פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך:
באשר אני חוזה בכוכבים, ראיתי באיצטגנינות [-בהורוסקופ], שהתבואה של השנה, כל אוכליה יכנס בהם השגעון. ובכן, תן עצה ידידי: מה נאכל השנה?
ענה ואמר המשנה למלך:
- אני זאת עצתי, אדוני המלך: תן צו להכין למעננו תבואה של אשתקד די צרכנו, ולא נאכל כלל מיבול השנה.
חזר ואמר המלך:
- אבל מה הועלת, חכם, בתקנתך? מה בצע שאנחנו לבדנו נהיה צלולי-דעת וכל יתר הבריות משוגעים? הרי הכל יאמרו שאנחנו המשוגעים ולא הם.
תאמר: נכין גם בשביל אחרים משל אשתקד? - אין אנו מספיקים.
- ובכן, מה עצתך, אדוני המלך? - שאל המשנה למלך
ענה המלך ואמר:
- אני, ידידי אהובי, עצתי, אין לנו ברירה אלא לאכול גם כן מן התבואה של השנה, ולהיות משוגעים יחד עם כל העולם. אלא שרצוני כי שנינו ניבדל מיתר הבריות בזאת, שנדע לפחות כי הננו משוגעים. ואילו אחרים לאו.
שאל המשנה למלך:
- ילמדני אדוני המלך, כיצד נעשה זאת?
ענה המלך ואמר:
- לזאת יש לי עצה. בוא ונחקוק על מצחנו סימן של שיגעון. וכל פעם שאתן עיני בך, ואתה תיתן עינך בי, נדע שאנחנו משוגע. [מעשיות ומשלים, עמ' סב:]
