפעלתי[gg] את כפתור סגירת המעגל החשמלי המרכזי גם בשנים שעשאוה וגם בשינוי, ואת ההתנעה בצעתי בשינוי ע"פ הרמ"א שכח יב, והמ"ב ס"ק לה. במהלך הנסיעה השתדלתי לבצע רק את הפעולות החיוניות לנהיגה בטוחה, ולהמנע מהרגלי נהיגה לא חיוניים הכרוכים בפעילות איסור[hh].

בשטח התברר שאכן המצב היה קשה, והיה צורך לפנות מעל 70 חללים מהחצר של "מצמד", ומספר קטן יותר אך משמעותי מציר "טרטור". ציר "טרטור" היה אחד מנתיבי הגישה העיקריים לגשרי התעלה, וכיבושו על ידי צה"ל הושלם לאחר קרבות קשים בשלב מאוחר יחסית. בציר "טרטור" פגשנו את סרן גבי בן דוד, קצין הדת של חטיבת חש"ן, שיצא אף הוא בשבת ממפקדת החטיבה עם צוות פינוי מאולתר לסייע בפינוי. ואכן מלאכת הפינוי הקשה והכואבת הוקלה במידה ניכרת עקב התגבורת הלא צפויה.

||טז] |עצם הפינוי בשבת העמיד אותנו בפני קושי מיוחד: נושא זיהוי החללים איננו נחשב לפיקוח נפש, ולכן איננו דוחה את השבת[ii]. היה איפוא צורך להמנע מחילול שבת לצורכי זיהוי, תוך כדי מאמץ מירבי למנוע איבוד פרטי זיהוי חיוניים במהלך הפינוי. כדי למנוע איבוד נתוני זיהוי שיכול להגיע עד כדי חשש עגינות, חולקה מלאכת השינון והזכירה של הפרטים המזהים (כולל מספרי רק"מ) ושייוכם לגופות החללים, בין הקצינים והחיילים של צוותי הפינוי. הפרטים הללו הועלו בצורה מקצועית על הכתב זמן קצר לאחר צאת השבת.

פרק ד: מלחמת יום הכיפורים  -  סיכום הלכתי

||יז] |בעוד שבמלחמת ההתשה הוברר ההיתר לפנות בשבת חלל מקרב חבריו הלוחמים הקבועים במעוז, ועל פי היתר זה נהגו מפקדי המעוזים בתעלה[jj], במלחמת יום הכיפורים[kk] הובהר ההיתר לפנות חללים בשבת משטחים קדמיים דרכם עוברים לוחמים לשטחי הערכות[ll]. הבדל עובדתי נוסף היה בכך שרבנים צבאיים בצעו או השתתפו בעצמם בפינוי חללים בשבת, במקומות שונים במלחמת יום הכיפורים. בחלק מן המקרים ביצוע הפינוי כלל סיכון מסויים לחיי המפנים עקב הכניסה לשטחי חזית מוכי ארטילריה או התקפות אויר[mm], ואף היתקלויות עם חיילי קומנדו של האוייב[nn].

||יח] |מצד שני התברר שמידע הקשור בנושא חללים לא תמיד מעוגן במציאות[oo], כך שיש להבחין בין דיווח אמין ומדוייק לבין ידיעות לא בדוקות המשולבות בפניקה לא מבוקרת של גורמים שונים, פניקה העלולה לסכן חיי אדם באופן ממשי בלא צורך אמיתי[pp]. משום כך בשום פנים אין לסכן חיי אדם לצורכי פינוי חללים אלא אם מתמלאים שני תנאים:

1. יש חשיבות ישירה של הפינוי המיידי להמשך המאמץ המלחמתי;

2. היציאה לפינוי מתבססת על דיווח אמין של מפקד בעל קור רוח, ללא השפעות רגשיות מובנות.

גם לגבי פינוי הכרוך בחילול שבת יש צורך במילוי שני התנאים ההכרחיים הללו כדי שיוכל להינתן היתר לכך.

||יט] |בשתי המלחמות (מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים) קיום ההיתר נבע מהמשך המלחמה וממצב פיקוח הנפש הכרוך במניעת הפינוי. החידוש בפסיקה לא היה חידוש הלכתי, אלא בהערכת המציאות, ובקבלת ההנחה שפגיעה במוראל לוחמים עקב אי פינוי של חבריהם החללים פוגעת בכושרם המבצעי ומסכנת עקב כך חיי אדם[qq]. ההיתר נבע ישירות מהנחה זו[rr].

