|
|
פיטום אווזים
עמדת המשפט העברי
ד"ר מיכאל ויגודה
ראש תחום (משפט עברי)
ירושלים כ' סיון תשס"ב, 31 מאי 2002
פתח דבר
פיטום אווזים נעשה לצורך ייצור כבד אווז. ענף חקלאי זה פועל במדינת ישראל זה שנים רבות והוא מפרנס מאות משפחות. לאחרונה יצאו תקנות המסדירות את הליך הפיטום, שמגמתם להמעיט ככל האפשר את הסבל הנגרם לאווזים. בעתירה שהוגשה לבג"ץ1 מבקשים העותרים מבית המשפט לקבוע שהפיטום הוא התאכזרות אסורה בבעלי חיים, ומהווה עבירה על פי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד 1994. כמו כן מבקשים העותרים להכריז על בטלות התקנות.
מהי עמדת המשפט העברי בסוגיה זו?
כללי
מקורות חז"ל אף הם מלמדים אותנו על רגישות מיוחדת לבעלי חיים ועל הסתייגותם ממי שמתעלל בהם. מפורסם הוא לדוגמה המסופר על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, שעל ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו12:
"שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: לך, לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים (וחלה שלוש עשרה שנים בחולי מעיים). ועל ידי מעשה הלכו, שפעם אחת הייתה שפחה של רבי מטאטאה את הבית, והיו בני חולדה נמצאים שם, וטאטאה אותם. אמר לה רבי: הניחי להם, שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם, נרחם עליו".וכן אנו שומעים גם אצל חכמי ימי הביניים, כמו בספר חסידים13 לדוגמה האומר: "כל מעשה שאדם גורם צער לחברו, נענש עליו. ואף אם יעשה צער לבהמה על חינם, כמו שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ומכה אותה ואינה יכולה ללכת, עתיד ליתן את הדין".
אף שמחד גיסא, כאמור, המסורת היהודית מכירה בערך של יחס נאות לבעלי חיים ובאיסור להתאכזר כלפיהם, הרי מאידך גיסא, דוגלת המסורת היהודית בהשקפה שהאדם הוא נזר הבריאה, וכל היקום, כולל בעלי החיים, נועד לשמשו ולסייע לו במלאכתו ובחייו. דבר זה עולה מפסוקים אחדים במקרא, כגון:
"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח).ועוד פסוקים רבים כיוצא באלה.
"ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמוש האדמה, ובכל דגי הים בידכם ניתנו" (בראשית ט, ב).
"תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו" (תהילים ח, ז),
ברוח גישה עקרונית זו, לא נתפלא שעל פי מקורות המשפט העברי איסור צער בעלי חיים אינו איסור גורף ומוחלט והוא עשוי להידחות כאשר הוא מתנגש עם צורכי האדם. וכפי שכתב הרמב"ן14: "שאין רחמיו [של הקב"ה] מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו". אלא שכפי שנראה להלן, פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה: היכן עובר הגבול בין צורך המצדיק גרימת סבל לבעלי חיים ובין צורך שאינו מצדיק גרימת סבל כזה? במחלוקת זו תלויה לכאורה ההכרעה בשאלה שעומדת לפנינו לדיון.
גדרו והיקפו של איסור צער בעלי חיים
1. השיטה המרחיבה - תועלת כלכלית מצדיקה צער בעלי חיים
"תרומת הדשן" מסייג את ההיתר וקובע שאינו חל כאשר התועלת אינה חד-משמעית וברורה, שאז נחשבת הפעולה למיותרת והיא אסורה. דוגמא לתועלת מסופקת מן הסוג הזה מוצא בעל "תרומת הדשן" במסופר בתלמוד20 על ר' פנחס בן יאיר שאסר על רבי יהודה הנשיא לעקר את פרדותיו21 מחשש שמא יזיקו. הוא מסביר שהסיבה לכך הייתה שהחשש מפני נזק הפרדות היה חשש רחוק שלא הצדיק פגיעה בהן22.
בעל תרומת הדשן מדגיש שההיתר שהוא נותן למרוט את נוצות האווז אינו אמור אלא על פי שורת הדין, אבל מידת חסידות היא להימנע מכך:
"ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכהאי גוונא [=ומתוך ראיות אלו נראה קצת שאין איסור בכגון זה], אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם לנהוג מדות אכזריות נגד הבריות, שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה. כדאשכחן [=כמו שמצינו] בפרק הפועלים (בבא מציעא פה ע"א) גבי רבינו הקדוש [=רבי יהודה הנשיא, בסיפור העגלה שהוזכר לעיל] בההוא עגלא דתלא לרישה בכנפיה... דרבי אמר זיל לכך נוצרת. ואף על גב דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפילו הכי נענש וקבל יסורין על ככה".מדברים אלו עולה כאמור הנחיה מוסרית שלא לנצל את ההיתר ההלכתי, ולהימנע מצער בעלי חיים למטרות רווח כספי.
