מרד בר כוכבא לאור הגילויים האחרונים
מחבר: ד"ר שמואל אברמסקי
מתוך: מחניים נ"ט תשכ"א
תוכן המאמר:
"ירד אליהם ככוכב מן השמים"
שנות המרד
הקרקעות בידי בר-כוכבא
מיהודה עד עבר הירדן
נולד מלך המשיח
"סנדל מסומר"
אכל מבשר אביו
תקציר: המאמר עוסק בגילויים של המגילות בנחל חבר ובנחל מורבעת על חיי החולין של המרד, חכירת הקרקעות, הזמנת ארבעת המינים לסוכות, תיקוני הבתים ועוד.
מילות מפתח: היסטוריה יהודית, מלחמה, מדבר יהודה, ארכיאולוגיה, מטבעות.
קשה להעלות על הדעת שרק לפני כעשר שנים לא היתה בידינו שום תעודה אוטנטית מימי מרד בר-כוכבא, מחוץ לכתובות מקוטעות של לגיונות רומי ומחוץ למטבעות, שנזכר בהם השם "שמען" ("שמע") בלבד. אפילו שמו של המנהיג לא היה ידוע בבירור, ונעלמים היו מאתנו תחומיו הגיאוגראפיים של המרד. הגילויים בנחל חבר אצלנו ובואדי מורבעאת שמעבר לגבול תרמו הרבה לחקר הזמן ההוא, אמנם לא התקיימו התקוות של "חולמים" ראשונים על תעודות רוטטות של לוחמי חירות. לא נודע לנו על הילוכו של המרד, על שיטות המלחמה, על כוונותיו של אדריינוס, על נוצרים ושומרונים בעיצומה של ההתגוששות, על עמדתם של חכמי המשנה, ובעיקר על דמותו של המצביא. לגלגה בנו ההיסטוריה והותירה לדורות דווקא את "הקטנות": חוזי חכירה, פקודות החרמה, ענייני מקח וממכר, חיפוש אחרי ארבעת המינים לסוכות, התדיינות בדבר תיקוני בתים, וכיוצא בכך. אלא שבצד העניינים הללו נזכרים שמות אנשים, שמות מקומות וסדרי זמנים. מהם אנו למדים הרבה על חיי "חולין" של המרד, על מעשי בריות בזמן המערכה ועל תחומי ההיאבקות. עקבות כאלה אוצר גנוז בהם בשביל ההיסטוריון. ומעלה יתירה להם, שאין הם מגמתיים ומספרים הם דברים כהווייתם; בבואה הם למעשים האפורים, שבכל הזמנים ובכל הנסיבות, נעשים הם מאחורי הפרגוד של מליצות ובסתר עלילותיהן של המלחמות.
"ירד אליהם ככוכב מן השמים"
עתה יודעים אנו במפורש את שמו של המנהיג: שמעון בר-כוסבה. תפקידו ומעמדו רשומים בתעודות: הנשיא על ישראל. כידוע פסק עליו על בר-כוכבא, רבי עקיבא, שזהו מלך המשיח. והשאלה שהעסיקה את החוקרים היתה: מה פירושו של התואר "נשיא"? יש ואמרו, שאינו אלא מעשה-פשרה עם המציאות. הגעגועים המשיחיים לא התגשמו ולא היה מקום למלך המשיח.
כסבור אני, שהתואר נשיא כשלעצמו בא להורות במפורש על פעמי משיח. ויש לראות זיקה בין תואר זה, שהיו לו מהלכים כבר בימי בית חשמונאי, לבין נבואת יחזקאל, ששם נושא "הנשיא" גינוני מלכות. אפילו דויד המלך מכונה אצלנו בשם נשיא לבית ישראל (יחזקאל לח, כה; פרקים מד, מה, מו). היו מחכמי התלמוד, שאמרו, שנבואת יחזקאל מכוונת לימות המשיח (בבא בתרא: קכב, עמ' א). ומעניין ביותר, שגם במגילות הגנוזות נדרש לפעמים התואר נשיא בדרך זו. בספר "ברית דמשק" (7: 20-17, מהדורת ח. רובין) נזכר הוא בהקשר לפסוק: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". ושם זהה הוא עם מלך (שם, 5, 1, 2, 3).
שני עניינים נכרכו בו בתואר זה, בהתאם לנסיבות המרד ובזיקה לדמות של בר-כוכבא: שררה בגלוי וסמלי משיח בנעלם. וכנראה לאמונה משיחית זו כיוון דעתו אבי הכנסיה המלומד, אבסביוס, שחי במאה הרביעית לספירה, שעה שכתב על דמותו של המנהיג (תולדות הכנסיה ד, ו):
"הוא חשב את עצמו לגואל שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מאפלת צרותיהם".
והחכם הנוצרי מוסיף בנופך של לשון הרע:
"למעשה לא היה אלא מרצח ולסטים".
שנות המרד
עתה יודעים אנו, שדייקו המקורות העבריים כשפסקו, שהמרד ארך כשלוש שנים ומחצה. תעודות הזמן מאשרות זאת בבירור.
במטבעות מזמן המרד מצינו את התאריכים: "שנה אחת לגאולת ישראל" או "שב לחר ישראל"; היינו - שנה שנייה לחרות ישראל. התעודות הוסיפו לנו משענת כרונולוגית מדויקת ביותר. בתעודות שנמצאו בואדי מורבעאת שבירדן (מצפון לעין גדי), ושפורסמו זה עתה נקובים התאריכים הבאים: "בארבעה עשר למרחשון שנת אחת לגאולת ישראל"; "בעשרה לשבט שנת חדה לחר(ות?); "בעשרין לשבט שנת שתים לגאלת ישראל על יד שמעון בן כוסבא נשיא ישראל"; "בארבעה עשר לאלול שנת שתים לגאלת ישראל". "... למרחשון שנת תלת לחרות ירושלם"; "בעשרים ואחד לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל" (Le Grottes De Murabaat Oxford, 1961: 23, 24, 25 ,30)
בתעודות שנמצאו ב"מערת האגרות" שבנחל חבר, ופוענחו זה עתה על ידי פרופ' יגאל ידין, רשומים התאריכים הללו: "בעשרים ושמנה למרחשון שנת שלוש לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל"; "בשנים לכסלו שנת שלוש לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל". בתעודות היווניות, שנמצאו באותה מערה, ופוענחו לאחרונה, התאריכים הם לפי חשבוננו: שנת 125 שנת 130 ושנת 132 לספירת הנוצרים.
מונים היו את שנות השחרור מחודש תשרי, כפי עדותו של חוזה ממכר עברי הפותח בציון: בארבעה עשר למרחשון שנת אחת לגאולת ישראל. הכוונה לסתיו שנת 131: אלא שההתפרצות חלה בשנת 132 לספירה.
התאריך המאוחר ביותר הוא: עשרים ואחד לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל. מכאן ראייה ששלטון בר-כוכבא נמשך למעלה משלוש שנים. בתעודה זו נזכרת ירושלים, שכנראה עוד היתה בזמן ההוא בידי חיילי יהודה. קשה להעלות על הדעת שבחוזה רגיל של מקח וממכר יזכירו בסתם את ירושלים; הרי לא נועדה תעודה כעין זו להתעוררות לאומית ולגעגועי משיח אלא לחיי מעשה בלבד. תעודה זו באה להוסיף משקל לתאריך שבתעודה אחרת, ששם רשום: "שנת תלת לחרות ירושלם". מסתבר לנו, על פי חישובי זמנים באמת מידה שלנו, שעוד בסתיו שנת 134 לספירה היתה ירושלים בידי בר-כוכבא.
הקרקעות בידי בר-כוכבא
ביד תקיפה שלט בר-כוכבא על העם; ידענו על כך מאגדות התלמוד, אף התעודות יוצאות לאותו דבר; המנהיג משתרר בעוז על אנשיו, דורש משמעת חמורה, מאיים בפורענות על המפקדים, מחרים קרקעות, מגייס סוררים, ומזכיר מעשים שהיו. היה סורר אחד בשם בן עפלול, והלה בא על עונשו. כמה ממפקדיו ידועים לנו בשמם: יהונתן בן בעיה, מסבלה בן שמעון, ישוע בן גלגלה. יש שהם מתרשלים בתפקידם, ונהנים מן "נכסי בית ישראל", כרגיל בשעת מלחמה, ובר-כוכבא מתריס כנגדם בלשון חותכת. ויש שיורדת עליו, על מנהיג זעום- פנים זה, שעה של חסד. כשפונה הוא בעניין מצוות ארבעת המינים ליהודה בר מנשה, מדבר הוא כדיבורים של רעים. איום ב"פורענות" אינו יאה למצווה ההדורה של נטילת לולב.