פרק ה: מלחמת שלום הגליל – רקע עובדתי

||כ] |השלב הראשון של מלחמת שלום הגליל נסתיים, לאחר חמישה ימי לחימה, בהפסקת אש "חד צדדית" ביום שישי בשעה 12.00 בצהרים. כ80%- מחללינו פונו ישירות לבתי החולים עוד במהלך המלחמה, אך נשאר מספר קטן יחסית של חללים בשטח – בעיקר ברק"מ פגוע – שנזקקו לפינוי מקצועי מיוחד. מחלקות הסריקה האוגדתיות פעלו, בדרך כלל, ביעילות. למעשה הן החלו לפעול במחצית השניה של שבוע הלחימה, והפסקת האש מצאה אותם בהיותם באמצע הפעילות בשטח.

ראוי לציין כי לא כל האוגדות הגיעו עם מחלקות הסריקה שלהן, ולא כל המחלקות שהגיעו היו מצויידות ע"פ התקן הנדרש. עובדות אלו פגעו במידה ניכרת ביעילות הפינוי. בגזרות ת"פ אוגדות אלו, היו מקרים לא מעטים בהם, עקב העדר מחלקת סריקה, התעכב פינוי החללים מהשטח ימים ארוכים מיותרים.

||כא] |ברוב הגזרות בהם לא נשלמה מלאכת פינוי החללים, המשיכו מחלקות הסריקה במשימותיהן עד שקיעת החמה של יום שישי, כולל פרק הזמן שבין מועד הדלקת הנרות לשקיעת החמה. בפרק הזמן הזה התנהלה תקשורת אלחוטית בין רבנים צבאיים בדרגים עורפיים לבין יחידות פינוי החללים שפעלו בשטח. עם שקיעת החמה הופסקה פעילות יחידות הפינוי של הרבנות הצבאית, בהתאם לפקודת הרבצ"ר שהועברה במברק ליחידות על ידי הרב הפיקודי. נוסח המברק[ss] היה כדלקמן:

"להלן הוראות הרב הראשי לצה"ל:

כל חלל שיובא למקום איסוף חללים, כגון: - בתי חולים 

  בו ישנה נציגות יק"פ   יקלט על ידם.

יחידות הרבנות הצבאית לא תצאנה לשטח בשבת.

חללים אשר נמצאים על ידי לוחמים דבר העלול להיות פגיעה מוראלית  

יפונו על ידי היחידות."

||כב] |במשך ליל השבת עד שעות הבוקר נתקבלו במפקדות עורפיות ידיעות כלליות על חללים שטרם פונו מהשטח, והיו מספר מקרים של איבוד קור רוח ודרישת מפקדים ליציאה מיידית של רבנים ממפקדות עורפיות לביצוע של פינוי בשבת.

מהר מאד התברר שלפחות 50% מהדיווחים הללו כללו נתונים על חללים שכבר פונו על ידי צוותי הפינוי של הרבנות בשעות שלפני כניסת השבת, כשלמדווח, שראה את החללים בשעות הבוקר של יום שישי, לא היה שום מושג על פעילות צוותי הפינוי בהמשך היום. אף על פי כן הדרישה בעורף לפינוי מיידי היתה חריפה ולא נעדרת מאפיינים אחדים של פניקה[tt].

חשוב לציין כי חלק ניכר מהחללים שבאמת לא פונו לפני כניסת השבת, היה בר פינוי מוקדם יותר אילו כל האוגדות היו מקפידות על הגעת מחלקות הסריקה ועל ציוותן וזיוודן כנדרש.

||כג] |באופן מעשי קבלו על עצמם הרבנים הצבאיים בדרגי השדה את האחריות להערכת המצב המבצעי, לשיקול הדעת ההלכתי האם הצורך בפינוי מוגדר כפיקוח נפש ודוחה שבת,  ולקבלת ההחלטה האופרטיבית באם לצאת ולחלל את השבת לצורך הפינוי. רבנים אלו פעלו אישית בהתאם להחלטתם. בחלק מן המקרים בהם היתה הצדקה לפינוי בשבת, בוצע פינוי חלקי בשבת עד לדרג המפקדה הממונה, כשבחלק אחר של המקרים נמנעו מפינוי בשבת עקב הערכת מצב שקבעה שאין הצדקה לפינוי בהול בשבת.

