הנדון: תיק מס' סא/ 919, בקשת צו קיום צוואה של המנוח פלוני

להלן חוות דעתי בעניין שבנדון.
אדגיש לפני כן, שחוות הדעת מצטמצמת לשאלות שבדין, ואיני עוסק בה בשאלות שבעובדות (אמינות עדים וכדומה):

עובדות המקרה

המנוח נפטר ערירי ולא ידועים לו קרובי משפחה שעשויים לרשת אותו. הוגשה בקשה לקיום צוואה בבית הדין הרבני בחיפה, על ידי אדם ששמו פלמוני (להלן - המבקש), הטוען שהמנוח ציווה לו בעל פה את כל רכושו.

המבקש מתבסס על עדויותיהם של אנשים אחדים, אשר מעידים הן על צוואת המנוח לטובת המבקש, הן על מצבו הרפואי של המנוח בשעת אמירת הצוואה, והן על יחסו של המנוח למבקש כחברו הקרוב ביותר והיחיד הדואג לצרכיו. לטענת המבקש, דברי המנוח שחזרו ונשנו בדבר מותו הקרב ובא מוכיחים שצוואתו נעשתה מחמת מיתה, וכן מוכיח גם מצבו הרפואי של המנוח באותה תקופה. אשר על כן, אף שהצוואה פסולה כצוואת בריא (לא נעשה מעשה קניין והצוואה נאמרה בלשון עתיד), יש להכשיר אותה כצוואת שכיב מרע.

במכתבך אליי אתה מעלה טענות אחדות כנגד קבלת הבקשה: מצבו הרפואי של המנוח בשעת הציווי אינו עונה להגדרת שכיב מרע שכן יש עדויות שהוא "הלך על רגליו"; לא היה ציווי אלא לכל היותר אמירה על כוונה לתת בעתיד; אחד מן העדים היא אישה שעדותה פסולה על פי ההלכה.

הבהרת המצב המשפטי

על פי ההלכה, בעת פטירתו של אדם זוכים יורשיו הטבעיים ברכושו מכוח הדין. אשר על כן מי שמבקש לזכות בירושה במקומם (מכוח צוואה או מכוח כל טענה משפטית אחרת) עליו נטל ההוכחה, על פי הכלל "המוציא מחברו - עליו הראיה". משמעות הדבר היא בין השאר, שכל ספק (בין בעובדה בין בדין) שמתעורר בדבר תוקף הצוואה צריך לפעול לטובת היורשים ולרעת המבקש¹. זאת ועוד, במקרה של מחלוקת בין הפוסקים, היורשים יכולים בעיקרון לטעון טענת "קים לי", כלומר, הם יכולים להגן על זכותם בהסתמך על דעות הפוסקים התומכים בעמדתם, אף אם יש רוב בין הפוסקים החולקים עליהם.

אמנם, במקרה דנן לא נמצאו יורשים טבעיים למנוח, אך יורש כזה קיים בוודאי במקום כלשהו, שכן "אין לך אחד מישראל שאין לו יורש"², ועד שיתגלה, האפוטרופוס הכללי הוא הממונה על ניהולם של נכסים אלו ומחזיק בהם כנאמן של היורש, ועליו אפוא לטעון במקומו³.

