איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לפותרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם "אלהים", משותף לאלוה, למלאכים ולמושלים מנהיגי המדינות. אונקלוס הגר, עליו השלום, הבהיר - ונכון מה שהבהיר - שבדבריו "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג',ה) הכוונה היא למשמעות האחרונה. הוא אומר: וּתְהון כרברביא.

לאחר שהקדמנו ששם זה [=אלהים] הוא משותף, נתחיל להביא את הקושיה.
מפשוטו של מקרא נראה, שהכוונה הראשונה הייתה, שהאדם יהיה כשאר בעלי-החיים, בלי שׂכל ובלי מחשבה, ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר הימרה (את פי האל) גרם לו מֵריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו, ובעבורה אנו עצמים.

ומפליא הוא שעונשו על מריו, הוא שניתנה לו שלמות שלא הייתה לו, והיא השׂכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים הימרה (את פי האל) והפליג בפשעו ואז שינו צורתו, ועשׂאוהו כוכב בשמים.

זאת הייתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא הייתה מנוסחת כך.
אמרנו: אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך, והחושב שאתה מבין ספר שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל, כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים - בדוק ביישוב הדעת והתבונן! הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה, אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה.

כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור, וציווה אותו, כמה שאמר: "וַיְצַו ה' אלהים [על האדם לאמר: מכל עץ הגן אָכל תּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכַל ממנו...]" (בראשית ב', 16-17), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור.

ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות. שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר; ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.

כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', 6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי, והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג', 6) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים ידעי טוב ורע (בראשית ג', 5), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.

לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.

התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר, בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם.
...