מבוא

לפי סעיף 169 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, ניתן לשעבד נכסי חברה בשעבוד צף¹. האם ניתן להטיל שעבוד צף על נכסיו של יחיד? המחוקק הישראלי לא התייחס במפורש לשאלה זו. לאחרונה עלתה השאלה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופט וינוגרד². מאחר שאין תשובה לשאלה זו לא בחוק, לא בפסיקה ולא בדרך של היקש³, נדרש השופט וינוגרד למשפט העברי - כמצוות חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 - והראה יפה שהמשפט העברי מכיר גם מכיר באפשרות של מישכון נכס עתידי, שהוא אחד מן המאפיינים של השעבוד הצף. אף על פי כן, משיקולי מדיניות, הגיע השופט לכלל מסקנה שכל זמן שלא הוסדר העניין בחקיקה כוללת אשר תדאג לשחרורו של החייב מן השעבוד אחרי הליכי פשיטת רגל, עדיף לקבוע שהמשפט הישראלי אינו מכיר לעת עתה באפשרות שעבוד צף של נכסי היחיד⁴.

שלושה מאפיינים עיקריים יש לו לשעבוד הצף⁵: הוא חל על כלל נכסי החייב; הוא חל גם על נכסים עתידיים; כל זמן שלא גובש השעבוד, החייב יכול לסחור בנכסיו ולהעביר את הבעלות בהם לצד שלישי נקייה משעבוד.

במשפט העברי אין הסדר זהה להסדר שנקט המחוקק בעניין השעבוד הצף, אולם לא זו בלבד שעקרונות היסוד עליהם מושתת השעבוד הצף מצויים בדיני השעבודים במשפט העברי (לא רק בעניין מישכון נכס עתידי), אלא השעבוד הקלסי והשכיח בשיטת המשפט העברי דומה ביסודו לשעבוד הצף, וכפי שנפרט להלן.

שעבוד כללי

על פי סעיף 4 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, משכון שלא הופקד בידי הנושה כוחו יפה כלפי נושים אחרים רק עם רישומו אצל רשם המשכונות. החוק אינו דן אפוא במישכון כלל נכסי החייב, אלא רק במישכון נכסים מוגדרים. לעומת זאת שעבוד צף נעשה על כלל נכסי החברה (או על מקצתם) מבלי שיהיה צורך לפרטם.

המשפט העברי מבחין אף הוא בין שעבוד המוטל על כלל נכסי החייב ובין שעבוד נכס ספציפי. וכאן מתגלה הבדל יסודי בין המשפט העברי לחוק הישראלי: במשפט העברי, עם עריכת שטר החוב משתעבדים לנושה כל נכסי המקרקעין⁶ של החייב מאליהם בלא צורך ברישום ואף לא בהסכם⁷, כדברי הרמב"ם⁸:

"כל מִלוה בשטר, גובה אותה מן היורשין ומן הלקוחות כמו שיתבאר. ומִלוה על פה, גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות, לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה. אבל מלוה שבשטר, קול יש לה, והלוקח הפסיד על עצמו, שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלוה שעליו⁹, שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה"¹⁰.

זהו ה"שעבוד" בו עוסקים רוב מקורות המשפט העברי. אם חפצים הצדדים לייחד נכס מסוים שישמש כערובה לפירעון החוב, שעבוד המכונה במקורות בשם "אפותיקי"¹¹, עליהם לציין זאת במפורש בשטר החוב¹² (סוג זה של שעבוד נדון הרבה פחות בתלמוד ובפוסקים¹³).

נמצא אפוא שבנקודה זו של תחולת השעבוד על כלל נכסי החייב דומה השעבוד הכללי שבמשפט העברי להסדר החוקי בעניין "שעבוד צף". אם כי ראוי להעיר, שבעוד ששעבוד צף מקנה לנושה זכות קדימה על פני נושים לא מובטחים, אף כשהחוב כלפי נושים אלה נוצר לפני שנוצר השעבוד, הרי במשפט העברי השאלה אם בעל שעבוד (מלוה בשטר) קודם לנושים לא מובטחים שקדמו לו (מלוה בעל פה), שנויה במחלוקת הפוסקים¹⁴.

שעבוד נכסים עתידיים

מן המאפיינים הבולטים של השעבוד הצף הוא תחולתו על נכסים עתידיים שאינם ברשות החייב בשעת יצירת השעבוד. על מאפיין זה בלבד התמקד השופט וינוגרד בדבריו על המשפט העברי, כשהראה אל נכון שלמרות הכלל לפיו "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"¹⁵, הרי הלכה פסוקה היא שהחייב יכול לשעבד לנושה גם נכסים עתידיים, אם הוא מציין זאת במפורש בשטר החוב "דאיקני [=שאקנה]".

