א. - דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך; וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה את השבת.
ב. אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים, אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות, אלא מתחילין מהיום שהוא שבת. ומחללין עליו אפילו מאה שבתות. כל זמן שהוא צריך, ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין. ומדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין, בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחוֹל לכל הדברים שהוא צריך להן.
ג. כשעושים דברים האלו, אין עושין אותן לא ע"י גויים, ולא ע"י קטנים, ולא ע"י עבדים, ולא ע"י נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר [ויקרא י"ח] "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים, שאומרים שזה חילול שבת, ואסור, עליהן הכתוב אומר [יחזקאל כ'] "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
ד. החושש בעיניו, והוא שיהיה בשתיהם - או באחת מהם - ציר, או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו, הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה.
ה. וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים, בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות, כל שיש בחללו, הרי זה חולה שיש בו סכנה, ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא. לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמידה. ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל, הרי היא כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד, ומחללין עליה את השבת. והחום שמסַמר את הבשר, כמכה של חלל דמי, ומחללין עליו את השבת. וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה, אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם.
כג. גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון - אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם - יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצווה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור, ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
כד. וכן ספינה המטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר, מצווה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו, מצווה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת. ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר. וזועקים עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדֶבֶר בשבת.
כה. צרים על עיירות הגויים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, עד שכובשים אותה, ואע"פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו [דברים כ'] "עד רדתה" - ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצווה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.