בסיום תשובתו בעל "תרומת הדשן" מציין שכך פסקו לפניו כבר בעלי התוספות23, וזה לשונם: "צער בעלי חיים, אין איסור אלא כשמצערה בלי ריוח".
כשיטה זו פסק הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך24:
"כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה [=אין בו] משום איסור צער בעלי חיים...25 ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים26. ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות"27.ייאמר מיד שהרמ"א אינו היחיד שאימץ שיטה זו אלא כך עשו רוב פוסקי ההלכה, שבאו בעקבותיו. להלן נסקור דברי מקצת מהם:
א. ר' יעקב רישר28 (פראג, המאה הי"ז-יח) נשאל אם מותר לנסות תרופה על כלב או חתול. לשון אחר, הוא נשאל על הלגיטימיות של ניסויים רפואיים בבעלי חיים. בתשובתו החיובית הוא מדבר גם על צער בעלי חיים למטרה כלכלית, וכך הוא אומר: "כל שיש בו שום צורך - או לרפואת הגוף, או שום הנאת ממון - אין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים, ...ואפילו ספק רפואה מותר, כל שיש בו צורך בני אדם, דבל תשחית דגופו עדיף". כראיה לכך הוא מביא את הלכת המשנה29 לפיה אף שבעיקרון אסור ליהודי למכור תרנגול לָבָן לגוי מפני החשש שמא יוקרב לעבודה זרה, יש לו עצה והיא לקטוע את אצבעו של התרנגול30, שאחר שהפך לבעל מום אין עוד חשש שיוקרב לעבודה זרה.
הוא מוסיף, שהדרכתו של בעל "תרומת הדשן", על פיה יש עניין מוסרי ("מידת חסידות") להימנע ממעשים כאלו, נאמרה דווקא לגבי מריטת נוצות מאווזים ששם "עושה מעשה בידיים, והעוף מרגיש מאוד הצער בשעת כל מריטה ומריטה", מה שאין כן בניסוי תרופה שם החיה אינה סובלת בשעת נטילת התרופה אלא רק לאחר זמן, ומה עוד שהדבר נעשה לצורכי רפואה. ולכן הוא מסכם: "נראה לי פשוט שאין כאן חשש איסור אפילו ממידת חסידות"31. האם נכון להסיק מדבריו שאם הצער לא נעשה "בידיים" (אלא באופן פסיבי) או אם בעל החיים אינו מרגיש כאב מיידי, כי אז אין עניין מוסרי להימנע מן הפעולה המכאיבה, גם כאשר היא נעשית ממניעים כספיים גרידא? דומה עליי שלא זאת הייתה כוונתו, לדעתי ביקש הרב רישר רק לציין שהיעדר תנאים אלו מחזק את ההיתר שנתן לניסוי הרפואי, אפילו ממידת חסידות.
בתשובה אחרת32, דן ר' יעקב רישר במנהג שנהגו בבתי מטבחיים אחדים לעשות חתך בצוואר הבהמה לפני השחיטה כדי שהשוחט יוכל לשחוט ביתר קלות כשהוא נוטל את הקנה והושט ביד. המשיב אוסר את הנוהג הזה משום שאין בו אלא "הנאה מועטת", "ובפרט בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל"33. תשובה זו חשובה מאוד לענייננו משום שעולה ממנה, שאין היתר גורף לצער בעלי חיים לצורך האדם, ויש שההנאה לאדם אינה שקולה כנגד הצער הנגרם לבעל החיים; אסור לצער בעלי חיים לצורך הנאה מועטת בלבד, בייחוד אם גרימת צער כזה אינו נהוג ואינו מקובל בעם ישראל.
ב. רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה"34 (פראג, המאה הי"ח) מתיר בתנאים מסוימים לומר לגוי לעשות מום בבכור בהמה (כגון חתך באוזנו) כדי להפקיעו מקדושתו ולהתירו בהנאה. כלומר גם הוא מתיר צער בעלי חיים לצורך רווח ממון35.
ג. ה"חתם סופר"36 (הונגריה, המאה הי"ט) מאמץ את פסיקת ה"נודע ביהודה" בעניין בכור בהמה. ואין פלא בדבר, שכן בפירושו לתלמוד ה"חתם סופר"37 מצטט את דברי הרמב"ן38: "דלא הגיע רחמי שמים על בעלי חיים במה שהוא לצורכי האדם". הוא מחזק זאת מן הכתוב "ורדו בדגת הים", וכן מכך שמותר להטעין משא על הבהמה ולרדות בה במקל אף על פי שהיא סובלת מכך. והוא מסכם: "דכל שהוא לצורך האדם וכבודו וממונו, ליכא [=אין] משום צער בעלי חיים".