מקורה של הלכה זו בתלמוד¹⁶: "בעי שמואל. דאיקני [=נכסים שאקנה] וקנה, מהו? אליבא דרבי מאיר דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' לא תיבעי לך [=לא תסתפק], דודאי קנה. אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?". התלמוד נוטה לומר שאפילו לדעת חכמים אפשר למשכן נכס שעדיין אינו ברשות הממשכן. וכך נקטו במפורש פוסקי ההלכה¹⁷.

השופט וינוגרד אף סקר את שתי הגישות העיקריות ביישוב הסתירה בין הלכה זו לכלל לפיו "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".

- יש אומרים שאכן מעיקר הדין אין אפשרות למשכן נכסים שאינם ברשות הממשכן, אלא שחכמים תקנו תקנה מיוחדת בעניין זה במטרה להקל על חיי המסחר ועל קבלת הלוואות "כדי שלא תנעל דלת בפני לווים"¹⁸. היצמדות לעיקר הדין לפיו הנושה אינו יכול לגבות את חובו אלא מנכסים שהיו ברשות החייב בשעת ההלוואה, היה מקשה על הלווה לקבל הלוואות. כדי "שלא לנעול דלת בפני לווים" סטו חכמים מדין תורה ותקנו תקנה לפיה החייב יוכל למשכן גם נכסים שאינם ברשותו עדיין.

- מפרשים אחרים סבורים שיש להבחין בין דיני המכר לדיני השעבודים. לדעתם, בשונה ממכירה שעניינה העברת נכס, שיעבוד נובע מהחיוב האישי המוטל על החייב להעמיד את נכסיו לפירעון החוב. החייב עצמו משועבד לפירעון החוב, והלא הוא קיים בעולם, וכתוצאה מכך נכסיו משתעבדים לנושה באופן אוטומטי¹⁹, ואין מניעה אפוא שיתחייב הלווה לכלול בשעבוד זה גם נכסים שירכוש אחרי נטילת ההלוואה²⁰.

נוסיף, שהדעות נחלקו בין הפוסקים אם חייב ששעבד את נכסיו העתידיים יכול לחזור בו בטרם יגיעו נכסים אלו לרשותו. הרשב"א²¹ סבור, שכל זמן שהנכסים לא באו לרשות החייב הוא יכול לחזור בו²². לעומתו סבור הרמב"ן²³, ששעבוד נכס עתידי אינו שונה מכל עסקה אחרת, ומשכך אין המשעבד יכול לחזור בו לאחר שנחתמה העסקה. להלכה נתקבלה דעת הרמב"ן²⁴.

חשוב להבהיר, שאם קנה החייב נכס אחרי נטילת ההלוואה ונכס זה נמצא ברשותו (ולא נמכר לאחרים), אין ספק שהנושה יכול לגבות את חובו ממנו, אף שהחייב לא שעבד לו את נכסיו העתידיים (כלומר, הצורך בשעבוד נכסים עתידיים הוא רק כדי לאפשר לנושה לטרוף אותם מן הלקוחות). אמנם, נחלקו הפוסקים בשאלה אם בכגון זה (שהנכס נמצא ברשותו של החייב) מי ששעבד את נכסיו העתידיים של החייב קודם לבעל שעבוד רגיל שקדם לו²⁵.

מכירת נכסי החייב נקיים משעבוד

מאפיין חשוב נוסף לשעבוד הצף נוגע למכירת הנכס המשועבד. נכסים שנמכרו בטרם התגבש השעבוד הצף לכדי שעבוד קבוע עוברים לקונה נקיים משעבוד, מה שאין כן נכס שמושכן בשעבוד קבוע על פי חוק המשכון.

גם בכך דומה השעבוד הצף לשעבוד הכללי של המשפט העברי, אם כי אינו זהה לו. אמנם ראינו לעיל שכלל נכסי המקרקעין של החייב משתעבדים לנושה באופן שיוכל לטרוף אותם מן הלקוחות והיה אם לא יעלה ביד החייב לפרוע את חובו מתוך הנכסים שברשותו. עם זאת ברור שלמעשה לא ניתן לגבות נכס משועבד שצד שלישי קנה מן החייב, כל זמן שבידי החייב נותרו מספיק נכסים שאפשר להיפרע מהם, זאת בהתאם לכלל "אין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין"²⁶. אך לא זו בלבד, אלא אפילו אם לאחר מכן ימכור החייב את שאר נכסיו באופן שלא יישארו ברשותו נכסים כנגד החוב, לא יוכל הנושה לטרוף מן הקונה שכן הלה יוכל לטעון כלפיו: "הנחתי לך מקום לגבות ממנו"²⁷, כלומר השארתי ברשות החייב נכסים שניתן להיפרע מהם, ועליך לטרוף מהם תחילה²⁸ (ורק אם אבדו אלה רשאי אתה לטרוף ממני²⁹, אבל זהו למעשה מקרה נדיר ביותר³⁰).

