נתבקשתי לחוות דעתי בשאלה:
האם גילוי שמות התורמים לעמותות במסמכים המוגשים לרשם העמותות והפתוחים לעיון הציבור, עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי?

הגעתי למסקנה שפרסום כאמור בעייתי הן משום שהוא פוגע במצוות הצדקה שיש ערך מיוחד שתיעשה בסתר דווקא, והן משום שיש בו פגיעה בפרטיותו של התורם.

אפרט בקצרה שתי נקודות אלו:

מתן בסתר

בספרו 'משנה תורה'¹, מונה הרמב"ם שמונה דרגות של צדקה, זו למעלה מזו. הדרגה הגבוהה ביותר היא מציאת פתרון תעסוקתי לעני, כך שיזכה לעצמאות כלכלית ולא יצטרך לבריות. לאחר מכן מונה הרמב"ם שבע דרגות נוספות, שאלה הן השלוש הראשונות:

הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה...
פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים...
פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.

המשפט העברי מכיר אפוא בערכה המיוחד של צדקה שניתנת בסתר, בחשאי, וזאת הן מצד הנותן, שמקיים מצוות צדקה לשמה ולא לשם התפארות, והן מצד המקבל, שנמנעת ממנו הבושה וההשפלה הכרוכה בנטילת הצדקה.

בהקשר לכך אומר ר' יוסף קארו²:

"כתב בספר מצוות גדול (עשין, קסב, רז, ע"ב): צריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר - לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן אלא שמענישין אותו".

עד כדי כך אמורים הדברים, שאחד מרבני גרמניה במאה הי"ט סבר שיש לאסור פרסום שמות התורמים לקהילה בעיתון היהודי המקומי, וזה לשונו³:

ראיתי באיזראעליט [=שם העיתון] שמות המתנדבים ומתנותיהם הכל מפורש ומפורסם באר היטב, והייתי מצטער על זה מאד, ואמרתי בלבי מאז היה ישראל לגוי קדוש חקרו ודרשו איך להסתיר מתנותיהם מבלי שידע המקבל ממי קבל ועכשיו בעו"ה [=בעוונותינו הרבים] כל אחד מתפאר ומתיהר בשלו אם יראה את שמו ומתנתו מפורסם לכל באי עולם... ואם כן לב מי לא ידוה בראות קלקול רבים כזה שישראל הולכים בדרך האומות ר"ל [=רחמנא לצלן] ומפרסמין את מתנותיהם, ותחת שנקוה להגאל בקרב ימים בזכות הצדקה, אנו נותנין מקום לסטר"א [=לסטרא אחרא] לקטרג עלינו ר"ל, וכן נראה ממה שכתוב "מתן בסתר יכפה אף" [משלי כא, יד], מכלל שאם הוא בגלוי שיתעורר האף ר"ל, וכן נראה ממה שכתוב "הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך" [מיכה ו, ח].

הצעתו נדחתה אמנם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר⁴ (מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה באותה תקופה), שסבר שהמטרה של הגדלה התרומות מצדיקה את האמצעי של פרסום שמות התורמים, אבל גם הוא הדגיש שוודאי עדיפה תרומה בלא פרסום⁵.

פגיעה בפרטיותו של התורם

בספרו "חפץ חיים"⁶, בפרק הדן ב"אבק לשון הרע", מביא ר' ישראל מאיר הכהן הלכה לפיה אסור על מקבל תרומה לפרסמה לאחרים כדי שאלה לא יציקו לנותן. וזה נוסח הדברים שם:

יש לו לאדם לזהר מלשבח את חברו בשבח הבא לידי הפסד, כענין האורח שיצא ברחוב העיר ויפרסם לכל את אשר גמלו בעל הבית טובה באכילה ושתיה וטרח לפניו הרבה, כי על ידי זה יתלקטו אנשים רקים ויסורו אל בית בעל הבית וִיכַלו את ממונו. ועל ענין כזה נאמר (משלי כז, יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו". ומזה יש ללמוד דהוא הדין אם אחד השיג הלואה מאת חברו, ומפרסם לכל את גודל טובתו, כי על ידי זה מצוי הוא שיתקבצו אליו אנשים רעים ואינו יכול להשמיט עצמו מהם⁷

נמצא אפוא שפרסום שמו של תורם יש בה פגיעה בפרטיותו של התורם המוגדרת על פי ההלכה כאבק לשון הרע.

לאור האמור לעיל, נראה שאין להסכים לקביעת חובת גילוי שמם של התורמים בניגוד לרצונם. יש להניח שמידע זה הפתוח לעיון הציבור ימצא את דרכו מהר מאוד מעל דפי העיתונים, ומאחר שיש בכך פגיעה הן בערך של מתן בסתר והן בפרטיותו של התורם, נדרשת סיבה כבדת משקל כדי להתיר זאת.

אם מטרת הגילוי היא מתן אפשרות לעקוב אחרי תרומות חשודות, הרי נראה שאפשר להשיג מטרה זו בדרכים חלופיות שאינן פוגעות פגיעה כה קשה בערך הצדקה ובפרטיות, כגון קביעה שעל העמותה לדווח על כל תרומה בנפרד באופן שאנונימיות התורם תישמר, אך ידוע מספר התורמים ולרשם תהיה היכולת לזהותם בודאות (לדוגמא על ידי ציון מספר תעודת הזהות). כך, במידה שהיקף תרומותיו של גורם אחד יעורר את חשדו של רשם העמותות, יהיה באפשרותו לטפל בכך.

לכן, הוראה גורפת המחייבת פרסום שמות התורמים אינה נראית מוצדקת בנסיבות העניין.

הערות:

1. הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה ז.
2. בית יוסף, יורה דעה, סימן רמז.
3. הדברים מובאים בשו"ת רבי עזריאל הלדסהיימר, חלק א, יורה דעה, סימן ריט.
4. שם.
5. בדרך אגב נעיר שהוא מעלה שאלה מעניינת, מה דין תורם שלא דרש שלא יפרסמו את שמו, האם מותר לפרסם את שמו, למען המטרה של הגדלת התרומות? או שמא אין לעשות כן בלא קבלת הסכמתו המפורשת? על כל פנים אין ספק, לדעת הרב הילדסהיימר, שיש לכבד את רצונו של התורם אם הוא מבקש להישאר בעילום שם.
6. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ט, הלכה ג.
7. המקור להלכה זו בתלמוד, מסכת ערכין טז ע"א. וראה גם בבא מציעא כג ע"ב, שזה אחד מן הדברים שבהם תלמידי חכמים נוהגים אפילו לשקר, כדי שלא לפגוע במי שגמל להם טובה.

---

---