לשון הצוואה

אמנם צוואת בריא חייבת להיות מנוסחת כהקנאה בלשון הווה, כגון: "אני נותן" או "אני מקנה" וכדומה, ולשון עתיד פוסלת את הצוואה מחיים שהרי במותו של המצווה זוכים היורשים ברכושו, ו"אין קניין לאחר מיתה". אבל בצוואת שכיב מרע הקלו חכמים, וקבעו שדברי המצווה הם "ככתובים וכמסורים", ואין זה מעכב אם ציווה בלשון עתיד⁴. לפיכך, אם תוגדר צוואתו של המנוח כצוואת שכיב מרע, נראה שאין לשון הצוואה מעכבת⁵. אלא שבמקרה דנן לשון הצוואה מעורר ספקות, שכן (א) מן העדויות לא ברור מה אמר המנוח בדיוק; (ב) לפי המסמך שכתב ד"ר סטינגר מתאריך 3.4.01 עולה שהוא העיד שהמנוח אמר ש"בבוא הזמן" הוא ישאיר למבקש את כל מה שיש לו, ונוסח זה אינו עולה כדי מתנת שכיב מרע. אלא שבתצהיר מיום 31.12.01 העד מסביר, שהדברים נכתבו בלשונו שלו (ולא של המנוח), וכוונתם הייתה להעיד על רצונו של המנח לצוות את רכושו למבקש לאחר מותו. דעתי נוטה לומר שהעד יכול לפרש את דבריו כל עוד שאינו חוזר בו מדבריו הראשונים⁶.

צוואת שכיב מרע ומצווה מחמת מיתה

האם נתקיימו במקרה דנן התנאים להגדרת מצבו של המנוח בשעת אמירת הדברים כ"שכיב מרע"? לבירור שאלה זו נסקור תחילה את עיקרי הדינים של צוואת שכיב מרע. בסוגיה זו קיימת מבוכה מושגית, שכן המעיין במקורות נתקל בשני מושגים המשמשים בערבוביה וקשה לו לעמוד על היחס ביניהם. שני מושגים אלה הם: "צוואת שכיב מרע" ו"מצווה מחמת מיתה".

לאמיתו של דבר, שני מושגים אלה אינם נבדלים זה מזה במהות, אלא הם מבטאים שניהם עיקרון משפטי אחד הנוגע לאדם המצווה את רכושו מתוך התודעה שמותו קרוב. חכמי התלמוד התחשבו במצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם כזה, ופטרו אותו מן הדרישות הפורמליות שהטילו על המצווה הבריא (מעשה קניין; דיוק בנוסח הצוואה וכו'), וזאת כדי שלא תיטרף דעתו. אלא שנסיבות מתן הצוואה משתנות: פעמים שהן מצביעות על תודעת המוות הקרוב של המצווה באופן מובהק, כגון שהוא עצמו מצהיר על כך ("מצווה מחמת מיתה"), ופעמים שהן מצביעות על כך באופן מובהק פחות ועל כן נדרשות ראיות נסיבתיות נוספות ("שכיב מרע").

באין הצהרה מפורשת מצד המצווה בדבר תודעתו בשעת אמירת הצוואה, ניתן לעמוד על תודעה זו הן מתוך תוכן צוואתו והן מתוך חומרת מצבו הרפואי:

הרמב"ם⁷ כותב:

"החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא [הנקרא] שכיב מרע".

חולה במצב כזה שמצווה את כל רכושו ולא שייר לעצמו דבר, ההנחה היא שציוויו נעשה בתחושה שמותו קרב, גם אם לא אמר זאת במפורש, שכן אין זה סביר שאדם שמצפה להמשיך לחיות ייתן את כל רכושו ולא יותיר לעצמו דבר, ובהכרח אפוא שציווה מחמת מיתה⁸. אם אמר במפורש שהוא מצווה מחמת מיתה, הצוואה תקפה גם אם שייר לעצמו חלק מרכושו, והוא הדין אפילו אם לא פירש אלא שניכר מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שהוא מתאונן על מיתתו⁹.

יש אומרים¹⁰, שאם המחלה נמשכת מעבר לשלושה ימים, גם זו נסיבה המלמדת על כך שהחולה רואה עצמו כמי שהולך למות, ואף אם שייר לעצמו חלק מן הרכוש ולא גילה את דעתו שהוא מצווה מחמת מיתה - צוואתו תקפה. אבל דעה זו אינה מקובלת על הכל.
כולם מסכימים¹¹ שחולה מסוכן¹² היודע שמקננת בו מחלה קטלנית, דינו כמצווה מחמת מיתה אף אם שייר לעצמו ולא ציווה את כל רכושו¹³, ואף אם הוא מתהלך בשוק, ואינו מרותק למיטתו או לביתו¹⁴.