הגילויים האחרונים חשיבות כפולה להם בשני תחומים: ענייני כלכלה; שררתו של בר-כוכבא. על כך מעידות במובהק תעודות ואדי מורבעאת ותעודות "מערת האגרות" שבנחל חבר. פה ושם מדובר על חכירת קרקעות בשמו ומטעמו של בר-כוכבא. לפי התעודות שבואדי מורבעאת נחכרו שטחי קרקעות בעיר נחש שבסביבת בית גוברין, ולפי תעודות נחל חבר מקומן של האדמות הוא בסביבת עין גדי. שם - המחכיר הוא הלל בן גריס, ופה - יהונתן בן מחנים, פרנסו של המנהיג; שם - שנת שתים לגאולת ישראל "על יד שמעון בן כוסבא נשיא ישראל"; פה - שנת שלוש "לשמעון בן כוסבא נשיא ישראל".
אין אלה דברים פורמאליים, הנאמרים מהשפה ולחוץ. בר-כוכבא שלט בממש על קרקעות יהודה. ואומרים החוקרים בצדק, שלמעשה ירש בר-כוכבא את אדמות הקיסר. כידוע היו האדמות שמחוץ לתחומים העירוניים, שייכות נומינאלית לשלטונות רומי; במיוחד אמורים הדברים בתחום יריחו ובתחומי עבר הירדן, ואף ביהודה ששם שלטו הלגיונות. כנהוג בעולם, הלך השלטון החדש בדרכי קודמיו, אם מתוך נוחיות ואם מפאת יעילותה של מלכות רומי. גם התעודות הארמיות והעבריות כתובות כמתכונת התעודות הרשמיות, שנכתבו בלשון היוונית.
אלא שאין לנו להתעלם גם מאופיו הסוציאלי של המרד. בר-כוכבא זקוק היה לשליטה מרוכזת על נכסי יהודה; מחמת צרכים צבאיים, נאלץ להחרים אדמות, לייעל את העיבוד, לפקח על אספקת תבואה, ולחלק מזון לאנשיו. שכבת העשירים שמימי חורבן הבית כמעט שנעלמה, חכמי המשנה הטיפו לפשטות ולהסתפקות במועט, ומעלים היו למופת הליכותיהם של עובדים מבני העם. השעה היתה נוחה לריכוז האדמות בידי השליט, להפקעת נכסים ולהחרמת רכושם של נחשלים וסרבנים. וסדרו של עולם הוא: מרידות הרבה מלוות היו מאז ומקדם בתמורות סוציאליות. דיני רומי שמשו רקע נאות למעשי בר-כוכבא.
מיהודה עד עבר הירדן
מדבר יהודה שימש לא רק מקלט, אלא גם שדה התגוששות בזמן המלחמה. כבר בשנה הקודמת שיער הפרופ' יגאל ידין שתחומיו של המרד במדבר יהודה נפרשו מיריחו בצפון ועד לצוער בדרום. עתה התאמתה ההשערה ויודעים אנו למנות כמה וכמה מקומות בתחום זה, אם לפי תעודות מורבעאת, ואם לפי מגילות נחל חבר, אמנם לא נזכרה ביתר, אלא שמקומות אחרים באים למלא את החסר: הירודיון, עיר נחש, תקוע, קרית ערביה, עין גדי, מחוזא, צוער, ובעיקר "הלוחית שבמחוז עגלתין".
אתה למד מכאן, ששררתו של בר-כוכבא פרושה היתה על מדבר יהודה ועל שוליו, שעין גדי היתה מרכז כלכלי חשוב: ממנה יצאו דרכים לדרום - לצוער ולמזרח - לארץ מואב, מעלה הלוחית נזכרת בדברי הנביאים (ישעיהו טו, ה; ירמיה מח, ה) ומקומה בארץ-מואב. יהודים שהתגוררו בעבר הירדן עמדו בקשרים עם אנשי בר-כוכבא; תחומיו הגיאוגראפיים של המרד היו נרחבים למדי, ולא הצטמצמו ליהודה. שלוחותיו הגיעו עד לערבה ועד להרי מואב. בתחומים הללו נתקלו המורדים בנבטים, שממלכתם נכבשה בידי רומי כעשרים וחמש ושנה קודם לכן, בשנת 106 לספירת הנוצרים.
נולד מלך המשיח
לפי התעודות המעטות שהתפענחו עד עתה מסתבר, שהנבטים הללו עמדו בקשרי מקח וממכר עם היהודים, וכנראה שכידידים התהלכו אתם. ועניין לכאן - האגדה על הולדת המשיח.
אגדה זו השתיירה בשתי נוסחאות בתלמוד (ירושלמי ברכות, ב, ה, עמ' א) ובמדרש (איכה רבה א, טז.):
"אמר רבי יודן, בנו של רבי אייבו: מעשה היה ביהודי אחד שהיה עומד וחורש, געתה פרתו. עבר לפניו ערבי אחד ("חד ערביי") ושמע קולה; אמר לו: יהודי, התר שורך והתר קנקנך, שהרי נולד מלך המשיח ("דהא יליד מלכא משיחא"). אמר לו: מה שמו - מנחם ומה שמו של אביו; אמר לו: חזקיה. מנין הוא? מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. הנוסח באיכה רבה: בירת ערבא דבית לחם יהודה".
במכתבו הידוע של בר-כוכבא בדבר ארבעת המינים לסוכות, שנמצא בשנה הקודמת במערת האגרות נזכר המקום קרית ערביה. במקום זה ישב יהודה בר מנשה, איש אמונו של בר-כוסבה, שאליו נדרש בענייני הידור מצווה לכבוד החג. לפי הצעתו של פרופ' ב. מזר יש לזהות קרית ערביה זו עם בירת ערבא דבית לחם יהודה, הנזכרת באגדת המשיח. וכנראה שמקומה בחרבת עריב או ביותר סמוך לה בין ארטאס לבית אל ערוב, בקרבת בית לחם.
נראה לי, ששקיעין הרבה השתקעו באגדת משיח.
א) געגועי משיח שלא התרפו גם בזמן של מפח נפש לאחר חורבן ירושלים או לאחר מפלת ביתר. ויאה אגדה זו דווקא לימי בר-כוכבא הספוגים געגועי משיח;
ב) איתורו של המשיח ביהודה, וליתר דיוק על גבול מדבר יהודה, בסמוך לביתר, וודאי לא במקרה בא, ואפשר שמשתמעים בו הדים למערכותיה האחרונות של מלחמת בר-כוכבא. משער אני שהשתמרה בה מסורת עתיקת-יומין על הולדת משיח בן דויד באיזור זה, בית ביקועו של בן ישי משיח ה'.
ג) קירבה זו לבית לחם ייתכן שיש בה מעין משקל שכנגד לסיפור על הולדת ישו בעיר דויד, שודאי כבר רווח היה בימים ההם. באה האגדה היהודית ואומרת, שלא מבית לחם יצא המשיח האמיתי, אלא בקירבתה נולד.
ד) השמות שבאגדה נאפדים סמלים: מנחם, חזקיה, בירת מלכא. אין לדעת מה עניינו של הערבי לכאן. כסבור אנו שלהדגים בא, כי היהודי השקוע בעבודתו הרגילה כבר התייאש ואטם אזנו ליללת חורבן ולקולו של משיח. הערבי העומד מרחוק מבין יותר את אותות הזמן.
ה) מבחינה היסטורית אפשר ששיחה זו שבין ערבי ליהודי בבואה היא למגע שקיים היה בין הנבטים לבין היהודים בדרום ובמדבר יהודה לאחר החורבן ולאחר מרד בר-כוכבא, כשישובים יהודים מבודדים נותרו בחבלי הספר, וזקוקים היו למשא ולמתן עם שכניהם.
ו) נראה, שמלכתחילה נבחרו המקומות בירת ערבא או בירת מלכא למקום הולדתו של מנחם, בגלל זכרונות היסטוריים שצרורים היו בם. בכמה נוסחאות מהלך היה הסיפור ומתוך הידמות למקום בירת ערבא השתרבב בו המוטיב של שיחה בין ערבי ליהודי. לא על שם בירת ערבא נקרא בפשטות ה"ערבי", שהרי הכוונה במפורש לשיחה בין ערבי ליהודי, הנוטל את הערבי מהסיפור נוטל ממנו כל עוקצו. מציאות מגוונת משתקפת כאן, והתלכדו בו שני מוטיבים כה דומים: בירת ערבא ו"חד ערביי".