סוף דבר

העולה מדברינו הוא, שהשעבוד הכללי שבמשפט העברי מזכיר מאוד את השעבוד הצף: החייב משעבד את כל נכסיו לנושה, אבל למעשה השעבוד מתגבש לשעבוד בר מימוש רק בשעה שלחייב לא נותרו נכסים העולים על גובה החוב³¹.

אפשר אפוא לקבוע, שבעוד שבתורת השעבודים במשפט הישראלי הכלל הוא השעבוד הספציפי (משכון) ואילו השעבוד הצף הוא החריג, הרי ההפך הוא בתורת השעבודים במשפט העברי: השעבוד הקלסי קרוב לשעבוד הצף, ואילו שעבוד נכס ספציפי ("אפותיקי") הוא החריג.

הערות:

* חוות דעת זו נכתבה בסיועם של הרב עמנואל חביב ועו"ד הרב דוד ניסני, ונתונה להם התודה.
1. שעבוד צף מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם".
2. ה"פ (י-ם) 529/04 עזבון המנוח דוד בר לבב ז"ל נ' עצמון, פסק דין מיום 9.1.2005 (לא פורסם).
3. אמנם לכאורה יש מקום להיקש לפקודת החברות, אבל ראה סעיף 15 לפסק דינו של השופט וינוגרד, והפניותיו שם.
4. כנגד טיעון זה ראה מ' דויטש, קניין, חלק ב, בורסי תשנ"ט, עמ' 111, הסבור שאין סיבה לשלול כאן את חופש החזים. על פי דין תורה, פושט רגל אינו נפטר מחובו לעולם, ו"כל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו... כל היתר על צרכו - יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו" (רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק ב, הלכה ב). על תוקפם של דיני פשיטת רגל מכוח "דינא דמלכותא דינא", ראה הרב משה פיינשטיין, "פשיטת רגל באגודה שיתופית", רפואה והלכה ג (ירושלים תשמ"ג), עמ' שמח-שמט.
5. ראה בעניין זה ש' לרנר, שעבוד נכסי חברה (תל-אביב, תשנ"ז), פרק 6.
6. יש לציין שעל פי המשפט העברי ניתן לשעבד מקרקעין בלבד, לעומת זאת, ככלל, הנושה אינו טורף מיטלטלין מן הלקוחות (ראה רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח, הלכה ב; שולחן ערוך, חו"מ, סימן ס, סעיף א). שוני זה אינו נובע מהבדל עקרוני בין מקרקעין למיטלטלין, אלא הוא נובע מן השוני בפרסום הניתן לדבר השעבוד, שכן בעוד שלשעבוד קרקעות פרסום רב, דבר המאפשר לקונה לברר אם לפניו נכס משועבד ולהיזהר מפני הסיכון שבקנייה, שיעבוד מיטלטלין אינו מתפרסם על פי רוב, והקונה אינו יכול לדעת אם לפניו נכס משועבד אם לאו.
7. השווה לסעיף 3 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967.
8. רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יא, הלכה ד.
9. הלוואה שנעשתה בשטר, שחתומים עליו עדים, נחשבת להלוואה שיש לה פרסום ברבים, כך שמי שמנהל עסקים עם החייב וקונה ממנו סחורה יכול היה לדעת שסחורה זו משועבדת כבר לטובת נושיו של המוכר והם עלולים לטרוף את הסחורה מידיו, ועליו היה להיזהר. מה שאין כן אם ההלוואה נעשתה בלא שטר ("על פה"), שם אין פרסום להלוואה, ועל כן הנכסים שמכר החייב אינם משועבדים לפירעון החוב (השאלה אם הלוואה שנעשתה בפני עדים אך בלא כתיבת שטר, דינה כמלוה בשטר או כמלוה בעל פה, חורגת ממסגרת חוות דעת זו).
10. וראה גם: רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן קיא, סעיף א. שאלה זו אם "שעבודא דאורייתא" או "שעבודא דרבנן" שנויה במחלוקת, אך לא כאן המקום להאריך.
11. מן היוונית - דבר שהופרש.
12. ראה למשל: רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח, הלכה ג; שולחן ערוך, חו"מ, סימן קי"ז, סעיף א.
13. לדיון בתלמוד ראה: גיטין מא ע"א; בבא קמא צו ע"א. לדיון בפוסקים ראה: רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קיז.