על פניו, מתוך העיון במסמכים הרפואיים המצורפים לתיק ומתוך עדות הרופא של המוסד שבו שהה המנוח בחודש האחרון לחייו, נראה שהמנוח עונה להגדרה של חולה מסוכן, והדרך היחידה לערער אחרי תוקפה ההלכתי של צוואתו היא לערער את אמינות העדים.

כשרות העדים

מבחינה הלכתית, נכון הדבר שניתן להטיל ספק בתקפותה של צוואה שנערכה על פי עדות אישה¹⁵. זאת, למרות שצוואת שכיב מרע איננה דורשת הימצאותם של עדים במובן הקונסטיטוטיבי, דהיינו: 'עדי קיום' שבלעדיהם אין תוקף לצוואה, והצורך בעדים הוא ראייתי בלבד¹⁶. אך נראה שאין זה ראוי שהמדינה היא שתעלה טענה זו בפני בית הדין, שהרי המדינה אינה מטילה ספק בקבילותה של עדות אישה באשר היא אישה, ולכל היותר אפשר לנסות ולערער אחר אמינות עדותה¹⁷.

בנדון דידן הובאה עדות נוספת של גבר (אח במוסד הסיעודי) ואף אם בית הדין יקבע שעדותה של האישה אינה קבילה נראה שאין פגם בעדות נוספת זו והיא יכולה להצטרף לעדותו של הרופא. גם כאן הדרך היחידה שעומדת לרשות האפוטרופוס הכללי להערכתי היא לערער אחר אמינותו של עד זה.

מצווה לקיים דברי המת

אם יעלה ביד האפוטרופוס לפסול את דברי המנוח בתור צוואת שכיב מרע, אפשר שהתובע ינסה לסמוך דבריו על ההלכה האומרת ש"מצווה לקיים דברי המת", שפירושה שגם במקרה שאין בו צוואה תקפה, עדיין קיימת מצווה על היורשים לכבד את רצונו של הנפטר ולחלק את רכושו על פי הוראתו.

אך נראה שספק אם טענה זו תצלח, שכן לפי פוסקים רבים, חלה מצווה זו רק כאשר המצווה השליש את רכושו עוד בחייו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך¹⁸. ונראה שזהו פשר התעניינות בית הדין בשאלה אם המבקש אכן קיבל לידו את החזקה בדירת המנוח עוד בחייו.

אולם, המסירה לשליש צריך שתיעשה מתוך כוונה לצוות את המקבל ולמנותו כשליש לצורך העניין. ובלשונו של ר' משה איסרליש: "אבל היו בידיו [של השליש] קודם [לפני הצוואה] ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה - אין בזה משום מצווה לקיים דברי המת"¹⁹. ונראה, שתנאים אלו לא נתמלאו בנדון.

גם לפי השיטות שאינן דורשות השלשה, המוריש צריך לומר את הציווי בפני היורשים²⁰. כלומר, עליו לצוות עליהם באופן ישיר לתת את רכושו לאחר. דרישה זו ודאי אינה מתקיימת במקרה דנן.

הערות:

1. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנא, סעיף ב. וראה גם: פתחי חושן, בדיני קניינים, פרק טז, סעיף נ; הרב ג' אקסלרוד, שורת הדין א (ירושלים תשנ"ד) שכז, בעמ' שלא.
2. ראה ספר החינוך, מצוה ת.
כאן המקום להעיר שגֵר שאין לו יורש יהודי, אין בכוחו לצוות בצוואת שכיב מרע כלל, ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנו, סעיף א. וראה: פתחי חושן, בדיני קניינים, פרק טז, סעיף סב. אני משער שאין זה מצבו של המנוח.
3. לפי סעיף 15(ג) לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח1978-, אם לא יתגלו היורשים תוך חמש עשרה שנה, יוכל בית המשפט לצוות על העברת הנכסים לקניין המדינה.
4. ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ, סעיף א. וראה הרב ח"ש שאנן, "צוואה כהלכה", תחומין יג (תשנ"ב-תשנ"ג) 317, בעמ' 318, 321.
5. ראה הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן רנ, סעיף ג: "אמר רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון, הרו זו מתנה". וראה פתחי חושן, בדיני קנינים, פרק יז, הערה ג.
6. ראה: רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ה, ונושאי כלים, שם; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כט, סעיף א, ונושאי כלים, שם. וודאי כך הדין אם טרם נחקרה עדותו בבית דין. ראה שם.
7. הלכות זכיה ומתנה, פרק ח הלכה ב. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ, סעיף ה.
8. ראה, סמ"ע, חושן משפט, סימן רנ, ס"ק ו, ס"ק יד וס"ק כא.
9. שולחן ערוך, שם, סעיף ז.
10. זו שיטת הרא"ש, מובא בהגהת הרמ"א, שם, סעיף ה.
11. ראה שולחן ערוך, שם, סעיף ח. וראה פתחי חושן, בדיני קניינים, פרק טז, הערה ה.
12. הגדרת חולה מסוכן המופיעה במקורות היא "שקפץ עליו החולי", היינו שמצבו החמיר. לא ברור לאיזה מצב רפואי מכוונת הגדרה זו בדיוק, אבל נראה שהיא כוללת אדם שיודע שמקננת בו מחלה קטלנית.
13. הרא"ש מודה שכך הדין אפילו בתוך שלושת הימים הראשונים.
14. ראה, בית יוסף, חושן משפט, סימן לב (הנדון שם הוא בשכיב מרע שחברו תבע ממנו תביעה כספית והודה לו, שאינו יכול לחזור בו ולומר ששיטה בו ולא התכוון ברצינות להודות, שכן "אין אדם משטה בשעת מיתה"): "ונראה לי שכל שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי שעת מיתה שהרי בשכיב מרע איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מיטתו מיקרי שכיב מרע וכן אם הוא מסוכן אף על פי שהולך על רגליו". מובא בש"ך, חושן משפט, סימן פא, ס"ק ז. וראה גם: פתחי חושן, בדיני קניינים, פרק טז, הערה יא; הרב ג' אקסלרוד (לעיל, הערה 1), בעמ' שכט-שלא.
להשלמת התמונה יש להעיר, שקיימת דעה בהלכה לפיה גם אדם בריא שגילה את רצונו לצוות מחמת מיתה, יש לדבריו תוקף של צוואה מחמת מיתה. כך יש המסיקים משו"ת המהר"ם מרוטנבורג, ברלין תרנ"א, סימן מו (מובא בצורה מפורשת יותר במרדכי, בבא מציעא יט ע"א, סימן רנד). אבל דעה זו אינה רלוונטית לכאן, ראשית, משום שאינה מקובלת על רוב הפוסקים (אם כי יש פוסקים שהלכו בשיטה זו, ראה הרב ח"ש שאנן (לעיל, הערה 4), בעמ' 321); שנית משום שבענייננו, עצם הקביעה שהמנוח גילה את רצונו בפירוש שהוא מצווה מחמת מיתה מוטלת בספק.
15. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לג, סעיף יד; שו"ת חתם סופר, חלק ה, חו"מ, סימן מ. וראה ריבלין, עמ' 148, הערה 106.
16. "לא איברו סהדי אלא לשיקרי [=לא נבראו עדים אלא כנגד שקרנים]", קידושין סה ע"ב. רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה, פרק ג, הלכה ו.
17. ראה פתחי חושן, בדיני הקניינים, פרק טז, הערה קכח, שאם היורש מאמין לעד המעיד על הצוואה, אפילו אינו אלא עד אחד או אפילו אם העד פסול, אינו יכול להתכחש לעדותו.
18. שולחן ערוך, חו"מ, סימן רנב, סעיף ב.
19. הגהת הרמ"א, שם.
20. זוהי דעת הריטב"א בשם הרא"ה, כפי שהיא מובאת בדברי הבית יוסף, שם סימן רנב.

---

---