דברי ה"חתם סופר" על "כבודו" של האדם המצדיק צער בעלי חיים, מכוונים לַפּטור שניתן לאדם זקן מלסייע בפריקת בהמה הכורעת תחת כובד משאה, כשפעולת הפריקה "אינה לפי כבודו". מכאן, שגם הגנת הכבוד ולא רק תועלת כספית מצדיקה גרימת סבל לבעל חיים (אם כי יש לציין שכאן הצער נגרם במחדל בלבד - אי-פריקת המשא שהבהמה כורעת תחתיו - וספק אם יש בשיקולי כבוד מעין אלו כדי להצדיק גרימת סבל במעשה).
ד. רבי יצחק יעקב וייס (פולין - ארץ ישראל, המאה הכ')39, נשאל אם מותר להרעיב תרנגולות בנות ט"ו חודש למשך עשרה ימים, מה שגורם להארכת תקופת הטלת הביצים בחמישה חודשים לפחות. לדעתו, אין להימנע מכך אפילו לא מ"מידת חסידות", וזאת מכמה סיבות: מדובר במחדל בלבד ("שב ואל תעשה"); הצער אינו גדול שכן אין מונעים מהן שתייה; התרנגולות עצמן "מרוויחות" מכך, שהרי יוצאו לשחיטה מאוחר יותר. אמנם, בסוף דבריו הוא מסתייג בכל זאת מן המעשה: "וכל זה מעיקרא דדינא, אבל עדיין יש בזה ענין מוסרי, שהרי חזינן כמה קפדו רבותינו זכרונם לברכה בענין צער בעלי חיים כמבואר הרבה בספר חסידים [סימנים קלח-קמג, מהדורת וורמן תרכ"ד]".
מן הראוי לציין שבעניין זה חולק הרב שמואל ואזנר40 (בני-ברק, מחשובי פוסקי ההלכה בעולם החרדי בזמננו). אף שכעיקרון גם הוא מתיר צער בעלי חיים לצורך רווח ממון, וזאת אף אם מדובר במה שהוא מכנה "צער גדול" שאיסורו מן התורה41, הרי לדעתו הרעבת תרנגולות גורמת סבל קשה כל כך לתרנגולות, שהיא בבחינת "אכזריות לב", ואין להתירה למטרות רווח.
ה. בתשובה ארוכה ומפורטת המוקדשת גם היא לנושא ניסויים בבעלי חיים, מסכם הרב פנחס זביחי42 (נולד בירושלים בשנת תש"ח) את דעות הפוסקים הנוקטים שכעיקרון מותר לגרום צער בעלי חיים למטרות רווח ממון, כשהוא מציין שככול שהאינטרס האנושי מוצדק יותר כך מתרחב ההיתר:
1. הנאה מועטת (כגון חיתוך עור הבהמה לפני השחיטה) אינה נחשבת לצורך המצדיק צער בעלי חיים כלל.
2. רווח כלכלי של ממש (כגון מריטת נוצות האווז), נחשב לצורך שהדין אינו מחייב להינזר ממנו בשל צער בעלי חיים שהוא כרוך בו. עם זאת ממידת חסידות יש להימנע מכך.
3. שמירת בריאות האדם (כגון פיתוח תרופה) נחשב לצורך הכרחי המצדיק גרימת צער לבעלי חיים, ואפילו ממידת חסידות אין להימנע מכך.
2. השיטה המצמצמת
ר' יעקב עטלינגר44 (אלטונה, המאה ה19-) מסכים בעיקרון עם הפוסקים שראינו עד כה; גם הוא סבור, ש"ודאי שמה שעושה לתועלתו ליה ביה [=אין בו] משום צער בעלי חיים"45. עם זאת בדבריו כבר ניכרת הסתייגות מהיתר גורף, והוא מצמצם אותו בשניים: ראשית הוא מדגיש שהתועלת המצדיקה גרימת צער חייבת להיות מה שהוא מכנה "תועלת מוחלטת", דהיינו תועלת סבירה ומקובלת, גחמה אישית ובלתי סבירה אינם מצדיקים צער בעלי חיים46. שנית הוא מוסיף, שאפשר שיש לסייג את ההיתר ולקבוע שאינו אמור אלא כאשר הצער שנגרם לבעל החיים אינו "צער גדול", אבל אם נגרם לבעל החיים "צער גדול" אין להתיר את הפעולה אף כשהיא באה לתועלת (כמובן יש קושי לקבוע מהו "צער גדול" ומהו "צער קטן", והמשיב אינו מציע מבחנים לכך. עם זאת, ממה שנביא בהמשך נוכל לראות דוגמה למה שהוא רואה כ"צער גדול").