14. ראה: שולחן ערוך, חו"מ, סימן קד, סעיף יג; ש"ך, שם, ס"ק כ.
15. על מחלוקת התנאים בעניין זה בין רבי מאיר לחכמים, ראה יבמות צג ע"א. וראה גם: גיטין מב ע"ב; קידושין עח ע"ב; בבא מציעא לג ע"ב. לפסיקת ההלכה כשיטת חכמים ראה: רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כב, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רט, סעיף ו; שם, סימן רמ, סעיף ד. יש לציין שמדברי רש"י, קדושין סב ע"ב, ד"ה כמאן אי כרבה, עולה שלדעתו הלכה כרבי מאיר ש"אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".
נעיר ש"דבר שלא בא לעולם" אינו רק נכס שלא קיים בשעת המכר, אלא גם נכס קיים שאינו בבעלותו של המוכר עדיין, כלשון הרמב"ם: "דבר שאין ברשותו של מקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם" (הלכות מכירה, פרק כב, הלכה ה). אבל השווה רמ"א, חו"מ, סימן רט, סעיף ד.
16. בבא בתרא קנז ע"א - ע"ב.
17. ראה: רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח, הלכה א: "המלוה את חבירו סתם הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה, לפיכך כשיבא לגבות תובע את בעל חובו תחלה אם מצא עמו נכסים בין מטלטלין בין קרקעות גובה מהן ברצון הלוה, ואם לא נתן הלוה מדעתו מגבין אותו בית דין. לא הספיק לו כל הנמצא כנגד שטר חובו הרי זה גובה מכל הקרקעות שהיו ללוה אע"פ שהן עתה מכורין לאחרים או נתונים במתנה, הואיל ומכר הלוה או נתן אחר שנשתעבד בחוב זה ה"ז מוציא מיד הלקוחות או מיד בעלי המתנות וזהו הנקרא טורף, במה דברים אמורים? בקרקעות שהיו לו בעת שלוה, אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לב"ח ואינו טורפן, ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדין להפרע מהן וקנה אחר שלוה ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן". וראה גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן קיב, סעיף א, וכדאי לציין שהרמ"א מביא שיטה לפיה אף אם לא כתב במפורש "דאקני" הרי זה נחשב לטעות סופר וכאילו כתב: "וי"א כיון דקיימא לן אחריות טעות סופר, הוא כל מה שראוי להשתעבד אמרינן ביה טעות סופר, ואפילו דאקנה נמי (טור בשם הרא"ש והרשב"א פרק מי שמת)".
18. השופט וינוגרד מפנה בעניין זה למקורות הבאים: רשב"ם, בבא בתרא קנז ע"א, ד"ה אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן; יד רמ"ה, בבא בתרא קנז ע"א, אות קסב, בפירושו השני; קצות החושן, חו"מ, סימן קיב, ס"ק א. "קצות החושן" עצמו מפנה גם לנימוקי יוסף, בבא בתרא, פרק תשיעי (עד ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה גמ', בפירושו השני. וראה גם מחנה אפרים, הלכות מלוה ולוה, דיני גבית חוב, סימן א, ד"ה איברא, הדן בשאלה האם לפי גישה זו ניתן למשכן נכסים עתידיים גם שלא לצורך הלוואה? מסקנתו היא שהתקנה לא נתקנה אלא לצורך הלוואה.
19. "קצות החושן" דוחה גישה זו. לדעתו, העובדה שהשעבוד תקף כלפי צדדים שלישיים מעידה על כך שלנושה זכות חפצית בנכס (in rem), ולא זכות אישית כלפי החייב (in personam): "בשעבוד שרוצה לטרוף מהלקוחות, דאז צריך שיחול על גוף הנכסים שיקנה דאם לא כן איך יטרוף מהלקוחות כיון שהם לא נתחייבו? לכן צריך שיחול גוף השעבוד על הנכסים". מכוח שאלה זו כתב השופט וינוגרד שיש להעדיף את הגישה לפיה הסבר ההלכה הוא בתקנת חכמים "שלא תנעל דלת בפני לווים", אך דומה שבניסוח הדברים שהצענו יש כדי לענות על קושיית "קצות החושן". וראה שו"ת שואל ומשיב, מהדורא קמא, חלק ב, סימן קלג, ד"ה והנה כעת.
