אם האדם לבדו הוא יוצר הערכים, היצור השואף להגשמת הערכים, הרי שהוא חייב להיות בעל חופש בחירה וחופש החלטה. ואת החופש הזה שלו א‑לוהים חייב לכבד. זה הכלל: א‑לוהים אינו יכול להתערב כל אימת שהשימוש שהאדם עושה בחופש שלו אינו נראה בעיניו. אמנם אילו התערב היה מבטל את האפשרות של עשיית הרע, אבל היתה מתבטלת גם האפשרות של עשיית הטוב. אפשר להפחיד את האדם; אולם אי-אפשר להלקותו כל-כך עד שיעשה את הטוב. לולא כיבד א‑לוהים את חירותו של האדם לבחור את דרכו מתוך אחריות אישית, לא זו בלבד שהטוב והרע היו נעלמים מעל פני האדמה, אלא שהאדם עצמו היה נעלם עמם. שכן החירות והאחריות הם עצם מהותו של האדם. בלעדיהם האדם אינו אנושי. כדי שהאדם יהיה אדם, הוא חייב שתהיה לו רשות לבחור את בחירותיו מתוך חירות.
אם הוא בעל חירות שכזאת, הוא יעשה בה שימוש. אולם השימוש שהוא יעשה בה יהיה פעמים רבות שימוש רע; הוא יבחר באפשרות הרעה. וכשיעשה זאת, ייגרם סבל לחפים מפשע.
...
השאלה אינה אפוא מדוע קיים סבל לא-מוצדק, אלא מדוע קיים האדם. מי ששואל את השאלה בדבר אי-הצדק שבהיסטוריה, שואל באמת שאלה אחרת: העולם - לשם מה? הבריאה - לשם מה? הבנת הדברים האלה עדיין אינה עונה על בעייתנו. אבל ראיית הבעיה כפי שהיא, מאפשרת לנו להשלים ביתר קלות עם הנסיבות שמהן היא צומחת. אין טעם להתווכח עם א‑לוהים על השאלה מדוע ברא את העולם הזה. ברור שהוא החליט ליטול את הסיכון שבבריאת האדם; הוא הכריע בעד קיום העולם. אבל משנברא האדם, יכול א‑לוהים לסלק את הרע ואת הסבל שהוא גורם רק על-ידי סילוק האדם, על-ידי החזרת עולם האדם אל החידלון.