את המקור לסייגים אלה מוצא הרב עטלינגר בהסבר התוספות47 על המנהג לפיו "עוקרין על המלכים"48. על פי מנהג זה, לאחר מות המלך היו חותכים את הגידים שמעל פרסות הסוס שרכב עליו המלך, כדי שאדם אחר לא יוכל לרכוב על אותו הסוס. התוספות תמהים כיצד התירו כדבר הזה, הלא יש בכך משום "צער בעלי חיים"?! והם עונים "ויש לומר, דשאני [=שונה הוא] כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, ואתי [=ובא] כבוד רבים ודחי [=ודוחה] צער בעלי חיים". מכאן יש מן האחרונים שביקשו להסיק, שאיסור צער בעלי חיים נדחה רק מפני תועלתו של מלך ולא מפני תועלתו של אדם מן השורה49 (שלא כמו שהניחו כל הפוסקים שנסקרו עד כה). לדעת הרב עטלינגר לא זאת כוונת התוספות, כוונתם אינה אלא שאדם פרטי שהיה נוהג כך היה עובר על איסור צער בעלי חיים, משום שאין זה סביר ומקובל שאדם פרטי יקפיד שלא ירכבו על הסוס שלו (אין זו "תועלת מוחלטת", כלשונו), לא כן מלך ישראל ולא כן כשמדובר בכבוד רבים. ועוד אפשר, הוא אומר, שלאדם פרטי אסור היה לעקר את פרסות הסוס, משום שהדבר גורם "צער גדול" לסוס, ורק עבור כבוד מלך ישראל הותר גרימת "צער גדול" (כאמור לעיל, לפנינו דוגמה למה שהרב עטלינגר רואה כ"צער גדול". ועדיין שאלה היא אם היה מגדיר כך גם פיטום אווזים).
כאמור, יש מן הפוסקים האחרונים שחולקים מכל וכל על ההיתר לגרום צער בעלי חיים לשם רווח כספי50. כך נוקטים ר' יצחק דב הלוי במברגר51 (גרמניה, המאה הי"ט, הידוע בכינויו הרב מווירצבורג) ור' אליהו קלצקין52 (ליטא, המאה הי"ט-כ, נפטר בשנת 1932). פוסקים אלה דוחים את הראיות שהביאו "תרומת הדשן" וההולכים בעקבותיו53, ומביאים ראיות לסתור54. כך לדוגמה כותב הרב במברגר: "דמה שהביא [בעל תרומת הדשן"] דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לשנות עליהם סדרי בראשית?!".
לדעת הרב במברגר אין להתיר צער בעלי חיים אלא לצורכי רפואה. הרב קלצקין גם הוא סבור כך בעיקרון, אבל עמדתו מורכבת יותר. מחד גיסא הוא מרחיב את ההיתר גם לעניינים אחרים שכענייני רפואה יש בהם "הכרח" (אם כי לא ברור מה מוגדר אצלו כ"הכרח"; האם כך מוגדרת לדוגמה פרנסת משק בית, להבדיל מרווח מזדמן?). מאידך גיסא, הוא מסתייג מניסויים רפואיים שבהם התועלת אינה מובטחת, שכן כיצד אפשר לדחות מספק את איסור צער בעלי חיים הוודאי?
מסקנות
כפי שראינו רוב פוסקי ההלכה מתירים צער בעלי חיים לשם רווח, אם כי כולם מסתייגים מן העושה כן ברמה המוסרית. לשון אחר, לדעתם נראה, שהשאלה שלפנינו היא שאלה מצפונית שהמשפט אינו מתערב בה בכוח הכפייה שבידו.
יש להבהיר הבהר היטב, שההיתר לצער בעלי חיים למטרות רווח שדוגלים בו פוסקים אלו, אין משמעו היתר להפיק רווח מעצם גרימת הצער: מלחמות שוורים, מלחמות תרנגולים וכיוצא באלה מופעים, אסורים בתכלית55, אף שמי שמארגן אותם מרוויח מהם בלא ספק. מבחינה זו פסיקת בית המשפט העליון56 שאסר על עריכת מופעי מאבק בין אדם לתנין בחמת גדר עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי, שאף הובאו בהרחבה בפסק הדין. ההיתר אמור רק כאשר גרימת הצער אינו אלא אמצעי להשגת מוצר או רווח שאין בהם פסול כשלעצמם, ואין אפשרות להשיגם בלא גרימת הצער57. לשון אחר, ברור שכשם שאסורה ההנאה הסדיסטית מגרימת סבל לבעל חיים, כך אסור לשווק הנאה סדיסטית זו. ואף אם מאות משפחות היו מתפרנסות מכך, מן הדין היה להפסיק פרנסה פסולה זו לאלתר. אבל שונה המצב בפיטום אווזים; המגדלים אינם מעונינים בצער הנגרם לאווזים אלא בכבד שלהם, ולוּ היו מציעים להם דרך להשיג את הכבד בדרך אחרת שאינה גורמת צער לאווזים היו מאמצים אותו בוודאי58.