20. ראה: שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן סה; תוספות, כתובות נד ע"ב, ד"ה אף על פי, בשם רבי אליהו; שו"ת חכמי פרובינציה, חלק ב, סימן כ; שו"ת מהרי"ט, חו"מ, סימן כג, ד"ה והנה ראיתי; שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק ב, סימן קלג, ד"ה והנה כעת. וראה גם ר"ן כתובות, פרק תשיעי (מד ע"ב בדפי הרי"ף), ד"ה המוכר בשם רבנו תם בעניין מחילה על חוב.
נימוק אחר מציע המאירי, בבא בתרא קנז ע"א, ד"ה זה. לדעתו, לא ניתן לזכות ב"דבר שלא בא לעולם" דווקא כשהבעלים צריך להקנות לזוכה את הנכס, אולם כשהזוכה מקבל את הנכס על פי הדין, אין זה משנה אם שעת החיוב קדמה לרכישת הנכס. המאירי אומנם אינו סבור שגופו של החייב משועבד, אך לדעתו "שיעבודא דאורייתא", היינו שמדין תורה נכסי החייב משועבדים באופן אוטומטי ללא צורך בשעבודם על ידי החייב ("ונשתעבד משעת המקח מן הדין, ולא מצד הקנאתו"), ועל כן השעבוד חל גם על נכסים עתידיים. וראה גם קצות החושן, שם, המציע אף הוא פירוש זה ודוחה אותו.
21. ראה: חידושי הרשב"א, בבא מציעא סו ע"ב, ד"ה אמר רב הונא; שם, בבא בתרא קנז ע"ב, ד"ה וכן תני.
22. כך מסיק הרשב"א מדברי התלמוד, בבא מציעא סו ע"ב, הקובע שאף לשיטת רבי מאיר לפיה "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", יכול המוכר לחזור בו בטרם באו הנכסים לרשותו.
23. חידושי הרמב"ן, בבא בתרא מד ע"ב, ד"ה ומדלא. דעות הרמב"ן והרשב"א מובאות גם בנימוקי יוסף, בבא בתרא, פרק שלישי (כד ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה וניחוש.
24. הרמ"א, חו"מ, סימן קיב, סעיף א, מביא את שתי הדעות, אך את הדעה השניה (דעת הרמב"ן) הביא בלשון "ויש חולקים" ועל פי כללי הפסק זו הדעה הקובעת. הש"ך, שם, ס"ק ב, פסק במפורש כדעת הרמב"ן.
25. ראה סמ"ע, חו"מ, סימן קד, ס"ק יט. ולעומתו ש"ך, שם, ס"ק טו. אבל אין כאן מקום להאריך בביאור מחלוקת זו.
26. ראה למשל: גיטין מח ע"ב; רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יח, הלכה א; שם, פרק יט, הלכה ב.
27. מקור הביטוי בכתובות צה ע"א ובבא קמא ח ע"א.
28. וכפי שמפורש בהלכת הרמב"ם, פרק יט, הלכה ה: "מכרן [החייב את קרקעותיו לקונים אחדים] לזה אחר זה, כולן [כלומר, כל הנושים] טורפין מן האחרון, לא הספיק, טורפין משלפניו, לא הספיק, טורפין משלפני פניו... שהרי הלוקח הקודם אומר לטורף 'הנחתי לך מקום לגבות ממנו'". וכך נפסק גם בשולחן ערוך, חו"מ, סימן קיט, סעיף ד.
29. ראה כתובות צה ע"א-ע"ב. וכך פסקו: רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק יט, הלכה ב; שולחן ערוך, חו"מ, סימן קיא, סעיף יב.
30. מה עוד שפסק הרשב"א, חלק א, סימן אלף לט, שאם הקרקע נפל בידי גנב או אנס, אין זה נחשב שאבד הקרקע ויצטרך הנושה להמתין משום "שמצויין הן בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו" (מובא במגיד משנה, הלכות מלוה ולוה, פרק יט, הלכה ב).
31. נזכיר שהשעבוד במשפט העברי שונה מן השעבוד הצף בהיבטים הבאים: הוא מותנה בכך שהייתה ההלוואה בשטר ובעדים (לעיל, הערה 9), אם כי נראה שרישום השעבוד הצף, שכמוהו כרישום החוב, ממלא במציאות המודרנית את תפקיד הפרסום שמילאו בעבר השטר והעדים; כעיקרון הוא כולל רק נכסי מקרקעין (לעיל, הערה 6); השאלה אם בעל השעבוד קודם לנושים לא מובטחים שקדמו לו, שנויה במחלוקת (לעיל, הערה 14); השאלה אם שעבוד נכסים עתידיים מקנה זכות קדימה לעומת שעבוד רגיל, שנויה גם היא במחלוקת (לעיל, הערה 25).

---

---