"סנדל מסומר"
נדמה לי, ששיירים מימי מלחמת בר-כוכבא ומגזירות השמד חבויים בהיעלם במקור נוסף בספרות חז"ל. שנינו במשנה (שבת ו, ב):
"לא יצא בסנדל המסמר... ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים. ואם יצא אינו חיב חטאת". והגמרא אומרת: "סנדל המסומר מאי טעמא. אמר שמואל שלפי הגזרה היו והיו נחבאין במערה ואמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן. כסבורין הם אחד מהם יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. רבי אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה. כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים... באותה שעה אמרו, אל יצא אדם בסנדל המסומר, אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה" (בבלי, שבת ס, עמ' א).
במדרש ניתן טעם אחר לאיסור (דברים רבה, הוצאת ליברמן עמ' 18), אלא שגם שם מוסבים הדברים לשעת השמד: "אמר רבי יוחנן, בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים והיו עושין רושם בארץ".
טעמי הלכה זו, ובעיקר סיפור המעשה, מסובכים בפרטיהם. לא כאן המקום להעלות דקדוקי מסורות. היתה מחלוקת בין החכמים אם איסור זה חל גם על ימי חול (ראה ירושלמי, שבת, פרק שישי; בבלי ביצה טו,א). נדמה לי, שלגבי המציאות ההיסטורית אין חשיבות מכרעת לכך, אם אמנם השתמרה כאן מסורת מימי מרד החשמונאים, כשעדיין נמנעים היו מלהלחם בשבת. מבחינת ההלכה עיקרו של דבר הוא - סיג לשמירת השבת. על דרך ההבחן ההיסטורי, באים אנו לכלל דעה, שההלכה טומנת בה הדים מימי השמד שלאחר מלחמת בר-כוכבא או בסמוך לסופה א) "סנדל מסומר" ואוירה זו של גייסות המשתמעת מהמשנה כוחם יפה לחיילי רומי; ב) ההתלקטות למערות רומזת לימי מרד בר-כוכבא ג) הפיסקה על גזירות השמד מכוונת בפירוש לימי אדריינוס; ואילו הסיפור על ההרג במערות הולם את הממצא הארכיאולוגי במערות מדבר יהודה. אף הסיפור המגולל מעשה יאוש של סכסוך הדמים בין שוכני המערות לבין עצמם, המכלה בהם קשות, אפשר שיש בו כדי בבואה מופלגת לסופם הטראגי של מורדי מדבר יהודה.
וחוזר אותו כלל, שנקוט היה בידי מלכות רומי כבר בימי מצדה: כל עוד לא בוערו קני המורדים במדבר יהודה, אין רומי נוצחת, והמרד עודנו מהבהב.
אכל מבשר אביו
כיצד הכניעו חיילי המחנות את שוכני המערות?
כדרכם הידקו את המצור מסביב לצוקים, כדי להרעיב את הנצורים ולהצמיאם. קשה להעלות על הדעת, שאנשי המערות יכלו בדרך כלשהי לפרוץ את המצור, אם למעלה למרומי הצוק ואם למטה לערוץ הנחל. ומתעוררות קושיות הרבה, בחינת תיקו: מה היה בסופם של הפליטים? כלום גוועו ברעב ובצמא? האם הגיחו עדיהם לבסוף הרומיים והתחולל קרב אחרון בפתחי הסלעים? שלחו יד בנפשם? נערך טבח דמים באנשים חסרי אונים?
המערות שמרו עד דור אחרון עדות-מה להיאבקות נואשת זו. עוד בסקר הראשון התגלו עשרות שלדים של אנשים במערה הדרומית, ביניהם של ילדים בגיל שבע-שמונה, ואחדים של תינוקות. שרידי הנעלים אף הם משל ילדים ונשים. משפחות שלימות הוכרעו בנקיקים אלה, ללא הבדל. במערה הצפונית התגלו בסקר האחרון בתוך כוך נסתר סלים מלאי גולגלות. בפינה אחרת - עצמות מכוסות במחצלות. בין המחצלות והעצמות נראו שיירים של בדים צבעונים. לרוב: הגולגלות - לחוד והעצמות - לחוד. נראה, שעצמות אלה נקלטו לאחר זמן ונקברו במעין קבורה משנית. המתים הללו שבמערה זו לא היו אחרוני הלוחמים. עדיין ישבו אנשים במערה, שדאגו לקבורה ואף לתכריכים; ועדות לכך הבד המפוזר בין הסלים. ושמא קרבנות של פריצות היו, מהרגילות בזמן מצור: ובמיוחד בתנאים כאלה, כשהנצורים נידונו ברעב ובצימאון. מסתבר לנו, שימים עברו, עד שבא הסוף.