נסיים את סקירתנו בתשובה שהשיב הרב משה פיינשטיין59 (ארצות הברית, מגדולי הפוסקים בדור הקודם). התשובה עוסקת במפורש בפיטום בעלי חיים. שם דובר על פיטום עגלים. הרב פיינשטיין אוסר אמנם את הפיטום וקובע שמי שעושה כן עובר על איסור צער בעלי חיים. אולם, לאור נימוקיו, ספק אם היה מגיע לאותה מסקנה בעניין פיטום אווזים העומד לפנינו. אדרבה, הדעת נוטה לומר שהרב היה מתיר פיטום זה, שכן נימוקו הוא שפיטום העגלים אינו מביא להשבחת בשרם כלל, אלא רק למראה לבן ומשובח יותר ממה שהינו באמת. לדעתו, ה"רווח" שמשיגים המגדלים מכך שהבשר שהם משווקים רק ייראה יותר טוב (ובכך מרמים את הקונים) אינו הנאה המצדיקה צער בעלי חיים. והלא שונה הוא פיטום האווזים הגורם באמת להשמנת הכבד ולהשבחתו60.
עוד יש לציין שבאותה תשובה הרב פיינשטיין מדגיש שצער בעלי חיים לצורך הותר "דוקא בדבר שדרכן דאינשי בכך", כלומר דווקא בתועלת מקובלת61. נמצא אפוא, שאילו הענף החקלאי של פיטום אווזים לא היה מקובל, אפשר שהיה מקום לאסור את פתיחתו, אבל מאחר שהענף קיים ("דרכן בכך"), אין לכאורה בסיס להפסיקו מן הדין, אלא אם כן היה דרך להשיג אותה תוצאה בלא גרימת צער או בגרימת פחות צער. לאור זאת, דומה שהתקנות שהותקנו על ידי שר החקלאות להקטנת הסבל הנגרם לאווזים בתהליך הפיטום מבורכות הן, ועולות בקנה אחד עם דרישות ההלכה היהודית, אף שהליך הפיטום כשלעצמו אינו עולה בקנה אחד, כפי שראינו, עם דרישות המוסר היהודי. האידיאל שראוי לשאוף אליו, כמובן, הוא צמצום הסבל עוד ועוד, עד שההלכה והמוסר יהיו לאחדים בידינו.
הערות:
1. בג"ץ 9232/01 "נח" - ההתאחדות הישראלית על הארגונים להגנת בעלי החיים נ' היוע"מ ואח'.
2. תלמוד בבלי, בבא מציעא לב ע"ב.
3. מחלוקת זו נמשכה בין פוסקי ההלכה עד ימינו. לפירוט השיטות ראה, א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ה, ערך "צער בעלי חיים", עמ' 454, הערות 144-143 (להלן - שטינברג).
4. ראה שו"ת מהרשד"ם, אורח חיים, סימן ב.
5. ספר החינוך, מצווה תנב.
6. ספר החינוך, מצווה קמח.
7. ספר החינוך, מצווה תנא.
8. שמות כג, ה. וראה בבא מציעא לב ע"ב.
9. ספר החינוך, מצווה תקצו.
10. ספר החינוך, מצווה רצד.
11. לסקירה ממצה יותר בעניין זה ראה שו"ת אמרי שפר (קלצקין), סימן לד, אותיות ב-ג; שטינברג, עמ' 448-442.
12. הסיפור מובא כאן בתרגום חופשי מתלמוד בללי, בבא מציעא פה ע"א.
13. ספר חסידים, מהדורת וורמן תרכ"ד, סימן קלח.
14. בפירושו לתורה, דברים כב, ו, בעניין מצוות שילוח הקן.
15. שו"ת תרומת הדשן, חלק ב (פסקים וכתבים), סימן קה.
16. הוא אף מתיר לחתוך את לשון העוף "כדי שידבר" [?], וגם לחתוך את אוזני הכלב וזנבו "כדי ליפותו"!
17. ראה להלן, הערה 27.
18. שבת קי ע"ב.
19. חגיגה יד ע"ב.
20. חולין ז ע"ב.
21. לחתוך את הגידים שמעל פרסותיהן כדי שלא תוכלנה לבעוט.
22. והשווה הגהתו של בעל "עזר מקודש" (ר' אברהם דוד, אב"ד בוטאטש), אבן העזר, סימן ה, סעיף יד. הוא מעיד על המנהג למרוט עופות חיים, מתוך הנחה שכתוצאה מכך ישמינו מהר יותר. הוא מעיר, שאף על פי ששיטת פיטום זו מפוקפקת מבחינה מדעית, הרי הפסת דעתן של הנשים, הנוטות להאמין ביעילותה של שיטה זו, הוא אינטרס חשוב דיו להצדיק את מריטת העופות.
23. פסקי התוספות, עבודה זרה, פרק א, אות יא.
24. רמ"א, אבן העזר, סימן ה, סעיף יד.
25. כאן באה בסוגריים ההפניה "(איסור והיתר הארוך סימן נ"ט)". ואולם כבר העירו (שו"ת יד הלוי, המובא להלן, הערה 51, כאחד הפוסקים המתנגדים לצער בעלי חיים לשם רווח) שבספר זה (המיוחס לרבנו יונה גירונדי), אין להסיק לכאורה היתר לצער בעלי חיים למטרת רווח כספי אלא רק לצורך רפואה. להלן נוסח הדברים שם, סעיף לו: "וכתב התו' בעבודה זרה אע"פ שצר בע"ח דאורייתא, אם יועיל לאיזה דבר מותר עכ"ל. פי' לרפואה אפילו אין בו סכנה".
26. כאן באה (בסוגריים) ההפניה לשו"ת תרומת הדשן הנ"ל.
27. הלכה זו הובאה גם בספר הלבוש (לר' מרדכי יפה, תלמיד הרמ"א, המאה הט"ז), אבן העזר, סימן ה, סעיף יד, בנוסח הבא: "כל דבר שהוא לרפואה או לשאר דברים, אין בו משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות האווזות חיות ואין חוששין לצער בעלי חיים, שהרי משום טובתן עושין שטובות יותר...". יש מי שרצה להסיק מן הסיפא של דבריו, שלפי ר' מרדכי יפה תנאי להיתר הוא שהפעולה תועיל גם לבעל החיים עצמו, כגון שכתוצאה מן המריטה האווזים משמינים ונהיים בריאים יותר (השווה לעיל, הערה 22). ראה: אוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן ה, אות פז, ד"ה ובלבוש; שו"ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, חושן משפט, סימן ט, ד"ה ואיברא דעתה. אולם נראה שלא כך יש להבין את דברי ה"לבוש"; הנושא של "טובות הן" אינו האווזות אלא הנוצות, ו"משום טובתן עושין" אינו טובתן של האווזות אלא טובת הבריות. ככל הנראה נוצות שנמרטו מאווז חי איכותיות יותר לכתיבה מנוצות שנמרטו מאווז מת, ומאחר שהבריות עושות כן "לטובתן" הדבר מותר, בהתאם לעיקרון שקבע "כל דבר שהוא לרפואה או לשאר דברים, אין בו משום איסור צער בעלי חיים".
28. שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן עא. לעניין ניסויים רפואיים רוב מוחלט של הפוסקים נוקטים כשיטה זו, ראה שטינברג, עמ' 460-459.
29. משנה, עבודה זרה א, ה: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים [שמא ישתמש בהם לפולחן עבודה זרה]... ותרנגול הלבן. רבי יהודה אומר... קוטע את אצבעו ומוכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה".
30. הפוסקים המאוחרים שהתנגדו לצער בעלי חיים למטרות רווח (ראה להלן) דחו ראיה זו בטענה שמשנה זו מבוססת על שיטת רבי יוסי הגלילי לפיה איסור "צער בעלי חיים" אינו אסור אלא מדרבנן, אבל לשיטת רוב הפוסקים שאיסור זה הוא מדאורייתא, אין מקום לעצה זו (ראה שו"ת יד הלוי, להלן, הערה 51. לביקורת על טענה זו, ראה שו"ת בנין ציון, סימן קח). אחרים טענו שאפשר שקטיעת האצבע מותרת, מצד איסור צער בעלי חיים, רק אם היא נעשית בהרדמה (ראה שו"ת אמרי שפר, להלן, הערה 52).
31. השווה שו"ת חלקת יעקב (בריש), חו"מ, סימן לד, אות ו, שטען שממידת חסידות להימנע מניסויים רפואיים בבעלי חיים. ואולם רבים דחו את דבריו, ראה לדוגמה, שו"ת שרידי אש (וינברג), חלק ג, סימן ז.
32. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קי.
33. להלן (ליד ציון הערה 61) נראה שגם ר' משה פיינשטיין רואה את "מנהג ישראל" או את דרכם של בני אדם בכלל כשיקול בקביעת ההלכה בנושא זה.
34. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן קצב.
35. וראה עוד שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, יורה דעה, סמנים פא-פג, שם הוא קובע שכעיקרון מניעת איסור ("תקלה") מצדיקה צער בעלי חיים (המדובר שם בכליאת בכור בהמה והרעבתו כדי שימות ולא ייכשלו באיסור הנאה ממנו. אמנם הנודע ביהודה חזר בו מהצעה זו, אבל היה זה בשל נימוק הלכתי אחר ולא בשל הצער בעלי חיים הכרוך בה). לפנינו הצדקה דתית לצער בעלי חיים להבדיל מהצדקה כלכלית. דוגמה נוספת להצדקה דתית ראה בשו"ת רב פעלים, לר' יוסף חיים בן אליהו אל-חכם (בעל ה"בן איש חי", עירק, המאה הי"ט), חלק א, יורה דעה, סימן א. המשיב מתיר לעקור את קרניו של עז, העקומות כל כך עד שמקצתן צמודות לצווארו, כדי שאפשר יהיה לשוחטו שחיטה מעולה. לדעתו, מניעת צער בעלי חיים אינו מצדיק להסתפק בשחיטה שאינה כשרה אלא בדיעבד. וראה, תוספות, עבודה זרה יג ע"א, ד"ה אמר.
36. שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיב.
37. ראה: חידושי חתם סופר, שבת קנד ע"ב; הגהות חתם סופר, בבא מציעא לב ע"ב.
38. ראה לעיל, הערה 14.
39. שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קמה.
40. שו"ת שבט הלוי, חלק ב, סימן ז.
41. לשיטתו, "צער גדול" אסור מן התורה, ואילו "צער קטן" אינו אסור אלא מדרבנן.
42. שו"ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, חושן משפט, סימן ט.
43. לדעת "אור גדול", שבת כד ע"א, שאלת היתר צער בעלי חיים לשם רווח ממון שנויה במחלוקת ראשונים. לדעתו, רש"י מכיר בהיתר, ואילו הרמב"ן והרשב"א אינם מכירים בו.
44. שו"ת בנין ציון, סימן קח.
45. הוא מוסיף לכך ראיה נוספת מן התלמוד הבבלי, בכורות לו ע"ב.
46. ראה לעיל, הערה 33, ולהלן, הערה 61.
והשווה, עטרת פז, שם, שטען שכוונת "בנין ציון" היא שהתועלת צריכה להיות מיידית ואין היתר אם התועלת אינה באה אלא לאחר זמן. אולם איני יודע מה הבסיס לפרשנות מצמצמת זו.
47. תוספות, עבודה זרה יא ע"א, ד"ה עוקרין. והשווה תוספות בבא מציעא לב ע"ב, ד"ה מדברי.
48. תוספתא שבת ז, יט (ליברמן). מקור תנאי זה מובא בתלמוד בבלי, עבודה זרה יא ע"א.
49. כך רצה להסיק מדברי התוספות הרב במברגר, להלן, הערה 51. אבל בתשובה זו, שהופנתה אל הרב במברגר, הרב עטלינגר דוחה מסקנה זו.
50. אנו מביאים כאן את הפוסקים שהרחיבו את הדיבור בעניין זה אבל לפניהם יש להפנות לבאר היטב, יורה דעה, סימן כד, ס"ק ח, המביא מי שפסק במפורש הלכה הפוכה מזו של תרומת הדשן: "אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער בעלי חיים. מהרי"ט בשם בה"י [=בית הלל]".
51. שו"ת יד הלוי, יורה דעה, סימן קצו. את דבריו הוא כותב אל ר' יעקב עטלינגר בעל שו"ת בנין ציון, וראינו זה עתה שהרב עטלינגר לא קיבל את גישתו אלא באופן חלקי.
52. אמרי שפר, סימן לד. הובא באוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן ה, אותה פז.
53. ראה למשל מה שהוזכר כבר לעיל, הערה 25. ראה גם אפי זוטרי (לר' יעקב פרדו), אבן העזר, סימן ה, אות כה. הוא מעיר על הלכת תרומת הדשן כשואל לתומו: "למה נתיר לכתחילה לצער בעלי חיים אם ליפותו או לדבר [ראה לעיל, הערה 16], דבשלמא היכא שעושה לרפואה בכל מתרפאין קיימא לן, אך למלאות תאותו מי התיר לנו צער בעלי חיים?".