היו דרגים עורפיים בהם נאלצו רבנים צבאיים בעלי ניסיון קרבי להרגיע[uu] בכירים מהם בדרגה, תוך הצגה משולבת של מקצועיות, רוגע וסמכותיות. במקביל הופעלו מכשירי קשר כדי להנחות את דרגי השדה להפעיל שיקול דעת הלכתי עצמאי על פי הערכת מצב אמינה של המתרחש בשטח, למרות הוראת רבצ"ר הגורפת. לאחר השבת התברר שהרבנים בשטח לא המתינו להנחייה זו, ופעלו מיידית בהתאם להערכת המצב המקומית ולשיקול הדעת ההלכתי, כפי שההלכה מחייבת בשאלות הנוגעות לחילול שבת ולפיקוח נפש.

פרק ו: מלחמת שלום הגליל  -  סיכום הלכתי

||כד] |השיקולים להתיר פינוי חללים בשבת במלחמת שלום הגליל דומים, באופן עקרוני, לשיקולים שהופעלו במלחמת יום הכיפורים. אמנם היה הבדל במצב בין שתי המלחמות: במלחמת יום הכיפורים פינוי החללים בשבת בוצע בימי הלחימה, לפני שלב הפסקת האש. בעוד שבמלחמת שלום הגליל, כשהפסקת האש החלה ביום שישי בשעה 12.00 בצהרים, השבת, בה התעוררה השאלה, חלה לאחר מועד הפסקת האש.

למרות הבדל זה, אנשי ההלכה שהיו בחזית דנו דין פיקוח נפש, והתירו במספר מקרים את הפינוי בשבת עקב הנתונים הברורים על הרופפות ואי היציבות של הפסקת האש. לנגד עיניהם עמד גם מצב הכוננות ללחימה מיידית של צה"ל, והאפשרות לחידוש המלחמה בכל רגע[vv].

||כה] |שיקול דומה,  מצינו בברייתא[ww] דתניא:

"בראשונה היו [הלוחמים השבים בשבת מפעולת הצלה] מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן." 

ומסביר רבנו יהונתן בפירושו על הרי"ף שם, שמפני סיבה זו התירו להעביר ד' אמות ברשות הרבים, ולהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד "לפי שסכנת נפשות היא בדבר. . . שמא ירגישו בהם אויבים ויקחום ולא יהיה להם להנצל כשיצורו על העיר".

הרי מבואר בתקנת חז"ל שגם לאחר הפסקת אש כשהיוצאים להציל חוזרים לבתיהם, החשש מפני חידוש המלחמה על ידי האוייבים מתיר אפילו איסורי תורה, עקב הגדרת המצב כמצב של סכנת נפשות. לאור הערכת מצב דומה לגבי השבת שנכנסה שעות ספורות לאחר הפסקת האש, שוב לא היה הבדל עקרוני בין ההיתר לפינוי חללים בשבת במלחמת של"ג (במקום בו ניתן), לבין ההיתר לפינוי כזה במלחמת יום הכיפורים.

||כו] |על אף שלפי האמור למעלה הפסיקה ההלכתית מוגדרת היטב וברורה, הדברים לא היו ברורים לכל בזמן התרחשותם, תופעה ידועה לכל בעל נסיון, שבשעת מעשה לא תמיד ניתן להעריך נכון את רמת הסיכון האמיתי של המצב (מעין "אין בעל הנס מכיר בניסו" בפי העם[xx]) כמו גם את השלכותיו ההלכתיות. אין פלא שלפעמים קשה להגיע למסקנה הלכתית נכונה בשעת מעשה. הדים למבוכה כזו ניתן לראות בדיון לסקירת פעולות יק"פ צפון במבצע של"ג, שהתקיים כחודש אחרי פרוץ המלחמה.