ואתה נזכר שוב ושוב באגדות חורבן ביתר: כיצד הורגים הרומיים אנשים, נשים וטף: שלוש מאות מוחי תינוקות שנמצאו על אבן אחת, הדם היוצא מן הפתחים ומן הצינורות, כרמו של אדריינוס המוקף גדר מהרוגי ביתר. ואותה גזירה על ההרוגים שלא ייקברו; משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבע "הטוב והמיטיב", ואפילו מעין יום-טוב עשו באותו יום - ט"ו באב.
כלום אלה הדים רק לביתר? מצב דומה אפשר והיה קיים גם במערות הללו. הלוחמים מנסים לפרוץ את המצור ונהרגים בידי הרומיים; והאחרים מחרפים נפשם כדי להביאם לקבורה. אגדה אחת מעלה במפורש שוכני מערות:
"אדריינוס הוציא במרמה את היהודים ממקומות מחבואיהם ועשה בהם הרג רב. אלה שנשתיירו במערות היו יוצאים בלילה, הולכים לריח מתיהם ("ואזלי לריח קטיליהון") ומביאים מהם ואוכלים, בכל יום היה יוצא אחד מהם ומביא. אמרו לאחד מהם: רד והבא לנו הרוג אחד ונאכל אותו. יצא ומצאו לאביו ההרוג, נטלו וטמנו ועשה עליו סימן, חזר ואמר להם: לא מצאתי כלום. אמרו, ילך אחר, יצא אחד מהם והלך לריחו של אותו הרוג, ומצאו והביאו. אכלוהו וקהו שיני הנער ("קהיין שינוי אינוקא"); אמר לו, מניין הבאת אותו הרוג; אמר לו: מפינה פלונית. אמר לו: איזה סימן היה עליו, אמר לו: מילה פלונית ומילה פלונית. אמר: אוי לאותו נער, מבשר אביו אכל ("וויי לההוא טליא, מבשר אביו אכל"); לקיים מה שנאמר: לכן אבות יאכלו בנים, ובנים יאכלו אבותם" (יחזקאל ה, י) ורוח הקודש צווחת: "על אלה אני בוכיה".
אפילו לאור "מערת האימה" ו"כוך הגולגלות" אין מן הצורך להבין את דברי האגדה כפשוטם. אכילה של בשר אדם מוטיב רווח הוא באגדות החורבן. אין זה בדין לראות דווקא במוטיב זה גרעין היסטורי. ייחודה של האגדה הוא הנותן: שארית הפליטה היושבת במערות (שארית ממש); מצבה המיואש מחמת הרעב; היציאה בלילה כדי להטריף מזונות. בדברים אלה השתמר הד למציאות ריאלית של הימים ההם; אולי למצב הנואש, שבו שרויים היו דרי המערות.
המרד עומד בעיצומו והבריות נוהגים כפי מנהגם: חוכרים, מתדיינים, מערימים על הקונים, משתמטים בשעה מזומנת, חוטפים ואוכלים... לשון התעודות אינה יודעת ריגושי לבב. ופעמים, שבין השורות שומע אתה לפתע אנקת מנוצחים. בתעודה מקוטעת ומרוסקת, שנמצאה בואדי מורבעאת, השתמר הד למצוקתם של הלוחמים: "עד הסוף... שאין להם תקומה.. למצד חסדין... מאלה אבדו בחרב... ואין פליט". יש אומרים שהכוונה לחורבת קומראן שבצפון ים המלח, הנקרא כאן בשם "מצד חסדין" 45) ,taabaruM) אלה הם פליטי חרב, הנסים מחמת הלגיונות, הרואים, שהסוף קרב ובא: "ואין פליט" כלום ברחו ל"מצד חסדין"? או שמא חמקו ועברו למערות נחל חבר, לנחל צאלים, ולואדי מורבעאת?
תכשיטים לקחו אתם, דברי חפץ, כלי בית ונאדות תמרוקים. ולא שכחו בריתחת המנוסה לצרור שטרי מכירה, חוזי חכירה ותעודות מקרקעין. אל נלמד מזה דבר, לא על שעת המנוסה ולא על אופייה של הנסיגה. מנהגו של עולם הוא. בשעה החמורה ביותר אין הבריות שוכחים לצפון דברי חפץ ושטרי קניין. לאו דווקא מפאת בטחון באחריתם. הרי כאן נגוז כל העולם.