54. הראיה העיקרית שלהם היא מבבא בתרא כ ע"א, משם עולה שבעל חיים פצוע שיש לו איבר מדולדל אין חותכים ממנו את האיבר להאכילו לכלבים משום צער בעלי חיים, וזאת אף שבכך תיחסך ההוצאה הכרוכה בהאכלת הכלבים. וכבר באו אחרים ודחו ראיה זו, ואכמ"ל.
55. ראה שו"ת יחווה דעת (לר' עובדיה יוסף), חלק ג, סימן סו. וראה גם שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צב: "אבל לצערם בעלמא שזה אסור אף אם יהיה לאחד הרוחה בזה, כגון שנכרי אחד רוצה להרוג או לחבול באיזו בהמה שכעס עליה שודאי אסור, אף שמשלם לו שכר בעד מעשה הרע הזה... אלא דוקא בדבר שדרכן דאינשי בכך".
אמנם ה"נודע ביהודה" (שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן י), מגיע למסקנה שציד לשם שעשוע אינו אסור כשלעצמו מבחינה הלכתית (אם כי הוא מגנה בחריפות יהודי שעוסק באומנות זו של עשו), אולם הסיבה לכך היא שלדעתו הריגת חיה (בשונה מגרימת סבל) אין בה משום צער בע"ח כלל.
56. רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832.
57. ראה שו"ת רב פעלים (לעיל, הערה 35). הוא מפנה לשו"ת הרמ"ע מפאנו, סימן קב, האוסר להשתמש בעוף כדי לדגור על ביצים שאינם מבני מינו, בשל הצער הנגרם לו מכך. הוא מסביר שככל הנראה דברי הרמ"ע מפאנו נאמרו כאשר קיימת האפשרות להשתמש בעוף אחר מאותו המין, אבל אם אינו בנמצא, אין מניעה בדבר.
58. הרמ"א פוסק (יורה דעה, סימן לג, סעיף ט): "וכן נהגו להקֵל בעירנו באותן אווזות שמלעיטין לעשות מהן שומן". הקולא שמדבר עליה הרמ"א אינה נוגעת לשאלת צער בעלי חיים כלל, אלא לשאלת כשרות האווז. ואמנם שאלת פיטום אווזים הרעישה את פוסקי ההלכה, כשרבים מהם אוסרים את הדבר מכול וכול. אולם, כאמור, הנימוק שלהם אינו קשור לצער בעלי חיים כי אם לדיני כשרות: לדעתם, הליך ההלעטה גורם פצעים בוושט המטריפים את האווז. וראה לדוגמה מה שכתב הרב צבי פסח פרנק (ליטא - ירושלים, 1960-1893), רבה של ירושלים (שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן כו): "הנה בארץ הקודש לא נהגו לפטם עופות, וגם בחו"ל בגלילותינו נזהרו מזה... וב"חכמת אדם" (כלל טז אות י) כתב, דיש למנוע המנהג של הלעטה, ואם הלעיטו צריך לבדוק הושט כולו... ולבסוף מסיק דעיקר הדבר תלוי בתואר הדבר שמלעיטין בו, אם יש להם חוד כמו קוץ כגון שעורים או שבולת שועל, ועגולים גדולים ותירס אינו ברור שיש להם קוץ... ולכן אם יש ביד כת"ר [=כבוד תורתו] לבטל הפיטום הזה, דבר גדול יעשה. אך אם אי אפשר לבטל נחוץ לסדר ולהצריכם בדיקה, ובלי בדיקה אסור לאוכלם. ואם כבר נתבשלו ובמקום הפסד אפשר להתיר בדוחק". וראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן מט, דבריו החריפים של הרב וולדנברג (לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול) בשלילת הלעטת אווזים משיקולי כשרות. לסקירת הדעות בעניין זה, ראה א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד, ערך "מערכת העיכול", עמ' 180-179.
59. אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צב.
60. אשר על כן תמוהה המסקנה שהסיק שטינברג מתשובה זו לפיה: "אסור לפטם בהמות באכזריות ובדרך של צער רב, אף שיש בזה רווח ממוני" (עמ' 467). מסקנה זו יכול היה שטינברג להסיק מתשובת "בנין ציון" (לעיל, הערה 44) או מתשובת הרב וואזנר (לעיל, הערה 40), אבל לא מתשובה הרב פיינשטיין, שהדגיש שהוא אוסר את הדבר משום שאינו מביא לתועלת של ממש.
61. נראה שיש כאן חזרה, בסגנון אחר, על הסייג שראינו לעיל (ליד ציון הערה 46) בתשובתו של הרב עטלינגר, שכינה זאת "הנאה מוחלטת".