הדיון התקיים ביום י"ג תמוז תשמ"ב (4.7.82) בהשתתפות הרב הפיקודי, מפקד היק"פ, מפקדי יחידות המשנה וקציני המטה. סיכום הדיון הופץ בכתב מטעם מפקדת היק"פ, ויוחד בו סעיף נפרד (סעיף 12) לנושא פינוי החללים בשבת. בסעיף זה נכתב:

"12. פינוי חללים בשבת

1. אין עדיין קביעה חד משמעית בדבר המותר והאסור בפינוי חללים ובטיפול בהם בשבת.

2. ההוראה שפורסמה בהתאם להנחיות הרבצ"ר אינה חד משמעית וגרמה לוויכוחים מיותרים אשר בנסיבות מסוימות כרוכות בחילול ה'.

3.  לקחים

א. יש לקבוע סופית וחד משמעית את המותר והאסור בכל מקרה ובכל מצב בו נדרש צורך בטיפול בחללים בשבת.

ב. לאחר קביעה סופית, יש לפרסם פקודת מטכ"ל או תזכיר אג"מ, ולהביאו לידיעת סגל הדת והיק"פים, || ובעיקר לידיעת מפקדי צה"ל בכל הרמות." |     [ההדגשות במקור.   מ"ה]

אינני בטוח שיש להתייחס לסיכום יק"פ צפון כתורה מסיני, אך אין ספק שהוא מביע לבטים וקשיים אמיתיים בהם התנסו רבנים ומפקדי יק"פ במבצע של"ג. צודק המסכם כי הדרך הנכונה היא לא רק להפיק לקחים מאירועים שעברו אלא גם להשתדל לעיין מראש בסוגיא, ולהתכונן לעתיד על ידי לימוד וניתוח מצבים אפשריים עוד בטרם אירעו.

אני מקווה שהדיון כאן יסייע מעט לגיבוש כללי הלכה ברורים בסוגיית פינוי החללים בשבת במצבים השונים. דומני שהוא עשוי לתרום תרומה מסויימת לא רק להבנת תהליכי הערכת המצב שקדמו לפסיקה ההלכתית במלחמה, אלא גם להכרת שיקולים הלכתיים שהנחו רבנים ופוסקי הלכה בדרגי השטח ובדרג המטה, במלחמת ההתשה, במלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל.

מבוא לפרק ז: פינוי חללים בזמן הפסקת אש יציבה

||כז] |במבצע של"ג נקבע כי מהעיקרון[yy] על פיו החשש מחידוש האש ע"י האויב מוגדר כפיקוח נפש ומתיר גם איסורי תורה, יכול לנבוע היתר לפנות חללים מאזורי הלחימה גם בשבת שנכנסה בסמוך להפסקת האש. אולם יש להדגיש כי במקרים אחרים, בהם קיימת הפסקת אש יציבה בגמר מלחמה בה "ניצחו ישראל את אומות העולם"[zz] ואין סכנה מיידית לחידוש האש, אזי לא נדון ולא נקבע במלחמת של"ג שום היתר לחלל שבת לצורך פנוי חללים, גם אם עלולה להיות פגיעה במוראל הלוחמים החונים בסמוך לידם.

הנושא לא נדון אז, ומשום כך הוא לא כלול במאמר זה.

||כח] |אע"פ כן חובה לציין כי השאלה איננה כל כך פשוטה, וראוי לייחד לסוגיא זו דיון נפרד. בדיון כזה יש מקום לדון, בין היתר, בסברת המשנה בראש השנה[aaa] "אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", בדברי הרמב"ם[bbb] מהם משמע שסברא זו מספיקה להתיר חילול שבת דאורייתא[ccc] גם לגבי יוצאים להציל ולא רק לגבי עדי החודש, במחלוקת הפוסקים האחרונים בסוגיא[ddd], בהבדלים בין צבא מתנדבים לצבא סדיר[eee], בהבדלים בין פגיעה מוראלית לבין פגיעה נפשית, וכן במש"כ באסיא[fff], ואכמ"ל.