שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח

מושגים וכותרות ההלכות - ניתנו באדום
דברי הרמ"א, וההוספות לדברי המחבר - בוורוד. הוספות הרמ"א מתחילות במילה: "הגה".
השמטנו מקובץ זה את כל ההפניות לנושאי הכלים של שלחן ערוך. נתנו כאן רק דברי המחבר רבי יוסף קארו, והוספות הרמ"א - רבי משה איסרליש.

המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור) -
במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד;
ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד;
(ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת);
אבל המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו.
הגה: ואפילו בישל ע"י אינו יהודי, אסור בשבת. (תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין).
ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפילו היה חולה מבעוד יום, אסור לבריא בשבת, משום שגדל והולך בשבת, ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).

כשם שאסור לבשל באוּר [=אש] כך אסור לבשל בתולדת האוּר, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה, או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה;
ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה אסור, גזירה אטו תולדת האור.
וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכוח חמה;
אבל בחמה עצמה, כגון: ליתן ביצה בחמה, או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו - מותר.

תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן.
הגה: ויש אומרים דווקא אם מצטמק ויפה לו (רבנו ירוחם ח"ג);
ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; והני מילי שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק.

אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת.

ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא "קולייס האספנין", שאינם צריכים בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתן.
הגה: והוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, שאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה. (הגהות מרדכי).

יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אחר כך במשקה, יש בו משום בישול.
ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.
הגה: בכלי שני; ויש מקילים אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.

כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה, כדי שישמור חומו ולא יצטנן. ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול.
אבל אין מניחים כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך, על גבי קדירה שהיא חמה כל כך, שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו.

יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה, אפילו כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור.

להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו, על גבי מיחם שעל האש -
יש אומרים שדינו כמניחו כנגד המדורה. וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש.
ויש אומרים דהוי כמניח על גבי כירה לכתחילה, ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו, ואפילו אם מצטמק ורע לו, ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו;
וראשון נראה עיקר.
ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לדברי הכל.

כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש), אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש - מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין. אבל מלח מותר ליתן לתוכו, כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא [=שמלח צריך בישול רב, כמו בשר שור, וחום סיר זה לא יבשלו].
ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור.
הגה: ונראה לי שבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו.
ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו; והמחמיר תבוא עליו ברכה (תוספות ומרדכי פרק כירה).
ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל שהמלח בטל על גבי המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט).

אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.

אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ, שהיא מלאה מים חמין (אע"פ שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור), אין נותנים לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי, לתוך אמבטי אחר של צונן.

מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שמחממין הרבה.
הגה: ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו, רק שיפיגו צינתן, אפילו בכלי ראשון שרי, רק שלא יהיה על האש (טור).

מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכלי ראשון אסור.

מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בעניין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פירוש: מתחממת ונכווית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכווית בו; אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צינתו אסור, כיון שיכול להתבשל שם.
הגה: והוא הדין בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיים (מרדכי פ' כירה וע"ל ס"ס רנ"ד).

דבר שנתבשל כל צרכו, והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו.
הגה: ואפילו נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר.
ויש מקילים לומר דכל שאין נותנו על גבי האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו).
ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג.

מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח.
הגה: וכל שכן קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג).
ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט).
ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.

אסור ליתן צונן (על המיחם), אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו, שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה;
ואם אינו חם כל כך, מותר.

האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כל צרכו, אין מוציאים בכף מהם, שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל.
ואם נתבשל כל צרכו מותר
אבל צמר ליורה, אף על פי שקלט העין, אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף).
הגה: ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל עניין. (פסקי מהרי"ו).

אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן.